לוּתֶר, או: חתולי הרחוב של הפריפריה

הנה עולה שאלה ותיקה בלבוש חדש: האם מותר לכאוב את כאבם של חתולי הרחוב? הרחמים על חתולים הם ביטוי לרגישות לסבלו של כל יצור חי, או עדות לאדישות כלפי בני אדם?

יום שלישי, שעת בוקר מוקדמת. דליק ווליניץ מדבר ברדיו על רשימת בתי הספר שהגיעו לתוצאות הגבוהות ביותר במבחני הבגרות במחשבים: בית ספר מרעננה, בית ספר מהרצליה… ברשימה אין שום ייצוג לפריפריה, מציין ווליניץ. בית ספר אחד מאשדוד במקום העשרים וארבע. בית ספר מבאר-שבע במקום העשרים ושמונה. וזהו. וכמובן שאין זכר לבית ספר ערבי. ילדי הפריפריה לא לומדים מחשבים. ואם הם לומדים – הם לא ניגשים לבגרות. ואם הם ניגשים לבגרות – הם לא מצליחים בה.

כדרכם של שדרני רדיו, ווליניץ מחליק אל האייטם הבא – מצבם העגום של חתולי הרחוב בישראל. הוא מראיין מישהי מעמותת "תנו לחיות לחיות", המספרת שהחתולים סובלים ממצוקת רעב. "כאן, בתל אביב, עוד יש להם משהו לאכול ויש גם אנשים שמאכילים אותם", אומרת המרואיינת. "אבל בפריפריה…" (שוב פריפריה? אני זוקף את אזני. ומה עניין פריפריה אצל חתולי רחוב?) "בפריפריה", ממשיכה הדוברת, "חתולי הרחוב גוועים ברעב ומתים בהמוניהם. פשוטו כמשמעו".

להמשיך לקרוא לוּתֶר, או: חתולי הרחוב של הפריפריה

תורת החיים של הקיבוץ

העדרה של "תורה" מחייבת היה אחד ממקורות הכוח של הקיבוץ, שנבנה כהווית חיים גמישה, מגיבה ומתפתחת. אולם בהשתנות התנאים ההיסטוריים, הפך העדר זה מיתרון לחסרון. הקיבוץ מצא עצמו בלתי מחוסן בפני ההתקפה הדורסנית של הקפטיליזם הישראלי החדש. האם יצליחו הקיבוצים השיתופיים שעוד נותרו ליצור לעצמם "תורת חיים" מחסנת?
(פורסם לראשונה בגליון 47 של "חברה", נובמבר 2010)

 

מאז ראשיתו עורר הקיבוץ מבוכה ובלבול בקרב אקדמאים ותאורטיקנים של הסוציאליזם. החיבור האמיץ שבין סוציאליזם ללאומיות, שהציג הקיבוץ בראשית דרכו, נראה (לפחות מנקודת מבט תאורטית מופשטת) כאיחוד בין שני אגפיה של סתירה. תפיסה פשטנית משהו של תורת מרקס הביאה הוגים מסוימים לקבוע שסוציאליזם ולאומיות הם תרתי דסתרי. הקיבוץ לא יכול להיות משרתם של שני האדונים. מכאן קצרה היתה הדרך למסקנה שהקיבוץ משרת בפועל את הגברת "ציונות" ורק מתחזה להיות גם משרתו הנאמן של האדון "סוציאליזם". בשנים הבאות, השתלבותה של הכלכלה הקיבוצית בסדר הקפיטליסטי שהתהווה בישראל, והכנסת העבודה השכירה אל המפעלים הקיבוציים ואף אל ענפי השירותים, הקלו עוד יותר את מלאכתם של המקטרגים: לא סוציאליזם יש כאן, אלא, לכל היותר, שותפות-של-מנצלים.

להמשיך לקרוא תורת החיים של הקיבוץ

תנאים למעשה אהבה – מחשבות בעקבות הסרט "פעלים למתחילים"

תנאים חומריים טובים, תנאי-מחיה ראויים, יחס חברתי מכבד, הערכה עצמית וגאווה מקצועית – אלה התנאים שבתוכם יכול להתחולל מעשה האהבה של החינוך. הסרט "פעלים למתחילים" מציג זאת היטב, דווקא משום שלא זה ה"נושא" שלו (פורסם בגליון ספטמבר 2010 של כתב העת 'חברה').

 

הסרט "פעלים למתחילים" (צרפת 2002, במאי: ניקולה פיליבר) זכה לתפוצה מרשימה יחסית לסרט תעודי, וגם בישראל הוא הוקרן בהקרנות מסחריות.         הסרט עוקב אחרי מורה אחד וכתה אחת בבית-ספר קטנטן, באזור הכפרי שבלב צרפת. מיניבוס קטן סובב מדי בוקר בין המשקים ואוסף את התלמידים אל בניין בית הספר, שהוא בית מגוריו של המורה היחיד – מיסייה פֶּרֶז. רק מורה אחד ושנים-עשר תלמידים, המחולקים לשלוש קבוצות גיל (מפעוטות גן ועד תלמידי כיתה ו'), מאכלסים את הממלכה הקטנה הזאת מדי יום, החל משעות הבוקר ועד אחר-הצהריים. אז חוזר המיניבוס ומפזר את הילדים אל בתיהם. לאורך הסרט (הארוך למדי) אנחנו רואים את פרז מלמד ציור, דקדוק, חשבון וכלכלת בית. אנו רואים אותו משגיח על הילדים בהפסקות, מוציא אותם לטיול בטבע או לסיור בחטיבת הביניים המחוזית (שאליה יעברו ה"גדולים" בשנה הבאה), פותר סכסוכים ובודק בחינות בשעות הערב. אישיותו הקורנת של פרז היא הציר שעליו נסוב הסרט "פעלים למתחילים", והיא גם המסר העיקרי שלו: אישיותו של המורה היא הכלי הפדגוגי החשוב ביותר.

להמשיך לקרוא תנאים למעשה אהבה – מחשבות בעקבות הסרט "פעלים למתחילים"

הריב עם הפקולטות

שוב מתלקח הויכוח אודות אופיין האנטי-ציוני של הפקולטות למדעי הרוח והחברה. שוב נשלפות הססמאות ונפרשים דגלי הקרב בשני המחנות. כאקדמאי, כאיש מדעי הרוח, כתלמיד של כמה אסכולות "ביקורתיות" חשובות וכציוני, אני אמור להשתייך לשני המחנות הניצים. למרות זאת, ואולי דווקא משום כך, אני מרגיש מאוד לא בנוח בשניהם. ובכל זאת, האמת, במקרה זה, לא מתחלקת באופן סימטרי. על אף הטעויות העקרוניות והמושגיות שבדו"ח "המכון לאסטרטגיה ציונית", על אף הסגנון הבוטה והמקומם של תנועת "אם תרצו", האמת, או לפחות רוב האמת, נמצאת לצידם ולא לצידה של האקדמיה.

 

תיקון והבהרה:
אימיילים, תגובות בבלוג, שיחות טלפון ושיחות פנים אל פנים שנהלתי במהלך הימים שעברו מאז פרסום הפוסט הבהירו לי היטב את אופיים המפוקפק מאוד של "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".
לכן חשוב לי להבחין באופן ברור בין שתי טענות המופיעות בערבוביה במאמרי ובמה שכתבתי בתגובות שלהלן:
א) הטענה ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" ו"אם תרצו" צודקים בביקורת שלהן על האקדמיה – אני חוזר בי במוצהר מטענה זו.
ב) הטענה שהעמדה הפוסט/אנטי-ציונית הרווחת באקדמיה מזיקה לחקר האמת, לביקורת הציונות ולסיכויי קיומו של קשר פורה בין אקדמיה פרוגרסיבית וציבור פרוגרסיבי (ופוליטיקה פרוגרסיבית). – בטענה זו, שהיא עיקר מאמרי, אני מחזיק במלוא תוקפה ואף מוסיף עליה:
ג) העמדה הפוסט/אנטי-ציונית מקלה על מלאכתם של גורמים פרוטו-פשיסטיים כמו "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".
יום ראשון, 22/8/2010

"המכון לאסטרטגיה ציונית" פרסם לאחרונה דו"ח מקיף בנושא "פוסט-ציונות באקדמיה". הדו"ח מלמד על קיומה של הטייה פוסט-ציונית או אנטי-ציונית מובהקת במרבית הקורסים הנלמדים באוניברסיטאות ארצנו בפקולטות למדעי החברה והרוח. מחברי הדו"ח מבטיחים לפרסם נוסח מקיף עוד יותר בחודש אוקטובר, ולצרף אליו גם המלצות מעשיות.

להמשיך לקרוא הריב עם הפקולטות

Community and the Universal / Yiftah Goldman

הרצאה שנשאתי בכנס ה"איגוד הבינלאומי של חוקרי קומונות" (ICSA) במכללת עמק יזרעאל ביוני האחרון.
נושאי ההרצאה:
א) ההתנגדות של הליברליזם הקלאסי, יליד הפילוסופיה של הנאורות, ל"קהילה" משום שהיא יוצרת חציצה בין הפרט לבין הערכים האוניברסליים;
ב) ביקורת התנגדות זאת;
ג) הצבעה על גישה אחרת, אף היא ילידת הנאורות, שעל פיה ה"קהילה" יכולה לשמש גורם מתווך בין הפרטי והאוניברסלי.
הטקסט בשפה האנגלית.

Genuine liberalism, which sprang from the philosophy of Enlightenment, has always been suspicious about community. Universalism, and in particular the universality of moral judgments, was one of the achievements of the Enlightenment, and an essential element of Liberal thought. Such Universalism is manifested in political statements such as the American Declaration of Independence and the French Declaration of the Rights of Man and of the Citizen, as well as in philosophical essays written by thinkers such as Locke, Rousseau and Kant. Universal morality, according to liberal tradition, cannot recognize any community other than the community of all mankind. The concrete group demands of its members a particular loyalty, which subverts universalism; it is a partition between the individual and the universal.

להמשיך לקרוא Community and the Universal / Yiftah Goldman

מה הישראלים רוצים

מחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון מגלה שבישראל יש תמיכה נרחבת בקיומה של מדינת-רווחה אוניברסלית. כיצד אפשר להסביר את האנומליה הישראלית שבה דעת-הקהל היא סוציאל-דמוקרטית והשלטון (הנבחר) הוא נאו-ליברלי? וגם: מה יכולים סוציאל-דמוקרטים ישראלים לעשות אל מול האנומליה הזאת?
פורסם באתר "עבודה שחורה"

אל תיבת האינבוקס שלי הגיע מאמר מעניין שכותרתו "מדינת הרווחה, מדיניות ציבורית ודעת הקהל: ישראל 2008", הכותבים הם ניסים כהן, שלמה מזרחי ופני יובל. חיפוש קצר באינטרנט העלה שהמאמר התפרסם בכתב העת של המוסד לביטוח לאומי "בטחון סוציאלי" בחודש מרץ האחרון (כתב העת מופיע גם במהדורה מקוונת ואפשר לקרוא את המאמר כאן). עוד גיליתי שהמחקר, שעליו מבוסס המאמר, נערך באוניברסיטת בן גוריון ופורסם על ידה כ"נייר מחקר" לפני שנתיים. שלא כפי שמשתמע משמו, המחקר לא בדק את תפקודה של מדינת הרווחה הישראלית וגם לא את מדיניות הממשלה בנושא זה, אלא רק את דעת הקהל של הישראלים. הוא בדק, בעצם, מה הישראלים רוצים.

להמשיך לקרוא מה הישראלים רוצים

גלות ומלכות במגילת אסתר

"מגילת אסתר" היא אולי הטקסט המוזר ביותר במקרא. מה זה הסיפור הזה? מעשיה עממית? טרגדיה או קומדיה? (או אולי פארסה?). במאמר זה אני מנסה להראות שהמגילה דוברת אלינו בלשון שונה מיתר ספרי התנ"ך, שהיא אולי הטקסט הקרוב אלינו ביותר, הרלוונטי ביותר עבורנו כאנשים מודרניים.

"מגילת אסתר" היא אולי הטקסט המוזר ביותר במקרא. מה זה הסיפור הזה? מעשיה עממית? טרגדיה או קומדיה? (או אולי פארסה?). ומי הוא הגיבור? יהודי החצר המסרסר באחייניתו היפה בהרמון המלך? או אולי האחיינית עצמה , המוציאה אל הפועל תכנית מחושבת של פיתוי ופיתול וחיסול? ומה נגיד על העלילה? גיבוב משונה של נסיבות מקריות ושרירותיות למחצה, הנושאות על גבן סיפור מעשה אבסורדי המתחיל במשתה ומסתיים במשתה, ובאמצע תחרות מלכת-יופי, פרובוקציות בחצר הארמון, תכנית השמדה וביטולה וטבח לקינוח…

השאלה הקשה מכולן היא כמובן: איך ולמה מצא הטקסט הזה את דרכו אל התנ"ך? על שאלה זו לא אענה כאן. אינני יודע מי כתב את המגילה, מי החליט לקדש אותה ומאילו סיבות. אבל אנסה לומר משהו על חשיבותו של הסיפור הזה. אנסה להראות שהמגילה דוברת אלינו בלשון שונה מיתר ספרי התנ"ך, שהיא אולי הטקסט הקרוב אלינו ביותר, הרלוונטי ביותר עבורנו כאנשים מודרניים. 

להמשיך לקרוא גלות ומלכות במגילת אסתר

אנו נושאים לפידים: חנוכה ואנטי-חנוכה

דף מקורות ישן בלבוש חדש על שירו של זאב "אנו נושאים לפידים" ומקורות אחרים מן התרבות היהודית. השיר היפה של זאב מדבר על הלפידים של המהפכה הציונית-חלוצית, אבל גם נושאי לפידים אחרים עשויים למצוא בשיר את מראה דמותם.

דף המקורות אנו נושאים לפידים – חנוכה ואנטי-חנוכה מציב את שירו של זאב "אנו נושאים לפידים" בתוך מערכת הקשרים עם טקסטים אחרים מן התרבות היהודית. הכנתי דף זה לפני שנים בגירסה פרימיטיבית (מבחינה טכנית): גזירה במספריים, הדבקה בדבק פלסטי ותוספות בעפרון. מאז לימדתי אותו במסגרות שונות לקהלים שונים והוא אף החל להסתובב בארץ (פעם אפילו הגיע אלי הדף שלי עם הלוגו של בית-המדרש "אלול"…).

לכבוד חנוכה הקרוב החלטתי להפיק אותו מחדש בגירסה קצת יותר מעודכנת מבחינה טכנית (מבחינה תוכנית נעשו בדף שינויים קטנים מאוד). הכנתי את הדף המחודש לשיעור לזכרו של חברי יואב רובין מקהילת בית ישראל, ואני מקדיש אותו לזכרו.

להמשיך לקרוא אנו נושאים לפידים: חנוכה ואנטי-חנוכה

בעל האנייה יָשֵׁן

על החלטת בג"ץ בעניין הפרטת בתי הסוהר, על אוניית שוטים ועיר מערבונים; או: "מי יצילנו מעצמנו?"
פורסם לראשונה (בשינויים קלים מאוד מן הגירסה המובאת כאן) באתר "העוקץ"

שעות ספורות לאחר החלטת בג"ץ ביום חמישי, אשר בטלה את התכנית להפרטת בתי הסוהר, התמלאה תיבת האימייל שלי בקריאות נצחון ותרועות שמחה. היו אף שהזמינו להרמת כוסית. השמחה  היתה ללא ספק מוצדקת, אך נדמה לי שגם מעט מוגזמת.

אומר מייד: החלטת הרכב השופטים המורחב היתה נכונה, ראויה וחשובה מאין כמוה. יש לברך עליה ולהודות לכל אלה שנאבקו בשנים האחרונות להשגתה. ובכל זאת, אין להפריז בשמחה.

להמשיך לקרוא בעל האנייה יָשֵׁן

אלף מלים על: חינוך לדמוקרטיה? לא בבית ספרנו הדמוקרטי…

חסידי החינוך הדמוקרטי כלל אינם מוטרדים ממצבה של הדמוקרטיה הישראלית, או מכל מקום, אינם רואים קשר בין הדמוקרטיה לבין החינוך.
(פורסם לראשונה באתר 'העוקץ')

ידעתם שישראל היא המעצמה העולמית בתחום החינוך הדמוקרטי? לא סתם "מעצמה עולמית" אלא המעצמה העולמית. מספר אחד בלי כל מתחרים. טענה זו מתבססת על הנתונים שאני שואב (בתיווכו של האתר המצויין של "המכון לחינוך דמוקרטי

"), מן האתר הבינלאומי: Alterative Education Resource Organization.

 בריטניה נחשבת על ידי רבים למולדת הדמוקרטיה המודרנית. היא גם המדינה שבה נוסד בית הספר הדמוקרטי הראשון "סאמרהיל". והנה, בבריטניה (בת כ 60 מליון התושבים) פועלים היום שלושה בתי ספר דמוקרטיים. אחד לכל עשרים מליון תושבים.

להמשיך לקרוא אלף מלים על: חינוך לדמוקרטיה? לא בבית ספרנו הדמוקרטי…