רשימות על פילוסופיה, סוציאליזם, חברה, תרבות וחינוך
על הייצוגים האמנותיים של חפצים משומשים, ומשהו על האמנות המודרנית והפוסט-מודרנית (מאמר לקטלוג תערוכה במוזיאון הפתוח לצילום בתל חי)
יפתח גולדמן
(מאמר לקטלוג התערוכה "מבעד לחפץ" במוזיאון הפתוח לצילום בתל חי, דצמבר 2007)
מִכָּל יְצִירוֹת הָאָדָם אֲנִי אוֹהֵב
אֶת אֵלֶּה שֶׁהִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן.
סִירֵי הַנְּחֹשֶׁת עִם הַצַּלָּקוֹת וְהַשּׁוּלַיִם הָמְשׁוּטָחִים
סַכִּינִים וּמַזְלֵגוֹת שֶׁיָּדִיוֹת-הָעֵץ שֶׁלָּהֶם
נִטַשְׁטְשׁוּ מֵהַרְבֵּה יָדַיִם: צוּרוֹת כְּאֵלֶּה
נִרְאוּ לִי הָאֲצִילוֹת בְּיוֹתֵר…
ברטולט ברכט, "מכל יצירות האדם"[1]
להמשיך לקרוא כלי וחפץ בו: על חפצים של אנשים ואנושיותם של חפצים
על אוטופיה ואמריקה, על מציאות ודמיון, ועלינו עצמנו.
יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה". עלה לאוויר לראשונה באתר יסו"ד ב 11/04/05)
'טוּסְבָּרָהִינְדִי הַגִּבּוֹר', מאת שמעון צבר, הוא אחד מסיפורי הנונסנס היותר חביבים שנכתבו בעברית. הוא הופיע לפני שנים רבות מאוד (בהוצאת 'עם עובד') ואחר-כך אבד מן העולם (רק בכמה בתים פרטיים ובכמה ספריות עוד נשמרו עותקים מתפוררים שלו. רק כמה הורים "מכורים" עוד ספרו לילדיהם לפני השינה את 'טוסברהינדי'). בשנים האחרונות הודפס הספר במהדורות חדשות, במסגרת מגמת השיבה אל יצירות ישנות שנשתכחו בספרות הילדים העברית (כן, גם דברים טובים קורים בתחום המול"ות בישראל…).
על גילגולה של מלחמת טרויה ביצירות אנטי-מלחמתיות מן העת העתיקה ומזמננו: 'נשי טרויה' של אוריפידס, ו'קסנדרה' של הסופרת הגרמניה כריסטה וולף
יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה", ינואר 2003)
מלחמת טרויה התחוללה סמוך לתום האלף השני לפני הספירה (האמנם "התחוללה", או שמא מאז ומעולם לא היתה אלא אגדת קדומים? הדעות חלוקות). הומרוס, משוררה הגדול של המלחמה הזאת חי ויצר, כנראה, במאה השמינית או התשיעית לפנה"ס (האמנם "חי ויצר"? האמנם היה משורר אחד בשם הומרוס, או שמא נוצרו האפוסים ההומריים בתהליך ארוך ועל-ידי משוררים שונים? גם על כך מחלוקת). האיליאדה והאודיסיאה (האפוסים ההומריים על מלחמת טרויה ותוצאותיה) הועברו כמסורות שבעל-פה במשך כמה מאות שנים, עד שהועלו על הכתב באתונה, במאה השישית לפנה"ס (כאן כבר לפנינו עדויות היסטוריות מוצקות). מאז היו האפוסים הללו ל'סלע היסוד' של תרבות יוון הקלאסית, ויש מי שיאמר: של התרבות המערבית כולה.
מאמר שכתבתי לפני קרוב לעשר שנים במסגרת תחרות חיבורים בנושא "יהדות ודמוקרטיה".
עיקרי הדברים, כך נראה לי, נכונים גם היום.
יהדות ודמוקרטיה – סמלים קפואים וסחורות תרבותיות
יפתח גולדמן
1. האמנם ערכים מתנגשים?
בשנים האחרונות, הולכת ומתפשטת בקרב הציבור הישראלי ההשקפה הגורסת, כי קיים ניגוד, או לפחות זרות, בין היהדות והדמוקרטיה[1]. אכן, הטענה כי הדמוקרטיה והיהדות מהוות שתי מערכות נורמטיביות סותרות שאין אפשרות ליישב ביניהן – טענה זו היא עדיין נחלתו של מיעוט בעם. אולם, נוסח מעט חלש יותר של טענה זו – נוסח הגורס כי הדמוקרטיה והיהדות הן שתי מערכות נבדלות שהגישור ביניהן מחייב מאמץ מיוחד, ואולי גם פשרות משני הצדדים – נוסח זה הפך כבר, כמדומה, לנחלת הכלל. גירסת "הניגוד הטוטאלי" שבין יהדות ודמוקרטיה וגירסת "הפער המטריד" הן רק דרגות שונות של אותה תפיסה מהותית. כזכור, בראשית שנות השמונים קרא לנו מאיר כהנא, בסיסמאות התעמולה שלו, לבחור בין יהדות ודמוקרטיה כשתי אלטרנטיבות בלתי מתיישבות. כיום אין טענה זו נשמעת, על-פי-רוב בבוטות כזאת ובראש חוצות, אך גירסאות חשאיות ועמומות יותר שלה העמיקו את אחיזתן בדעת הקהל הישראלית. על מידת השתרשותה של תודעת הפער שבין היהדות והדמוקרטיה יעיד המאמץ החינוכי העצום המושקע בנסיון לגשר על השתיים. מאמץ זה – בדמות תוכניות לימוד, סמינרים, השתלמויות מורים וכדומה – הוא נסיון להציג כאפשרי את מה שכלל אינו מובן מאליו עבור אזרחים רבים יותר ויותר במדינת ישראל (היינו: הגישור שבין יהדות ודמוקרטיה). איש לא מוציא תוכניות חינוכיות ויוזם פרוייקטים על-מנת לשכנע את הציבור, למשל, כי השמש תופיע מחר במזרח.
להמשיך לקרוא יהדות ודמוקרטיה – סמלים קפואים וסחורות תרבותיות
המילה ‘חברה’ משמשת בשפה העברית, הן במובן של ‘עסק’ או ‘מקום עבודה’, והן במובן של ‘כלל הציבור’. הקשר ההדדי בין ‘חברה’ ל’חברה’, משתקף בתהליכי הפרטה ופירוק בסרט ‘סיפורים מהמסילה’ של הבמאי הבריטי קן לואצ'.
יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה", גליון מס' 1. עלה לאוויר לראשונה באתר יסו"ד ב 17/08/2004)
המילה ‘חברה’ משמשת בשפה העברית, הן במובן של ‘עסק’ או ‘מקום עבודה’, והן במובן של ‘כלל הציבור’. הקשר ההדדי בין ‘חברה’ ל’חברה’, משתקף בתהליכי הפרטה ופירוק בסרט ‘סיפורים מהמסילה’ של הבמאי הבריטי קן לואצ'.
במהלך החורף האחרון הוצג במוזיאון תל-אביב הסרט ‘סיפורים מן המסילה’ של הבמאי קן לואצ'. אם לשפוט על-פי מספר הצופים בשתי ההקרנות שבהן נכחתי – ישראלים מעטים בלבד ראו את הסרט החשוב הזה, שאף שהוא מתרחש באנגליה, הוא רלוונטי מאוד למציאות הישראלית. הסרט מספר את סיפור הפרטתה של מערכת הרכבות הבריטית מבעד לעיניהם של קבוצת עובדי-מסילה באחת התחנות. אף שאין זה סרט דוקומנטרי, הוא עשוי בריאליזם קפדני. בדייקנות של מנתח מפרק קן לואצ' את תהליך ההפרטה ומציגו לעיני הצופים. התוצאה היא סרט חשוב ועצוב. קשה לומר על ‘סיפורים מן המסילה’ שהוא סרט יפה – קשה בכלל לדון בו במונחים אסתטיים: הוא קרוב מדי, אמיתי מדי, טורד מדי. מכר שלי, שהחברה שהוא עובד בה נתונה בתהליך דומה למתואר בסרט, ראה אותו יחד עמי. ביציאה מן האולם אמר: "חייבים לקחת את כל העובדים במפעל לראות את הסרט הזה". אחר כך חזר בו: "לא כדאי… עוד יהיו התאבדויות…". ‘סיפורים מן המסילה’ מציג בפנינו את חברת-זמננו כטרגדיה נטולת קתרזיס.
מאמר ביקורתי על סדרת "הארי פוטר": ג'.ק. רולינג מצמצמת את מרחב הפנטזיה
יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "מקרוב". המאמר נכתב כשסדרת הארי פוטר החזיקה עדיין שלושה ספרים בלבד, והסרט הראשון עוד לא הופק. נדמה לי שהטענות העקרוניות נכונות גם כיום – י.ג.)
עם כל ספר חדש פרי עטה של ג'. ק. רולינג הולכת וגואה "תופעת הארי פוטר". השילוב המוצלח שבין ספר ילדים טוב ובין קמפיין שיווק אינטנסיבי, ההתלהבות המשותפת למבקרים מלומדים ולקהל הקוראים, בקצרה: איחודן של איכות ומסחריות בספר אחד (ובעצם: בסדרת ספרים אחת) מעוררים השתאות. ברם, נראה לי שלפחות מבחינה אחת ראויים ספריה של רולינג להתייחסות ביקורתית. בעמודים הבאים אנסה להציג התייחסות כזאת. יאמר מייד, אינני חולק על איכותם הספרותית גרידא של ספרי "הארי-פוטר". הדברים הבאים, יותר משהם ביקורת-ספרותית על יצירותיה של רולינג, מהווים ביקורת החברה שבה חיים הקוראים, הוריהם של הקוראים, המבקרים והסופרת עצמה.