קהילה וקומונה בפרספקטיבה סוציאליסטית

בימים אלה יצא לאור בהוצאת Brill הספר The Communal Idea in the 21st Century.
את הספר ערכו רפאל בן אליעזר, יעקב עובד ומנחם טופול, והוא אסופה נרחבת של מאמרים הסוקרים את תופעת הקומונות והקהילות השיתופיות בימינו.
המאמר שאני כתבתי לספר נקרא Commune and Community, a Socialist Perspective.או בעברית: "קהילה וקומונה בפרספקטיבה סוציאליסטית".
אפשר למצוא במאמר פיתוח והרחבה של רעיונות שהעלתי בטקסטים קודמים, שמרביתם פורסמו גם באתר זה.
להלן הגירסה העברית של המאמר (שפורסם באנגלית). למתקשים בקריאה דרך האתר אני מצרף את המאמר כקובץ פי.די.אף. כמו כן מצורפים: הגירסה האנגלית של המאמר (עם תוכן העניינים של הספר כולו), ופלאייר אודות הספר מאת ההוצאה.

להמשיך לקרוא קהילה וקומונה בפרספקטיבה סוציאליסטית

הקיבוץ כאוטופיה – הספר

השבוע יצא לאור ספרי "הקיבוץ כאוטופיה". הספר מבוסס על סדרת ההרצאות שנתתי בחורף 2011 במסגרת האוניברסיטה המשודרת (עם הרחבות מסויימות). "הקיבוץ כאוטופיה" יצא בהוצאת מודן, בסדרת האוניברסיטה המשודרת.

אני מצרף כאן את תוכן העניינים של הספר, את עמוד השער ואת הפרק הראשון: "שומקום, או: מהי אוטופיה"

הקיבוץ כאוטופיה – שער

הקיבוץ כאוטופיה – תוכן עניינים

פרק ראשון – שומקום, או – מהי אוטופיה

מרקס והמחאה החברתית

דברים שאמרתי בכנס בבית אריאלה, לכבוד ההוצאה העברית המחודשת של הכרך הראשון של "הקפיטל"

דברים שאמרתי בכנס ב'בית אריאלה', לכבוד ההוצאה המחודשת של הקפיטל.

למתקשים בקריאת הפוסט, הנה הדברים בקובץ pdf:  מרקס והמחאה החברתית

במהלך סמסטר ב' של השנה שעברה לימדתי קורס אקדמי שכותרתו "קרל מרקס ואנחנו". לקורס היתה מטרה כפולה: ראשית, להציג בפני הסטודנטים כמה מעיקרי משנתו של מרקס, ושנית, להצביע על הרלוונטיות של מרקס לחיינו שלנו – להראות שביקורת-הקפיטליזם שהציג מרקס במחצית השניה של המאה התשע עשרה היא גם ביקורת הסדר הכלכלי, החברתי והפוליטי של ימינו אנו. הקורס הסתיים בעבודת בית, שבה התבקשו הסטודנטים לכתוב חיבור חופשי בנושא הרלוונטיות של מרקס לימינו. ואז, כמו לפי הזמנה, פרצו ארועי מחאת הקיץ, והסטודנטים שלי נשמו לרווחה: הרלוונטיות של מרקס הפכה פתאום לדבר מובן מאליו.

להמשיך לקרוא מרקס והמחאה החברתית

ראיון בתוכניתו של קובי מידן "אנשים בלילה" במוצאי האחד במאי

על הרלוונטיות של מרקס, על המחאה החברתית וגם שני שירים יפים, של חווה אלברשטיין ושל יאיר דלאל.

למי שלא הספיק ברדיו…

בקישור זה

מסדה של הציוויליזציה – רוסו ובעיית הרכוש הפרטי

הרצאה שנשאתי בכנס שהתקיים בחודש אפריל באוניברסיטת תל אביב.
כיצד ניתן להבין את העובדה שרוסו מציג את הרכוש הפרטי כמקור אסונם של בני האדם מחד, וכדבר מקודש שהאמנה החברתית חייבת להגן עליו מכל משמר? מה הקשר שרואה רוסו בין הרכוש הפרטי, סחר החליפין, חלוקת העבודה החברתית והציוויליזציה, ובעיקר מה הוא לא רואה…

הרצאה שנשאתי בכנס שהתקיים בחודש אפריל באוניברסיטת תל אביב. משום שההרצאה נתנה על פה, ויתרתי על רישום מראי המקום המדוייקים של הטקסטים המצוטטים להלן. כרגיל, מי שזקוק למראי המקום מוזמן לשלוח לי אימייל ואכתוב לו אותם.

למתקשים בקריאה דרך האתר, מצורף הפוסט בפורמט pdf: מסדה של הציוויליזציה – רוסו ובעיית הרכוש הפרטי.

להמשיך לקרוא מסדה של הציוויליזציה – רוסו ובעיית הרכוש הפרטי

כשר לפסח

על עבודת האלילים של ה"כשר לפסח", ומה נשיב ליזם הזריז שיציע למכור לנו מים ואויר כשרים לפסח?

למתקשים בקריאת הפוסט: הנה הוא בקובץ pdf:

כשר לפסח

יום אחד לפני ליל הסדר הלכתי אל בית המרקחת לקנות תרופות. הרוקח שאל אותי אם אני רוצה את הגירסה הכשרה לפסח של התרופה. שאלתי אותו מה ההבדל בין שתי הגירסאות והוא הסביר לי שהאחת כשרה לפסח והשניה לא.

"ברור", אמרתי, "אבל ממה נובע הבדל זה?"
הרוקח ענה שעל התרופה הכשרה לפסח יש הכשר מיוחד לפסח.
"אתה הופך כאן את הסדרים", לא ויתרתי, "לתרופה יש הכשר לפסח משום שהיא  כשרה לפסח. אי אפשר לומר שהיא כשרה לפסח משום שיש לה הכשר לפסח…"
הרוקח התבונן בי ביאוש. היו מאחורי עוד אנשים רבים בתור. לקחתי את התרופות, שִלמתי ויצאתי.

הלכתי אל חנות החיות, כדי לקנות אכל לחתולים. המוכר שאל אותי אם אני רוצה את הגירסה הכשרה לפסח של המזון. לא אמרתי כלום, רק הנדתי בראשי לשלילה, שלמתי ויצאתי, עומס על כתפי את שק המזון כמו תרמיל נדודים של תועה מדבר.

מצה שמורה

שאלתי את עצמי האם כולם יצאו באופן סופי מדעתם. שאלתי את עצמי מתי אִבדה הציוויליזציה היהודית כל חוש מידה. שאלתי את עצמי האם יש מה לעשות כנגד טירוף זה של "כשר לפסח", או שכל שנותר לי הוא למרוט ביאוש את שערות זקני.

בשעה מאוחרת של אותו ערב נסעתי לירושלים, אל בית דודה של אשתי. נסעתי כדי לקבל ממנו מצה שמורה, שתונח על צלחת הסדר למחרת, בבית הוריה של אשתי. שאלתי את עצמי האם כשאני נוסע במיוחד לירושלים רק כדי להביא משם מצה שהשגיחו עליה השגחה מיוחדת, אני הופך בעצמי לאחד מעדת המטורפים של ה"כשר לפסח".

שעה אחר כך כבר הייתי בדרכי חזרה. לימיני, על הכסא שליד הנהג, היתה מונחת מצה שמורה, וריחה החם והטוב פוגג את ספקותי. משפחת אמה של אשתי היא משפחה פרסית מרחוב אגריפס. בני המשפחה (עשרה אחים וצאצאיהם) התפזרו בכל רחבי הארץ, ועל פני כל קשת האמונות והדעות האפשריות בישראל של היום: דתיים, מסורתיים, חילונים גמורים, שמאלנים, ימניים וכן הלאה וכן הלאה. המצה השמורה, שנסעה איתי מירושלים לבית-שמש, על מנת להמשיך למחרת לראשון-לציון, סימלה עבורי את האחווה המשפחתית ורגש המחויבות השוררים במשפחה זו, חרף כל המחלוקות, העלבונות, הקטטות ואי ההבנות הקיימים בכל משפחה.

ידעתי שמחר, בערב הסדר, תהפוך המצה השמורה הזאת, בידי אביה של אשתי,  ל"אפיקומן", שאותו יגנבו נכדיו כדי שאנו נפדה אותו מהם במתנות. הם יגנבו את האפיקומן במשותף כמובן, כי אצלנו עושים הכל מתוך שותפות…

ולבסוף, חתיכות זעירות מן המצה השמורה יְעטפו בנייר כסף, ויונחו בידי אמא של אשתי במקומות אסטרטגיים, כדי לשמור את צאצאיה מכל רע עד לשנה הבאה: בארנקים, בפינות הארונות, מתחת למזרונים…

אני יודע שחתיכות מצה לא יכולות למנוע אסון. בעצם גם אמא של אשתי יודעת זאת. אני יכול להלעיג על המנהג הזה כעל כל אמונה טפלה. אבל עבורי הוא מסמל את אהבתה של אם-אשתי לילדיה ולנכדיה ואת דאגתה להם. לשתי אלה – האהבה והדאגה – לא אלעג לעולם!

אבל תרופות כשרות לפסח לא מסמלות כלום, משום שאף אחד לא מסמל שום דבר בעזרת גלולה. הוא פשוט בולע אותה מבלי משים. וכך גם אוכל-החתולים הכשר. הוא לא מסמל שום דבר, משום שחתולים לא נחנו בתכונה האנושית המפולאה להלביש משמעות ותוכן בסמלים.

אבל לכל תכונה אנושית מופלאה יש את הפרוורסיה שלה. כיצד נקראת הפרוורסיה שבה מיחסים לַסמל ערך וכוח בפני עצמו, ולא רק כמייצגו של הדבר המסומל בו? קוראים לכך "עבודת אלילים".

הרב שלמה אבינר משיב למאזינים

בעודי נוסע מירושלים לבית שמש, קטע את חוט הרהורי קולו הרך של הרב שלמה אבינר, שבקע ממקלט הרדיו. היה זה שו"ת רדיופוני לילי, והרב פתר את קושיות המאזינים והנחה אותם בהכנות לפסח. הנה כמה מן הדברים שעליהם נשאל:

–          האם כותש שום המשמש רק לכתישת שום מותר לשימוש בפסח? (תשובת הרב: כנראה שלא)

–          האם תכשירי איפור חייבים בהכשר לפסח? (תשובה: איפור לא, בושם כן)

–          כמה מיליליטר חייבים לשתות כדי לצאת ידי חובת ארבע כוסות? (נדמה לי שהתשובה היתה 43 מ"ל לכל כוס)

–          כיצד קיימו הכוהנים בבית המקדש את מצוות ארבע כוסות, והרי היה עליהם להשאר פכחים לצורך עבודת הקורבנות? (תשובה: הם קבלו פטור מן המצווה)

האזנתי כמכושף. הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת ירושלים ורב ההתנחלות בית אל, הפליא לעשות בתשובותיו. הוא שילב בהן פיסיקה עם כימיה, לוגיקה ופילולוגיה ולא הותיר דבר מוקשה או מסופק. אינני רוצה חלילה ללעוג לרב שלמה אבינר. כוחו הגדול, חריפותו ולמדנותו נכרו היטב אפילו כשעסק בשיח הסהרורי הזה אודות הלכות הפסח. גם אינני רוצה לבוא איתו חשבון על עמדותיו בשאלות מדיניות של שלום ובטחון. אלה – אף שהוזכרו פה ושם בדבריו – לא עמדו במרכז הדיון הרדיופוני. אבל שוב ושוב שאלתי את הרדיו, ואת המצה השמורה שישבה על הכסא לידי – האם אלה הדברים שצריך גדול בישראל להסביר לצאן מרעיתו יום אחד לפני הפסח? האם אלה הדברים שצריכים התלמידים לשאול את רבם?

ואז שאל אחד המאזינים את השאלה הבלתי-נמנעת אודות משחת השיניים (אם כי נדמה לי שהוא דיבר בעיקר על מי-פה). וכאן נשא הרבה הרצאה קצרה ובנויה לתלפיות, שממנה עלה באופן ברור, מובהק ונחרץ שמשחות שיניים אינן בשום אופן בחזקת חשד לחמץ, ולכן לא חל עליהן שום דין של הכשר מיוחד לפסח, וכל העניין מפורך מעיקרו. אבל אז, במפתיע, חתם הרב את דרשתו המעולה במלים הבאות: "אבל בפסח אנחנו אוהבים להחמיר, וכיוון שמייצרים משחות שיניים כשרות לפסח, אנחנו נקנה אותן".

כך, במפתיע, במחי משפט אחד, עברנו משיעור בהלכות הפסח לשיעור בהלכותיה של חברת הצריכה, ובהלכותיו של הקפיטליזם המאוחר. כיוון שמייצרים משחות שיניים כשרות לפסח, אנחנו נקנה אותן, למרות שברור לנו שמבחינה הלכתית הדבר חסר שחר, וכשרותו של חגנו לא היתה נפגעת כלל אילו לא יוצרה המשחה המיוחדת, או אילו יוצרה ולא קנינו אותה.

הרב כבר עבר אל מאזינים אחרים ואל שאלות אחרות, אבל אני נשארתי עם משחת השיניים, ועם שתי קושיות ללא תשובה.

האחת: מי באמת פוסק הלכה היום בישראל? גדולי התורה, הרב אבינר וחבריו, או אנשי השיווק של חברת קולגייט?

והשניה: מה נעשה כשיבוא משווק זריז-מחשבה ויציע לנו בקבוקי מים חתומים וכשרים לפסח, או אוהלי חמצן מטוהרים מאבק-חמץ? האם גם אז נומר ש"בפסח אנחנו אוהבים להחמיר" ונעוט על הסחורה, או שמא נגיד לאותו יזם "דיינו"? האם נזכור אז, והאם נזכיר לחברינו, לילדינו ולתלמידינו, שפסח הוא חגם של עבדים משוחררים?

על מרקס, על ההוצאה המחודשת של הקפיטל, על ארועי הקיץ שעבר, ועל קשייו וסיכוייו של הסוציאליזם הקהילתי

על מרקס, על ההוצאה המחודשת של הקפיטל, על ארועי הקיץ שעבר, ועל קשייו וסיכוייו של הסוציאליזם הקהילתי. ראיון רדיו שלי (מראיין: ברוך אסקרוב)

ראיון רדיו עם ברוך אסקרוב ברשת א', בקישור זה

הקדמה ל'קפיטל'

בחודש ינואר 2012 יצאה לאור מהדורה מחודשת של 'הקפיטל' מאת קרל מרקס (הוצאת 'ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד'). לטקסט של מרקס נוספה הקדמה מפרי עטי, העוסקת בשאלת הרלוונטיות של 'הקפיטל' לימינו. הנה ההקדמה לפניכם.

בחודש ינואר 2012 יצאה לאור מהדורה מחודשת של 'הקפיטל' מאת קרל מרקס (הוצאת 'ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד'). לטקסט של מרקס נוספה הקדמה חדשה מפרי עטי, העוסקת ברלוונטיות של 'הקפיטל' לימינו. הנה היא לפניכם.

לנוחיות הקוראים והמדפיסים, מצורף גם קישור לקובץ pdf: הקדמה לקפיטל מאת יפתח גולדמן

להמשיך לקרוא הקדמה ל'קפיטל'

קִילְגוֹר טְרַאוּט ואנחנו, או: רוח הרפאים של המחאה החברתית

פעמוני המחאה שצלצלו בכל הארץ בקיץ האחרון לא ישפיעו כהוא זה על ראש הממשלה שלנו, וגם לא על שר האוצר או פקידי משרדו. לא להם צלצלו הפעמונים, וממילא תדר הצלצולים היה נמוך או גבוה מטווח שמיעתם. הפעמונים צלצלו לנו. גל המחאה האדיר הוא קילגור טראוט שלנו. הוא צועק לנו "הייתם חולים ועכשיו הבראתם, ויש עבודה לעשותה".

(כשסיימתי לכתוב את הרשימה הבאה, גיליתי, באמצעות 'גוגל', שסיוון פיסטרוב הקדימה אותי בהצבעה על הקשר שבין ארועי הקיץ האחרון ובין ספרו של וונגוט "רעידת זמן". לאחר התלבטות מסויימת החלטתי לפרסם בכל זאת את מה שכתבתי, תוך מתן קרדיט וקישור לזו שהקדימה אותי…)

קִילגוֹר טרַאוּט

בזמן האחרון אני מרבה לחשוב על קילגור טראוט. טראוט הוא דמות דמיונית המופיעה בכמה מספריו של הסופר האמריקאי הנפלא קוּרט ווֹנֵגוּט, שנפטר ב 2007. טראוט הוא זקן תמהוני, שילוב של גאון ושוטה, הכותב סיפורי מדע בדיוני שאותם הוא מוכר לפרסום במגזינים פורנוגרפיים. טראוט הוא גם הגיבור של הספר "רעידת זמן", שפרסם וונגוט בשנת 1997. היה זה הספר האחרון שכתב וונגוט, והוא בעצם תיאור של כשלון ספרותי, שהוא כשלון ספרותי בפני עצמו. אבל אצל וונגוט, אפילו הכשלונות נהדרים.

להמשיך לקרוא קִילְגוֹר טְרַאוּט ואנחנו, או: רוח הרפאים של המחאה החברתית

זהו אוהל המטבח (הרהורים בשולי המהפכה)

במאהל בשדרות רוטשילד הקימו מטבח משותף. זה יעיל, זה חסכוני, זה הגיוני ואנושי. אבל אם כזהו השיתוף, מדוע אנחנו מתקשים כל כך להגשים אותו בחיי השגרה שלנו?

במאהל בשדרות רוטשילד הקימו מטבח משותף. העבודה נעשית בהתנדבות והמטבח מספק שלוש ארוחות ביום, חינם אין כסף, לכל יושבי המאהל. כך הדבר גם במאהלים נוספים. בימים האחרונים, כך שמעתי, מדברים במאהל על הקמת קואופרטיב צרכני.

משהו כאן לא ברור. ברוטשילד ובמאהלים אחרים מתקבצים הרבה אנשים הנאבקים למען מטרה משותפת? יפה. מה בין מטרה משותפת ובין מטבח משותף? מה הקשר בין מחאה על יוקר המחיה לבין צרכניה קואופרטיבית? זה לא היה אמור להיות ככה. אספקת המזון במאהל היתה צריכה להתפתח כך: בהתחלה כל אחד היה מביא סנדוויצ'ים מהבית. מן הסתם היה מתהווה בשוליים שוק חליפין: מי שנשאר לו עודף של סלט טונה היה מחליף אותו בבקבוק מיץ אצל שכנו. עד מהרה היה נמצא היזם הזריז, שהיה מקים במאהל קפיטריה מאולתרת, ומוכר ארוחות חמות לשוכני האוהלים. בעצם לא יזם אחד – שניים או שלושה, או עשרה (כדי למנוע ריכוזיות), שהיו מתחרים ביניהם על טיב המזון, ועל איכות השירות ועל נוחות המחירים… והיזמים המוצלחים מבין המתחרים היו זוכים באהדת הקהל ובכספו ומרחיבים את העסק: מוכרים מזרונים, יריעות לתיקון האוהלים, יתדות-סְפֶּר, טבק לנרגילות ורוטב לסושי… כך כולם היו מרוויחים: שוכני האוהלים היו נהנים מתוצרת טובה, היזמים – מרווח נאה, ועובדי הקפיטריות והחנויות המאולתרות היו זוכים בפרנסה המכבדת את בעליה. הנה מה טוב ומה נעים…

– "תגיד אתה סתום?", קורא לעברי אחד מיושבי האוהלים, "איך אתה לא מבין שהמטבח השיתופי שלנו הוא הרבה יותר יעיל, חסכוני, הגיוני ואנושי מן הפנטזיה הקפיליסטית ששרטטת כאן?"

– רגע, רגע, מה אמרנו עכשיו על השיתוף? שהוא יעיל, חסכוני, הגיוני ואנושי?

אהם…

בפעם האלף, אנחנו רואים: בכל פעם שיש לנו הזדמנות להיות בני-אדם, ולאהוב את עצמנו ואת שכנינו, בכל פעם שאנחנו פועלים מתוך איזה הגיון גדול, כמו אידאל משותף או מחאה משותפת, הלוגיקה של השוק החופשי נחשפת מבעד למחלצותיה ומתגלה כפי שהיא באמת: קטנה, מכוערת, נחשלת ומרושעת. זה לא קורה רק ברגעים של מאבק משותף. ממש לא. זה קורה לפעמים גם על חוף הים, למשל, בערבי שבת. סעו בערב שבת לאחד החופים (מאלה שעדיין אפשר להנות מהם בלי לשלם שכר-דירה חודשי בכניסה). הסתובבו בערב בין המדורות וראו איך דכי-הגלים מפוגג את כלכלת-השוק: זה נותן קופסת גפרורים לשכנו, אדם זר לו, ששכח את הגפרורים בכיס בגד-הים כשרץ למים; ההוא, שנואש מלהפיח חיים בגחלים שלו, מבקש ומקבל גחלים לוחשות מאלה שסיימו כבר לבשל; המשפחה שכבר לא יכולה לאכול יותר מחפשת מישהו שיגאל אותה מעודפי השניצלים שנשארו בלי פיות, והצעירות ששרות עם גיטרה יזמינו אותך בשמחה להצטרף ולזייף יחד איתן. שימו לב: לא מדובר כאן ב"סחר-חליפין". האנשים על חוף הים לא מחליפים גפרורים בשניצלים. הם לא מחליפים שום דבר. המונח המדעי למה שקורה כאן הוא "כלכלת-מתנות", אבל את מי מעניין המינוח המדעי על חוף הים בערב שבת? ואיך יראה, בשעה כזאת, מי שידרוש תשלום עבור הגפרורים, או הגחלים, או השניצלים, או צלילי הגיטרה? בדיוק! הוא יראה קטן, מכוער, נחשל ומרושע. ולמה? פשוט מפני שעכשיו שבת, ויש עוד 36 שעות עד שיהיה עלינו לחזור לעבודה ולחוקיה, לחזור אל כלכלת-השוק. ובכל פעם שיש לנו הזדמנות להיות בני-אדם, אנחנו חדלים לסחור. כך הדבר כשאנחנו חוברים למאבק משותף. כך הוא כשאנחנו נחים על שפת הים.

וכך הדבר גם באסונות ובמצבי חירום, כמובן. מרביתנו לא חווינו זאת באופן אישי. אבל הזכרו לרגע בכל מה שראיתם או קראתם פעם על קבוצות של ניצולים – ספרים, סרטים, מסמכים תיעודיים, דרמות, סדרות טלויזיה, סרטים הוליוודיים… (האחרון שאני ראיתי מן הז'אנר הוא "2011" אבל אל תטרחו). אתם מכירים דוגמא אחת שבה הניצולים, שנותקו מהציוויליזציה לשעות, או לימים, או לחודשים ושנים, כוננו ביניהם כלכלת שוק? ודאי שלא. זה נראה מופרך! ברור שבמצבי חירום צריך לחלוק ולהשתתף במה שיש. אכן, בסרטים ובספרים יש לפעמים, בקרב קבוצת הניצולים, מישהו שמנסה להִבנות מן המצב באמצעים של קניה, מכירה וספסרות. זו כמעט תמיד דמותו של "האיש הרע" בעלילה: אדם קטן, מכוער, נחשל ומרושע (גם כאשר הוא עולה לגדולה).

ועכשיו שאלת השאלות חברים: אם השיתוף הכלכלי כל כך יעיל, חסכוני, הגיוני ואנושי, מדוע אנחנו מתקשים כל כך להגשים אותו? מדוע הוא מתקיים רק ברגעים של חסד או מנוחה או גדלות-נפש? מה קורה לנו ברגעי השגרה, שהם הרוב המכריע של רגעי חיינו?

– "הנה ההוכחה!" יכריז הקפיטליסט. הוא יסביר לנו, שהשיתוף הכלכלי אפשרי, ואולי אפילו מתאים, במקרי-קיצון ובשולי החיים החברתיים-כלכליים. על חוף הים. או על אי בודד. או בין ההריסות. אבל זו לא שיטה מתאימה לניהול כלכלת מקרו של חברת המונים מתועשת. זו פשוט לא שיטה שיכולה לעבוד, והנסיון ליישם אותה חייב להסתיים באסון. אנחנו יכולים להשיב בחיוך אירוני, שאחרי מאתיים שנים של קפיטליזם ושורה ארוכה של אסונות, כלל לא ברור לנו שהקפיטליזם הוא "שיטה מתאימה לניהול כלכלת מקרו של חברת המונים מתועשת".

זה מספיק בשביל לקעקע את טיעוניו של הקפיטליסט. זה לא מספיק בתור תשובה לשאלה.