מדינת הרווחה החדשה: חזון אפשרי לחברה טובה יותר (דברי פתיחה בכנס)

[דברים שאמרתי בכנס יסו"ד במכללת אורנים]

לא באנו לכאן היום כדי להתווכח עם האידאולוגיה הנאו-ליברלית, או כדי לבקר את מדיניות ההפרטה. העידן הנאו-ליברלי הסתיים, והדבר ברור לכל מי שעיניו בראשו. כבר במשך כעשור אנחנו חוזים בפרפורי הגסיסה של עידן זה, שהוא מכוער במותו כפי שהיה בחייו. ההתפתחויות הכלכליות, החברתיות, התרבותיות, הדמוגרפיות ובעיקר הפוליטיות על פני כדור הארץ כולו נראות כהאצה לקראת תהום של ציוויליזציה שיצאה מדעתה, ועל רקע האירועים הללו, התיאוריה הכלכלית הנאו-ליברלית מתפוררת ונפרמת. אופייה האידאולוגי והדוגמטי נגלים לעין כל. המאבק האינטלקטואלי מול התיאוריה הזאת משרה שעמום. קרב המאסף הפוליטי מול הכוחות המובילים את ההפרטה הקניבלית מעורר ייאוש ותסכול. ככל שהמאבקים הללו חשובים, אין די בהם כדי להפיח רוח במפרשים ותקווה בלבבות. אין לקבל שהמאבק נגד סדר העולם הגווע הוא הדבר היחיד שיש לעשותו. גם אין להניח, שמותו של הסדר הכלכלי הנאו-ליברלי הוא בהכרח חדשות טובות. מה שיבוא במקום הסדר הקיים עלול להיות גרוע בהרבה. מפלצות אנושיות וחברתיות שכבר חשבנו שמתו מזמן שבות ומרימות את ראשן. לכן אסור לנו להסתפק בקרבות מאסף פוליטיים או בהישגים טקטיים חשובים ככל שיהיו. עלינו לסמן אלטרנטיבה. עלינו להציג חזון חברתי חדש. לא להסתפק בביקורת הקיים, וגם לא לצייר אוטופיות: להצביע על אפשרויות ריאליות, לברר אותן, לארגן אותן לכדי מצע חברתי שאותו אפשר לקדם בפוליטיקה, באיגוד העובדים, בקהילות ממשיות ווירטואליות ובעשייה החינוכית. עלינו לעסוק איפה בחשיבה קונסטרוקטיבית. כל התיאורטיקנים-הביקורתיים-לשם-ביקורת, מאסכולת פרנקפורט בואכה הפוסט-מודרניזם, ראו בחשיבה הקונסטרוקטיבית ביטוי מכוער של שמרנות ודכאנות. אנחנו רואים בה חלק אינטגרלי מן המאמץ ליצירתו של עולם טוב יותר.

להמשיך לקרוא מדינת הרווחה החדשה: חזון אפשרי לחברה טובה יותר (דברי פתיחה בכנס)

יש איזה שורש עמוק שאיננו מצמיח: לביקורת הפילוסופיה הנגטיבית של אסכולת פרנקפורט

[דברים שאמרתי בכנס באוניברסיטת תל אביב, בקיץ 2017]

בדברים הבאים אנסה להציג הערכה ביקורתית (ולא מאוד אוהדת) על אודות פועלם התאורטי של אנשי האסכולה מפרנקפורט. אין זה עניין פשוט עבורי. המפגש הראשון שלי עם הגותם של אנשי האסכולה, לפני חצי יובל שנים, בלימודַי לתואר ראשון בחוגים להיסטוריה ולפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב, היה מפגש מסעיר, מטלטל, פורמטיבי. באותם ימים הרגשתי כמי שנפקחו עיניו לראות, או מוטב: כאסיר מערה אפלטוני, שעד עתה התבונן בצללים, ועכשיו הופנו עיניו אל הכיוון הנכון. אלא שכחלוף הזמן הלכו עיוני והתרחקו משדותיהם של אנשי האסכולה, ומה שחמור יותר: הלכו ונעשו ביקורתיים מאוד כלפי חלקים מרכזיים בהגותם של אנשי פרנקפורט. בבואי להציג כאן את הביקורת, איני יכול, ואיני רוצה, להתכחש לאותה חוויה אינטלקטואלית מטלטלת שהיתה ראשית הדרך.

להמשיך לקרוא יש איזה שורש עמוק שאיננו מצמיח: לביקורת הפילוסופיה הנגטיבית של אסכולת פרנקפורט

היבטים היסטוריים של מושג העושר אצל מרקס

[דברים שאמרתי בערב באוניברסיטת תל אביב לזכרו של פרופסור צבי רוזן. הם מהווים הרחבה ופיתוח של מה שכתבתי ברשימה "מרקס: על העושר העתיק והתסכול המודרני". מתוך רשלנות לא כתבתי מראי מקום מפורטים. מי שרוצה – מוזמן לשאול אותי]

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על עושר? דומה שהתמונה העולה כמעט מיד בעיני רוחנו היא ערמה גדולה מאוד של מטילי זהב, ואולי מטבעות כסף או שטרות. כשכתבתי ב'גוגל תמונות' את המלה האנגלית wealth קבלתי אינספור גרסאות של המוטיב הזה, וכמעט שום דבר אחר. גם בחיפוש בעברית, המלה "עושר" הניבה תוצאות דומות למדי (אם כי, נאֹמר לשבחם של קוראי העברית, שתמונת ספרו של אדם סמית "עושר העמים" הופיעה כמעט מיד, בעוד שבאנגלית גללתי וגללתי דרך עשרות רבות של תמונות מוזהבות, ולא מצאתי שום זכר ל Wealth of Nations…). בשלב כלשהו אנחנו נזכרים במה שלמד המלך מידאס על בשרו: אי אפשר לאכול כסף, ואי אפשר לשתות שטרות של 100 דולר, ואפילו ערכה האסתטי של ערמת מטילי זהב אינו בא לידי ביטוי כשהזהב נעול בכספת. לכסף, כפי שהורה כבר אריסטו, אין ערך שימוש. כל ערכו הוא בחליפין – במה שאפשר לקבל בתמורתו. ואז אפשר שבהדרגה ישתנה הדימוי המופיע ברוחנו כשאנחנו חושבים על "עושר". במקום ערמות הזהב יופיעו עכשיו לפנינו שולחנות עמוסי כל טוב, משתאות, ארמונות מפוארים, בגדי מעצבים, ואולי איזה גאדג'ט חדש, שעלותו גבוהה מכפי יכולתם של אלה שהכנסתם ממוצעת ומטה. ערמות הזהב התחלפו לנו בערמות של מוצרי צריכה. לבסוף, אולי במאמץ מסוים, נכפה על עצמנו רציונאליות, ונחשוב על המלה "עושר" בעזרת מושגים מופשטים, שהם כמעט בלתי ניתנים לדימוי ויזואלי: בעלות על מפעלים, על רשתות שיווק, על בנקים וכדומה. להמשיך לקרוא היבטים היסטוריים של מושג העושר אצל מרקס

"הקפיטל" וקוראי העברית

[הטקסט שלהלן הוא טיוטה (בעברית) למאמר (באנגלית) העתיד להתפרסם בשנת 2017, במסגרת אסופת מאמרים בהוצאת routledge, אודות התקבלות "הקפיטל" והשפעתו בתרבויות ובשפות שונות. האסופה תצא לאור לרגל מלאת 150 שנה להוצאה הראשונה של הכרך הראשון של "הקפיטל". השמטתי מן הפרסום כאן את האפרט האקדמי.]

להמשיך לקרוא "הקפיטל" וקוראי העברית

התרוששות הפועלים וסיכויי המהפכה (עיון ב"עבודה שכירה והון" ובחיבורים אחרים של מרקס)

[בשתי רשימות קודמות שלי – "חוק הנכדים של המהפכה החברתית" ו"מדרגות לרקיע" נגעתי בקצרה בכמה מן העניניים הנדונים ביתר פירוט במאמר זה.]

תזה ביקורתית נפוצה למדי ביחס לתורתו של מרקס גורסת כך: מרקס לא חזה את האפשרות שהניצול הכלכלי יעמיק תוך-כדי עלייה ברמת החיים של הפועלים. והנה, דווקא אפשרות זו היא שהתממשה במאה העשרים, לפחות בארצות המערב. על כן, הרלוונטיות של תורת מרקס לכלכלות המערביות המודרניות מוטלת בספק (כך בניסוחים אוהדי-מרקס של הבעיה. הניסוחים של מתנגדי-המרקסיזם נחרצים ונעדרי-ספקות: תורת הכלכלה של מרקס בלתי רלוונטית לחלוטין!). אדגיש שוב, כי טענה ביקורתית זו לא מאפיינת רק את שונאיו של מרקס ואויבי הסוציאליזם. אני למדתי אותה מפי מורי המרקסיסטים, תחת הכותרת "מהתרוששות מוחלטת להתרוששות יחסית". על פי פרשנות זו, מרקס ניבא שהדחף המתמיד של הקפיטליזם להגדיל את ההון על חשבון שכר העבודה, יביא לדחיקתו של השכר (ובאופן כללי יותר – לדחיקת מכלול תנאי החיים של הפועל) אל סף ההתרוששות המוחלטת ואף מעבר לסף זה. מרקס לא יכול היה לנחש שהתפתחויות טכנולוגיות בעיקרן (שהתרחשו אחרי מותו) יביאו למצב חדש, שבו אפשר יהיה לרושש את הפרולטר באופן יחסי, אבל לשפר את רמת החיים שלו מבחינה מוחלטת. נישא על גבה של הטכנולוגיה המודרנית הסופר-מתוחכמת, שהגדילה עד-מאוד את הפרודוקטיביות של העבודה, יכול הקפיטליסט לגרוף ערך עודף עצום מעבודתם של פועליו, למרות שהוא מעלה את שכרם ולא מוריד אותו. כך, חלקו של הפרולטר המודרני בתפוקות הייצור הולך וְקָטֵן ביחס לחלקו של הקפיטליסט.  מה שהוא מקבל קָטֵן, איפוא, באופן יחסי למה שנשאר בידי הקפיטליסט. אבל מבחינה מוחלטת (בערכים מוחלטים) מה שהוא מקבל אינו מועט כל כך, ובוודאי שאי אפשר להגדיר את הפועל המודרני בארצות המערב כ"מרושש". להמשיך לקרוא התרוששות הפועלים וסיכויי המהפכה (עיון ב"עבודה שכירה והון" ובחיבורים אחרים של מרקס)

מרקסיזם, זהות ושייכות

בהכללה שאינה רחוקה מדי מן האמת אפשר לומר, שכל הפילוסופים של הנאורות הקלאסית, מדקרט ועד קנט, החזיקו באותו דימוי-אדם: הם תפסו את האדם כפרט אטומיסטי ובלתי תלוי, א-חברתי או אפילו אנטי-חברתי במהותו. הם לא כפרו בכך שבני האדם מתקיימים בפועל במסגרות חברתיות, אבל נטו לראות במסגרות הללו יצירות מלאכותיות.

עמדתו המורכבת, כפולת הפנים,  של מרקס אל מול הנאורות הקלאסית ניכרת גם כאן. הוא ערער על יסוד-מוסד זה של הפילוסופיה הבורגנית וחיבר מחדש את מחשבת הנאורות אל הפילוסופיה של אריסטו, ואל תפיסת האדם כיצור חברתי או קהילתי במהותו (בכך מרקס הוא ממשיכו של מהלך שהתחיל בו הגל). ואולם, בתורת-השחרור שלו חוזר מרקס על טעות יסודית של הנאורים שקדמו לו: על פי מרקס, "האדם הנאור" – כלומר הפרולטר הנאבק לשחרור –  מכונן את קשרי ההשתיכות וההזדהות שלו על מסדה של בחירה רציונאלית, או במלים פשוטות יותר: השכל, ולא הרגש, הוא הבוחר לו לאדם את חבריו. להמשיך לקרוא מרקסיזם, זהות ושייכות

לחשוב ביחד: פרידריך האייק במאה העשרים ואחת (קריאה ביקורתית ב"חוקת החירות")

[לפני מספר חודשים ניהלתי כמה שיחות פייסבוק ערות עם ליברטריאנים ישראלים. השיחות הללו היו בין הגורמים שהביאו אותי לקרוא את ספרו הגדול של פרידריך האייק "חוקת החירות" (יצא לאור בעברית בהוצאת 'שלם'). הדברים הבאים הם תולדת העיון שלי בהאייק.] להמשיך לקרוא לחשוב ביחד: פרידריך האייק במאה העשרים ואחת (קריאה ביקורתית ב"חוקת החירות")

מדרגות לרקיע (על מצע בחירות מרקסיסטי אחד, על המחלוקת שעורר ועל מה שאפשר ללמוד ממנה)

בשיחה שהתקיימה בערוב ימיו אמר מרקס את הפסוק הפרדוקסלי: "דבר אחד בטוח, אני עצמי אינני מרקסיסט". הדברים הוטחו באזניו של פול לַפַארְג, חתנו של מרקס, שהיה, יחד עם ז'יל גֶד, מראשוני הסוציאליסטים הצרפתים שהגדירו עצמם כ"מרקסיסטים". מרקס ואנגלס לא רוו נחת מ"נציגיהם" בצרפת ומתחו עליהם ביקורת בשיחות ובמכתבים אישיים. לביקורת היו כמה היבטים: מרקס הסתייג כנראה מעצם המושג "מרקסיסט" (כמציין חסיד של דוקטרינה סוציאליסטית מסויימת). חשוב מכך: מרקס ואנגלס ביקרו את גד ולפארג על השטחיות של מחשבתם התאורטית, ועל קוצר-הראות הפוליטי שלהם. מרקס אמר שהשניים עוסקים בהפרחת ססמאות מהפכניות….

להמשיך לקרוא מדרגות לרקיע (על מצע בחירות מרקסיסטי אחד, על המחלוקת שעורר ועל מה שאפשר ללמוד ממנה)

שיחה רדיופונית על מרקס, וקצת גם עלינו

בקישור המצורף, שיחה רדיופונית שהתקיימה ב 26/03/14, ביני לבין המראיין אושי קראוס (חבר ותיק שלי) בתכניתו "קצה הקרחון" ברשת א'.

נושא השיחה: קרל מרקס, הגותו ומעשיו, וגם קצת התייחסות לאקטואליה ישראלית (בעיקר לקראת הסוף).מוזמנים להאזין (צריך להוריד את הקובץ. זה לוקח כשתי דקות).

לקראת האחד במאי הקרב ובא אפרסם, כמידי שנה, פוסט על משנתו של מרקס. זה יקרה, אני מקווה, בשבוע האחרון של אפריל.

שיחה רדיופונית על מרקס

"חוק הנכדים" של המהפכה החברתית

(יסודה של רשימה זו במשפט שאני נוהג לומר בשיעורים שלי על מרקס, כשאני מסביר את תופעת הצבר ההון. בשבוע שעבר, אחרי השיעור, בדרך מחיפה לרחובות, התפתח המשפט הזה למאמר קצר).

 דובריו ומגיניו של קפיטליזם התאגידים טוענים לא פעם שהסוציאליזם יסודו בקנאה. לכאורה, אין הסוציאליזם השקפה הומניסטית נאצלת החותרת לשחרור האדם, אלא כסות תיאורטית קלושה שמתחתיה מסתתרת קנאה פשוטה, עלובה וקנטנונית: קנאה בעושרם של המצליחים. יסודותיו של רעיון זה מצויים בפילוסופיה הגדולה של ניטשה (בעיקר ב"לגניאולוגיה של המוסר"), אבל ביטויו הפוליטיים והאידאולוגיים האקטואליים נמוכים ושטחיים יותר. כך, למשל, מרגרט תאצ'ר, באחד מנאומי האיימים שלה, טענה שאנשי הלייבור מוכנים שלעניים יהיה פחות, ובלבד שלעשירים יהיה הרבה פחות. ובישראל – תועמלנים כרותם סלע ואורי רדלר טוענים ש"על פי מדד האי-שוויון שהינו למעשה מדד הקינאה הדבר היחיד שמעניין [את סימונה מדימונה] הוא אם פרנסי כפר שמריהו שדרגו ממלון של 5 כוכבים ל-5 כוכבים דה-לוקס בביקורם האחרון בפריז או אם יצחק תשובה קנה עוד מטוס".

להמשיך לקרוא "חוק הנכדים" של המהפכה החברתית