שתי שיחות על רוח

אני לא אוהב שיחות על "רוח", ולא בגלל איזו עמדה מטריאליסטית-מרקסיסטית שאימצתי. שיחות כאלה מסתיימות, עבורי, כמעט תמיד, במפח נפש. בן שיחי מדבר על "רוח", ואני מתקשה להבין למה הוא מתכוון. ברוב השיחות על "רוח" אני מרגיש כמי שרודף אחרי הרוח, או כמי שמנסה לאחוז בכף ידו חופן של מים.
לאחרונה השתתפתי בשתי שיחות כאלה שדווקא לא הסתיימו בחוסר-תקשורת ובתסכול: שתי שיחות שבהן התבהרה לרגע משמעות ברורה ומחייבת (אם כי אולי מיוחדת מאוד) של המושג "רוח" בפיו של בן שיחי.

יש מלים המשמשות את דובריהן לא כדי לבטא משמעות אלא כדי "לייצר אווירה". כזו היא המלה "רוח", וכאלה הן נגזרותיה "רוחָני" ו"רוחָניּות" (להבדיל מ"רוחְני" ו"רוחְניות" שלא עליהן מדובר כאן).   למלים הללו יש כמובן משמעות, ובעצם כמה משמעויות ברורות למדי, במסגרת הפילוסופיה המערבית הקלאסית. אבל רוב המשתמשים בהן בימינו לא מתכוונים למשמעויות הללו. כאמור, הם לא מתכוונים בעצם לשום משמעות ברורה ומחייבת. אדם "רוחני", בפיהם,  הוא מישהו חיובי כזה… ערכי… מוסרי… לא פועל מתוך אינטרסים פרטיים… לא מתעסק בחומר… אדם טוב. הם אומרים "רוח" ומייצרים ערפל.

להמשיך לקרוא שתי שיחות על רוח