אדם וקהילה – תפיסתו של מרקס ובעיותיה

כשדנים באופן שבו מופיע המושג "קהילה" בהגותו של מרקס, מזכירים בדרך כלל שני מופעים מרכזיים של מושג זה, היינו: הקהילה הקדומה, שהיתה התצורה החברתית הדומיננטית בעידנים הטרום קפיטליסטיים, והקהילה העתידית, שתופיע כצורתה של החברה שהתגברה על הקפיטליזם. הראשונה היא מעין אלטרנטיבה מרקסית למושג התיאורטי "מצב הטבע" . "מצב הטבע הקהילתי" של מרקס (ביטוי שהוא עצמו לא אחז בו כמובן), הוצג כביקורת וכאלטרנטיבה ל"מצב הטבע הפרטי-אינדבידואלי", אשר הופיע בפילוסופיה הפוליטית של המאה השמונה-עשרה, ושוב, בלבוש אחר, בתיאוריות כלכליות של המאה התשע-עשרה. באופן דומה, או אנאלוגי, נוכל לומר שחזונו של מרקס אודות חברה חופשית, חברה העומדת בסימנה של ההתאגדות השיתופית, הוא אלטרנטיבה סוציאליסטית לאוטופיה הבורגנית אודות רפובליקה של פרטים שווים, חופשיים ורכושניים, שאסיפת האזרחים מתווכת עבורם את יחסיהם הפוליטיים, והרכוש הפרטי מתווך עבורם את הזדקקותם הכלכלית ההדדית. להמשיך לקרוא אדם וקהילה – תפיסתו של מרקס ובעיותיה

שלושה כלי עזר-עזר ללימוד מרקס (פוסט אחד במאי)

לכבוד האחד במאי שיחול מחר שלושה כלי-עזר לתלמידי מרקס, שהכנתי על פי יוזמתם של הסטודנטים מתכנית חכמ"ה (אונ' חיפה) דורון ארוך ואלון אראל, ובעזרתו המבורכת של אלון אראל.

הקובץ הראשון הוא ציר זמן המציג בצורה סינופטית את תולדות חייו של מרקס, חיבוריו המרכזיים והתפתחות התיאוריה שלו על רקע אירועי תקופתו.

הקובץ השני מכיל 11 מפתחות פרשניים שלי להבנת משתנו של מרקס

הקובץ השלישי הוא טבלה של (ה)חיבורים (ה)חשובים של מרקס – איפה אפשר למצוא אותם בתרגום לעברית ומה אפשר למצוא בהם.

חג חירות שמח!

ציר זמן מרקס

מפתחות להבנת מרקס

טבלת חיבורי מרקס

מדינת הרווחה החדשה: חזון אפשרי לחברה טובה יותר (דברי פתיחה בכנס)

[דברים שאמרתי בכנס יסו"ד במכללת אורנים]

לא באנו לכאן היום כדי להתווכח עם האידאולוגיה הנאו-ליברלית, או כדי לבקר את מדיניות ההפרטה. העידן הנאו-ליברלי הסתיים, והדבר ברור לכל מי שעיניו בראשו. כבר במשך כעשור אנחנו חוזים בפרפורי הגסיסה של עידן זה, שהוא מכוער במותו כפי שהיה בחייו. ההתפתחויות הכלכליות, החברתיות, התרבותיות, הדמוגרפיות ובעיקר הפוליטיות על פני כדור הארץ כולו נראות כהאצה לקראת תהום של ציוויליזציה שיצאה מדעתה, ועל רקע האירועים הללו, התיאוריה הכלכלית הנאו-ליברלית מתפוררת ונפרמת. אופייה האידאולוגי והדוגמטי נגלים לעין כל. המאבק האינטלקטואלי מול התיאוריה הזאת משרה שעמום. קרב המאסף הפוליטי מול הכוחות המובילים את ההפרטה הקניבלית מעורר ייאוש ותסכול. ככל שהמאבקים הללו חשובים, אין די בהם כדי להפיח רוח במפרשים ותקווה בלבבות. אין לקבל שהמאבק נגד סדר העולם הגווע הוא הדבר היחיד שיש לעשותו. גם אין להניח, שמותו של הסדר הכלכלי הנאו-ליברלי הוא בהכרח חדשות טובות. מה שיבוא במקום הסדר הקיים עלול להיות גרוע בהרבה. מפלצות אנושיות וחברתיות שכבר חשבנו שמתו מזמן שבות ומרימות את ראשן. לכן אסור לנו להסתפק בקרבות מאסף פוליטיים או בהישגים טקטיים חשובים ככל שיהיו. עלינו לסמן אלטרנטיבה. עלינו להציג חזון חברתי חדש. לא להסתפק בביקורת הקיים, וגם לא לצייר אוטופיות: להצביע על אפשרויות ריאליות, לברר אותן, לארגן אותן לכדי מצע חברתי שאותו אפשר לקדם בפוליטיקה, באיגוד העובדים, בקהילות ממשיות ווירטואליות ובעשייה החינוכית. עלינו לעסוק איפה בחשיבה קונסטרוקטיבית. כל התיאורטיקנים-הביקורתיים-לשם-ביקורת, מאסכולת פרנקפורט בואכה הפוסט-מודרניזם, ראו בחשיבה הקונסטרוקטיבית ביטוי מכוער של שמרנות ודכאנות. אנחנו רואים בה חלק אינטגרלי מן המאמץ ליצירתו של עולם טוב יותר.

להמשיך לקרוא מדינת הרווחה החדשה: חזון אפשרי לחברה טובה יותר (דברי פתיחה בכנס)

פרידה מן הסופרת אוּרְסוּלָה ק' לֶה גוִוין

אפתח באזהרה: קראתי מעט מאוד דברים שכתבה לה גווין. מכל יצירתה העניפה קראתי רק את הרומן "צד שמאל של החושך", את הטקסטים הקצרים שצורפו אליו בהוצאה לאור בעברית, את הסיפור הקצר "אלה העוזבים את אומלס", וכמובן את הרומן האוטופי המבריק "המנושל". לכן אולי איני מוסמך לדבר על יצירתה. לשם זהירות אומר שבשורות הבאות, בכל פעם שכתוב "אורסולה לה גווין" או "יצירתה של לה גווין" הכוונה היא רק לסופרת של היצירות שהוזכרו לעיל וליצירות הללו עצמן.

הדברים הבאים עשויים להכעיס כמה מחסידיה של לה גווין (אשר ככלות הכל אני נמנה עמם): אורסולה לה גווין היתה אישה חכמה ואצילת נפש, הומניסטית גדולה וכותבת מבריקה. היא לא היתה סופרת גדולה. אין (למיטב ידיעתי) ספרות אוטופיסטית שהיא ספרות גדולה באמת. אין גם ספרות מדע בדיוני כזאת. היצירות של לה גווין הן מן הפסגות הספרותיות של שני הז'אנרים האלה (אוטופיה ומד"ב), והן מתעלות (מבחינה ספרותית) כמעט על כל מה שנכתב בתחומים הללו. אך אלה פסגות בינוניות בגובהן (ושוב – מבחינה ספרותית. בחינות אחרות יולידו, בהמשך הדברים, הערכה אחרת לחלוטין).

להמשיך לקרוא פרידה מן הסופרת אוּרְסוּלָה ק' לֶה גוִוין

החינוך ההומניסטי וטעותו של אפלטון: ספרים מחנכים מול ספרים חינוכיים

[פרק מתוך ספר שלי בנושא "חינוך הומניסטי" הנמצא בשלב הכתיבה ואני מקווה שיצא לאור במהלך שנת 2018]

המושג "חינוך הומניסטי" מתפרש בדרכים שונות ומגוונות. ריבוי המשמעויות הזה יש בו סכנה של טשטוש המושג או ריקונו מכל תוכן קונקרטי שאפשר לאחוז בו. כדי להמנע מכך, ומבלי להמעיט מערכן של פרשנויות אחרות של המושג, אני מבקש להבין את המושג "חינוך הומניסטי" בדרך מסויימת ומובחנת. מקורה של דרך זו ברנסאנס. בעידן המודרני היא פותחה על ידי הוגים כפרידריך ניטשה ומתיו ארנולד במאה התשע-עשרה, מרטין בובר, מורטימר אדלר, רוברט האצ'ינס ואלן בלום במאה העשרים. גם בימינו ובארצנו יש לגישה זו כמה חסידים אמיצים שאני שמח למנות עצמי עמהם: יואב רינון מן האוניברסיטה העברית, רזי גורן מסמינר הקיבוצים, ניטה שוחט ז"ל ממכללת דוד ילין ואחרים. מטרת הכתוב כאן אינה להסביר תפיסה חינוכית זו במלואה, אלא להתמקד בסוגיה אחת מתוכה. לכן אסתפק בכך שאומר שחינוך הומניסטי, על פי תפיסה זו, הוא חינוך הנעשה באמצעות ספרים. אשת החינוך ההומניסטי מאמינה שאפשר, וצריך, לחנך אנשים צעירים באמצעות הפגשתם עם יצירות טובות, עשירות ומעשירות. נמרוד אלוני, אולי המחנך הישראלי המזוהה היום יותר מכל עם המושג "חינוך הומניסטי", קרא לכך "טיפוח תרבותי של אישיותם [של החניכים] באמצעות מסעות מודרכים במיטב המחשבה והיצירה האנושית".

רעיון החינוך באמצעות ספרים מעלה שאלות רבות וחשובות שעל מרביתן אפסח כאן. את המשך הדברים אקדיש להבחנתה של גישת החינוך ההומניסטי מגישה חינוכית אחרת (מן הסתם נפוצה יותר), המאמינה גם היא בשימוש בספרים כאמצעי חינוכי. הדמיון-לכאורה שבין שתי הגישות הוא מטעה ומבלבל. אפשר לומר, כדי להתחיל לפזר את הבלבול, שהחינוך ההומניסטי עושה שימוש בספרים מחנכים, בעוד הגישה החינוכית השניה עושה שימוש בספרים חינוכיים. אפלטון היה אחד ממנסחיה הגדולים של גישת "הספרים החינוכיים" (הראשון, כנראה, שניסח אותה במפורש בחיבור עיוני). הוא ישמש לנו, במאמר זה, כנציגה המובהק וכמושא לביקורת.

להמשיך לקרוא החינוך ההומניסטי וטעותו של אפלטון: ספרים מחנכים מול ספרים חינוכיים

יש איזה שורש עמוק שאיננו מצמיח: לביקורת הפילוסופיה הנגטיבית של אסכולת פרנקפורט

[דברים שאמרתי בכנס באוניברסיטת תל אביב, בקיץ 2017]

בדברים הבאים אנסה להציג הערכה ביקורתית (ולא מאוד אוהדת) על אודות פועלם התאורטי של אנשי האסכולה מפרנקפורט. אין זה עניין פשוט עבורי. המפגש הראשון שלי עם הגותם של אנשי האסכולה, לפני חצי יובל שנים, בלימודַי לתואר ראשון בחוגים להיסטוריה ולפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב, היה מפגש מסעיר, מטלטל, פורמטיבי. באותם ימים הרגשתי כמי שנפקחו עיניו לראות, או מוטב: כאסיר מערה אפלטוני, שעד עתה התבונן בצללים, ועכשיו הופנו עיניו אל הכיוון הנכון. אלא שכחלוף הזמן הלכו עיוני והתרחקו משדותיהם של אנשי האסכולה, ומה שחמור יותר: הלכו ונעשו ביקורתיים מאוד כלפי חלקים מרכזיים בהגותם של אנשי פרנקפורט. בבואי להציג כאן את הביקורת, איני יכול, ואיני רוצה, להתכחש לאותה חוויה אינטלקטואלית מטלטלת שהיתה ראשית הדרך.

להמשיך לקרוא יש איזה שורש עמוק שאיננו מצמיח: לביקורת הפילוסופיה הנגטיבית של אסכולת פרנקפורט

החינוך בפינלנד

החינוך בפינלנד

יפתח גולדמן
המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, ירושלים

בימים האחרונים של שנת תשע"ז השתתפתי בסיור של מרצים מן המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין אל מערכת החינוך בפינלנד. את הסיור יזמה, ארגנה והפיקה חברתי רותי בר סיני (תבוא על הברכה). במהלך הסיור שמענו הרצאות מאנשי הפקולטות לחינוך באוניברסיטת הלסינקי ואוניברסיטת מזרח פינלנד, וביקרנו במוסדות חינוך רבים ומגוונים בהלסינקי ובעיירה קוקולה (השוכנת 500 קילומטר מצפון לבירה). ניסיתי להעלות כאן על הכתב כמה מן הרשמים, האבחנות והתובנות שעלו בדעתי במהלך השבוע בפינלנד. אין זה מאמר אקדמי והדברים גם לא מבוססים על סריקה שיטתית של מאגרי מידע ונתונים סטטיסטיים (הרבה מהכתוב להלן עלול להיות בלתי מדוייק, אבל אני מאמין שאין כאן טעויות גסות). גם אין זה יומן מסע או תיאור חוויתי סובייקטיבי לחלוטין. מן הדברים שראיתי ושמעתי ניסיתי לבנות תמונה קוהרנטית. הרבה דברים חשובים נאלצתי (או בחרתי) להשאיר מחוץ לדו"ח הזה, כדי שלא לחרוג מהיקף סביר או לעסוק בתחומים שבהם אני בור למדי. יש לקוות שחברותי למשלחת ישלימו את החסר.

להמשיך לקרוא החינוך בפינלנד

היבטים היסטוריים של מושג העושר אצל מרקס

[דברים שאמרתי בערב באוניברסיטת תל אביב לזכרו של פרופסור צבי רוזן. הם מהווים הרחבה ופיתוח של מה שכתבתי ברשימה "מרקס: על העושר העתיק והתסכול המודרני". מתוך רשלנות לא כתבתי מראי מקום מפורטים. מי שרוצה – מוזמן לשאול אותי]

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על עושר? דומה שהתמונה העולה כמעט מיד בעיני רוחנו היא ערמה גדולה מאוד של מטילי זהב, ואולי מטבעות כסף או שטרות. כשכתבתי ב'גוגל תמונות' את המלה האנגלית wealth קבלתי אינספור גרסאות של המוטיב הזה, וכמעט שום דבר אחר. גם בחיפוש בעברית, המלה "עושר" הניבה תוצאות דומות למדי (אם כי, נאֹמר לשבחם של קוראי העברית, שתמונת ספרו של אדם סמית "עושר העמים" הופיעה כמעט מיד, בעוד שבאנגלית גללתי וגללתי דרך עשרות רבות של תמונות מוזהבות, ולא מצאתי שום זכר ל Wealth of Nations…). בשלב כלשהו אנחנו נזכרים במה שלמד המלך מידאס על בשרו: אי אפשר לאכול כסף, ואי אפשר לשתות שטרות של 100 דולר, ואפילו ערכה האסתטי של ערמת מטילי זהב אינו בא לידי ביטוי כשהזהב נעול בכספת. לכסף, כפי שהורה כבר אריסטו, אין ערך שימוש. כל ערכו הוא בחליפין – במה שאפשר לקבל בתמורתו. ואז אפשר שבהדרגה ישתנה הדימוי המופיע ברוחנו כשאנחנו חושבים על "עושר". במקום ערמות הזהב יופיעו עכשיו לפנינו שולחנות עמוסי כל טוב, משתאות, ארמונות מפוארים, בגדי מעצבים, ואולי איזה גאדג'ט חדש, שעלותו גבוהה מכפי יכולתם של אלה שהכנסתם ממוצעת ומטה. ערמות הזהב התחלפו לנו בערמות של מוצרי צריכה. לבסוף, אולי במאמץ מסוים, נכפה על עצמנו רציונאליות, ונחשוב על המלה "עושר" בעזרת מושגים מופשטים, שהם כמעט בלתי ניתנים לדימוי ויזואלי: בעלות על מפעלים, על רשתות שיווק, על בנקים וכדומה. להמשיך לקרוא היבטים היסטוריים של מושג העושר אצל מרקס

אַנַארֶס שעל האִינְדוּס

אין מקום ושמו אַנַארֶס  על גדות נהר האִינְדוּס. ככל שידיעתי מגעת, אין מקום כזה על פני כדור הארץ. אַנַארֶס  הוא שמה של פלנטה דמיונית שהיא זירת העלילה העיקרית ברומן המדע הבדיוני "המנושל" מאת אורסולה לה-גווין. "המנושל" מוכר לא רק לחובבי הז'אנר של המד"ב, אלא גם לעוסקים בפילוסופיה פוליטית, משום שזוהי אוטופיה מודרנית. בספרה זה מתארת לה-גווין את דמותה של ציויליזציה סוציאליסטית-אנארכיסטית. באַנַארֶס  אין שלטון, וגם לא יתר הדברים הנלווים אליו בדרך כלל: משטרה, צבא, בתי סוהר, אנשי שררה ופוליטיקה. גם אין שם רכוש פרטי, ולכן אין מעמדות, אין עשירים ואין עניים. ובכל זאת, אַנַארֶס היא ציויליזציה: יש בה חברה מאורגנת, עבודה, ייצור, מוסדות תרבות, מוסדות חינוך, סדר ציבורי ודרכים לקבלת החלטות משותפות. והתופעה המוזרה הזאת מקיפה אלפים רבים של בני אדם: אַנַארֶס אינה קיבוץ או קומונה או כפר שיתופי ואפילו לא עיר. היא פלנטה.

להמשיך לקרוא אַנַארֶס שעל האִינְדוּס

"הקפיטל" וקוראי העברית

[הטקסט שלהלן הוא טיוטה (בעברית) למאמר (באנגלית) העתיד להתפרסם בשנת 2017, במסגרת אסופת מאמרים בהוצאת routledge, אודות התקבלות "הקפיטל" והשפעתו בתרבויות ובשפות שונות. האסופה תצא לאור לרגל מלאת 150 שנה להוצאה הראשונה של הכרך הראשון של "הקפיטל". השמטתי מן הפרסום כאן את האפרט האקדמי.]

להמשיך לקרוא "הקפיטל" וקוראי העברית