יפתח גולדמן

מי אני?
יפתח גולדמן, נשוי + 2, חבר בקיבוץ העירוני תמוז.
חבר ב-יסו"ד וב-כח לעובדים. פעיל ב-מעגל הקבוצות וב-מכללה הכלכלית חברתית. בעל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. מלמד כ"מורה מן החוץ" או כמרצה במשרה חלקית במכללה האקדמית לחינוך "דוד ילין", באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת חיפה, באקדמיה לאמנות "בצלאל" ואולי בעוד מוסד או שניים ששכחתי.
במה אני מבין משהו?
בפילוסופיה פוליטית, סוציאליזם קומונאלי ואחר, חינוך חברתי, ספרות ושירה עברית וכללית, תרבות יהודית, "ארון הספרים היהודי", קהילתניות (Communitarianism), תורתם של קרל מרקס, מרטין בובר ופילוסופים אחרים.
מה מעסיק אותי?
סכנת הפירוק החברתי שהוא תולדת משטר ההפרטה בקפיטליזם המאוחר; ההכרח (והאפשרות) לשקם את החברה (הישראלית והאנושית) באמצעות צורות חדשות של סוציאליזם קהילתי. כל השאר (או כמעט כל השאר) נגזר מזה.
מה יש באתר הזה?
כמעט כל מה שכתבתי: מאמרים אקדמיים ואחרים, רשימות ופוסטים. אני מקווה ומאמין שהטקסטים הללו, בהצטרפם יחד, יוצרים תמונה בעלת לכידות פנימית, המלמדת גם על משהו חשוב יותר מאשיותו הפרטית של הכותב.
איך ליצור איתי קשר?
באימייל: yiftahgoldman@gmail.com
אני מבטיח לענות.
תודות
לחנן כהן שהקים עבורי את האתר.

שוב מתלקח הויכוח אודות אופיין האנטי-ציוני של הפקולטות למדעי הרוח והחברה. שוב נשלפות הססמאות ונפרשים דגלי הקרב בשני המחנות. כאקדמאי, כאיש מדעי הרוח, כתלמיד של כמה אסכולות "ביקורתיות" חשובות וכציוני, אני אמור להשתייך לשני המחנות הניצים. למרות זאת, ואולי דווקא משום כך, אני מרגיש מאוד לא בנוח בשניהם. ובכל זאת, האמת, במקרה זה, לא מתחלקת באופן סימטרי. על אף הטעויות העקרוניות והמושגיות שבדו"ח "המכון לאסטרטגיה ציונית", על אף הסגנון הבוטה והמקומם של תנועת "אם תרצו", האמת, או לפחות רוב האמת, נמצאת לצידם ולא לצידה של האקדמיה.

אני סוציאליסט קהילתי. אני שותף לאחרים שהם סוציאליסטים קהילתיים. בדברים הבאים אנסה להסביר באורח תמציתי מהו סוציאליזם קהילתי.
אדגיש: לא אציג כאן את קווי היסוד של הסוציאליזם הקהילתי אלא את קווי המתאר שלו. כלומר: אדבר פחות על יסודותיו התיאורטיים של הסוציאליזם הקהילתי (ועל הדרך מהנחות-היסוד אל המסקנות המעשיות) ואסתפק, במסגרת זו, בתיאור מאפייניו העיקריים.

כשהיינו ילדים זה היה פשוט: "גרמניה" ייצגה כדורגל טכני, ראליסטי, משעמם ויעיל. כדורגל קפיטליסטי. ברזיל, לעומת זאת, היתה אוטופיית-כדורגל ססגונית ומלאה שמחת חיים.
במונדיאל 2010 מתה ברזיל האהובה והפנטסטית של ילדותנו. מתה ונקברה קבורת חמור על-ידי דונגה וחבורתו. לא ההולנדים הרגו אותה. ההולנדים פשוט הראו לעולם שהמלך עירום. או מת. אבל עשרים וארבע שעות אחר כך אוטופיית-הכדורגל הברזילאית נולדה מחדש. למרבה המוזרות, היא נולדה בדמותה של נבחרת גרמניה

הרצאה שנשאתי בכנס ה"איגוד הבינלאומי של חוקרי קומונות" (ICSA) במכללת עמק יזרעאל ביוני האחרון.
נושאי ההרצאה:
א) ההתנגדות של הליברליזם הקלאסי, יליד הפילוסופיה של הנאורות, ל"קהילה" משום שהיא יוצרת חציצה בין הפרט לבין הערכים האוניברסליים;
ב) ביקורת התנגדות זאת;
ג) הצבעה על גישה אחרת, אף היא ילידת הנאורות, שעל פיה ה"קהילה" יכולה לשמש גורם מתווך בין הפרטי והאוניברסלי.
הטקסט בשפה האנגלית.

משטר ההפרטה והקיצוצים מייצר לבעלי-הון פרטיים הזדמנויות עסקיות למכביר. לפעמים הוא גם מייצר להם הזדמנויות נדבניות. משרד האוצר ממלא עבור שועי ארצנו וגביריה את תפקיד האלוהים: הוא מספק להם עניים כדי שיוכיחו באמצעותם את צדקנותם – יוכיחו אותה לעצמם, לציבור וליושב במרומים (פורסם לראשונה באתר 'העוקץ')

מחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון מגלה שבישראל יש תמיכה נרחבת בקיומה של מדינת-רווחה אוניברסלית. כיצד אפשר להסביר את האנומליה הישראלית שבה דעת-הקהל היא סוציאל-דמוקרטית והשלטון (הנבחר) הוא נאו-ליברלי? וגם: מה יכולים סוציאל-דמוקרטים ישראלים לעשות אל מול האנומליה הזאת?
פורסם באתר "עבודה שחורה"

על הספר "ליקוי מאורות התבונה" מאת מקס הורקהיימר שיצא לאחרונה בתרגום לעברית

על משמעות אפשרית אחרת לביטוי "לעשות חיים", ועל כך שהסוציאליזם צריך ללמוד לעשות חיים

על דרכו של חנוך לוין להעניק גדולה טראגית לעלובים שבעלובים.
רשימה לרגל מלאות 38 למחזה "חפץ"

"מגילת אסתר" היא אולי הטקסט המוזר ביותר במקרא. מה זה הסיפור הזה? מעשיה עממית? טרגדיה או קומדיה? (או אולי פארסה?). במאמר זה אני מנסה להראות שהמגילה דוברת אלינו בלשון שונה מיתר ספרי התנ"ך, שהיא אולי הטקסט הקרוב אלינו ביותר, הרלוונטי ביותר עבורנו כאנשים מודרניים.

היום לפני שנה הנחית הטייס צ'סלי סלנברגר (Sullenberger) את מטוס האירבוס שלו, בטיסת "יו.אס. אירוויז" מספר 1549, על נהר ההאדסון. כנגד כל הסיכויים, סלנברגר ביצע באופן מושלם נחיתת חירום על המים. שעה קלה אחר-כך חולצו כל 155 הנוסעים ואנשי הצוות אל חוף מבטחים. בדברים הבאים אנסה לבדוק מה יש בעצם בסיפור הזה. מדוע אנחנו מגיבים אליו(ואל סיפורים דומים לו) בעוצמה רגשית גדולה כל כך.
כן. התשובה תהיה קשורה (גם) בקפיטליזם…

נטלי גרויסמן, כתבת העתון "כלכליסט" פנתה אלי לצורך כתבה שהכינה על תופעה ישראלית חדשה: קבוצות של חברים או בני משפחה העוברים לגור בשכנות זה לזה ויוצרים דפוסים חדשים של קהילתיות. היא שלחה לי שש שאלות שעליהן עניתי בהרחבה יתירה. בסופו של דבר רק משפט אחד או שניים מכל מה שאמרתי נכנס לכתבה. ומה יעלה בגורלו של הטקסט כולו? ברגעים כאלה אדם אומר לעצמו: טוב שיש לי אתר אינטרנט…

ועדת החקירה הממלכתית לנושא ניהול משק המים קובעת כי "מחיר המים צריך לשקף את עלותם". האם הועדה בראשות השופט בדימוס דן ביין מתגייסת לשמש כשופר-תעמולה במהלך הפרטת משק המים?
(פורסם לראשונה באתר "עבודה שחורה")

דף מקורות ישן בלבוש חדש על שירו של זאב "אנו נושאים לפידים" ומקורות אחרים מן התרבות היהודית. השיר היפה של זאב מדבר על הלפידים של המהפכה הציונית-חלוצית, אבל גם נושאי לפידים אחרים עשויים למצוא בשיר את מראה דמותם.

על החלטת בג"ץ בעניין הפרטת בתי הסוהר, על אוניית שוטים ועיר מערבונים; או: "מי יצילנו מעצמנו?"
פורסם לראשונה (בשינויים קלים מאוד מן הגירסה המובאת כאן) באתר "העוקץ"

למרות שהסוציאליזם מוזכר ב"מכתבים מבית הסוהר" של רוזה לוקסמבורג פעם או פעמיים לכל היותר, וגם זאת בחטף, זהו טקסט בעל ערך חינוכי גדול עבור כל סוציאליסט. היכולת לשלב מאבק עיקש ואהבה עיקשת מבלי לוותר על אחד מהם – זה הדבר שאותו יכולים אנו ללמוד מרוזה לוקסמבורג.
(דברים שנאמרו בכנס במכון לאו בק לרגל ההוצאה המחודשת של "מכתבים מבית הסוהר")

על חייהן של קבוצות שיתופיות מבעד לשני סיפורים מן "הערים הסמויות מעין" של איטאלו קאלווינו.
מאמר זה נכתב במקור לפרסום בקובץ שיוקדש לקבוצות השיתופיות-משימתיות החדשות. בינתיים הוצאת הקובץ מתעכבת…

בעקבות הרשימה שפרסמתי כאן, והדיון אודות הדרכים לעידוד מעורבות אזרחית בענייני הציבור, התנהלה שיחה באימיילים ובטלפון ביני לבין יעקב לקס (לקסי) – מתכנן מרחבי בדימוס השוהה בימים אלה באמסטרדם.
הנה עיקרי הדברים שלמדתי מפיו של לקסי על "המודל ההולנדי"

על האופן שבו משמש מושג ה"קהילה" כמסווה אידאולוגי להפרטה, ועל כך ש"מדינה" ו"קהילה" אינן שני הפכים פשוטים (ככל שזו גדלה זו קטנה ולהפך). הקהילה יכולה לשגשג דווקא במדינה חזקה.
(פורסם לראשונה באתר "העוקץ")

דני גוטווין קורא לשמאל הישראלי להציב על סדר היום הציבורי את רעיון ה"הלאמה החוזרת" של הנכסים שהופרטו. כתרומה ראשונית לדיון זה אני רוצה להעלות את השאלה – הלאמה כיצד? אין כוונתי לאופן שבו תבוצע ההלאמה (מבחינה משפטית או אחרת) אלא לאופן שבו ינוהלו הנכסים, השירותים והחברות לאחר שיולאמו.
(פורסם לראשונה באתר "עבודה שחורה")