הקפות (על עקרון ההקפה אצל מרטין בובר ואצלי), פוסט אורח מאת ליאת טאוב

["עקרון ההקפה" מופיע במאמרו המופתי של מרטין בובר "על המעשה החינוכי" משנת 1925. בעיני, זהו אחד הרעיונות המרתקים והמאתגרים ביותר במשנתו של בובר. לא קל ללמד את הטקסט הזה. לא קל להסביר את "עקרון ההקפה". לא קל לשכנע (ולהשתכנע) באפשרות קיומה של ההקפה החינוכית, והקשה מכל – למצוא לה דוגמא ממחישה, מבהירה ומשכנעת. 
ליאת טאוב היא תלמידה ותיקה שלי. יש בינינו כמה הסכמות יציבות ועמוקות, המהוות בסיס לכמה מחלוקות מרתקות. עבודת הסיום שכתבה ליאת בקורס על בובר התגלתה לי כהתמודדות פרשנית עמוקה, מעוררת אמון ומרגשת עם עקרון ההקפה. ליאת נענתה לבקשתי להרחיב את התשובה למאמר קטן, ואני שמח לפרסם אותו כאן. – יפתח גולדמן]

להמשיך לקרוא הקפות (על עקרון ההקפה אצל מרטין בובר ואצלי), פוסט אורח מאת ליאת טאוב

הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת

 (מחשבות על חינוך)

"רכישת השכלה" מתפרשת בדרך כלל כתהליך צבירה כמותית של ידיעות, יכולות וכישורים העומדים לרשותו של הלומד (לאחר ש"השתלט על החומר"), לשם סיפוק צרכיו והגשמת מטרותיו. מאפיין אינסטרומנטלי זה של ההשכלה היה קיים בחינוך מאז ומעולם, אולם בדורות קודמים הוא נחשב בדרך כלל למשני או לטפל. עיקר תהליך הלימוד לא היה מכוון להקניית כלים ללומד אלא לפיתוח עצמיותו, ומשימתו הראשית של המורה היתה עיצוב האישיות של תלמידיו. מבעד לתהליך ההתחנכות אמור היה התלמיד להפוך לאדם בעל נפש עשירה, לאדם יפה, טוב, מוסרי, מעודן בהליכותיו… זהו האידאל החינוכי של אפלטון, למשל, וזו תכליתן האחרונה של השיחות שמנהל סוקרטס עם תלמידיו. משהו דומה לזה מתבטא במושג ה"בילדונג" הגרמני (לפחות בכמה מגירסאותיו), ואולי עוד יותר מכך – באידאל החינוכי של הג'נטלמן האנגלי. בדורות קרובים יותר, החזיקו בהשקפה כזאת אודות החינוך פילוסופים שונים ומנוגדים כמו פרידריך ניטשה, ג'והן דיואי, אלן בלום ומרטין בובר.

להמשיך לקרוא הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת

שתי שיחות על רוח

אני לא אוהב שיחות על "רוח", ולא בגלל איזו עמדה מטריאליסטית-מרקסיסטית שאימצתי. שיחות כאלה מסתיימות, עבורי, כמעט תמיד, במפח נפש. בן שיחי מדבר על "רוח", ואני מתקשה להבין למה הוא מתכוון. ברוב השיחות על "רוח" אני מרגיש כמי שרודף אחרי הרוח, או כמי שמנסה לאחוז בכף ידו חופן של מים.
לאחרונה השתתפתי בשתי שיחות כאלה שדווקא לא הסתיימו בחוסר-תקשורת ובתסכול: שתי שיחות שבהן התבהרה לרגע משמעות ברורה ומחייבת (אם כי אולי מיוחדת מאוד) של המושג "רוח" בפיו של בן שיחי.

יש מלים המשמשות את דובריהן לא כדי לבטא משמעות אלא כדי "לייצר אווירה". כזו היא המלה "רוח", וכאלה הן נגזרותיה "רוחָני" ו"רוחָניּות" (להבדיל מ"רוחְני" ו"רוחְניות" שלא עליהן מדובר כאן).   למלים הללו יש כמובן משמעות, ובעצם כמה משמעויות ברורות למדי, במסגרת הפילוסופיה המערבית הקלאסית. אבל רוב המשתמשים בהן בימינו לא מתכוונים למשמעויות הללו. כאמור, הם לא מתכוונים בעצם לשום משמעות ברורה ומחייבת. אדם "רוחני", בפיהם,  הוא מישהו חיובי כזה… ערכי… מוסרי… לא פועל מתוך אינטרסים פרטיים… לא מתעסק בחומר… אדם טוב. הם אומרים "רוח" ומייצרים ערפל.

להמשיך לקרוא שתי שיחות על רוח

תנאים למעשה אהבה – מחשבות בעקבות הסרט "פעלים למתחילים"

תנאים חומריים טובים, תנאי-מחיה ראויים, יחס חברתי מכבד, הערכה עצמית וגאווה מקצועית – אלה התנאים שבתוכם יכול להתחולל מעשה האהבה של החינוך. הסרט "פעלים למתחילים" מציג זאת היטב, דווקא משום שלא זה ה"נושא" שלו (פורסם בגליון ספטמבר 2010 של כתב העת 'חברה').

 

הסרט "פעלים למתחילים" (צרפת 2002, במאי: ניקולה פיליבר) זכה לתפוצה מרשימה יחסית לסרט תעודי, וגם בישראל הוא הוקרן בהקרנות מסחריות.         הסרט עוקב אחרי מורה אחד וכתה אחת בבית-ספר קטנטן, באזור הכפרי שבלב צרפת. מיניבוס קטן סובב מדי בוקר בין המשקים ואוסף את התלמידים אל בניין בית הספר, שהוא בית מגוריו של המורה היחיד – מיסייה פֶּרֶז. רק מורה אחד ושנים-עשר תלמידים, המחולקים לשלוש קבוצות גיל (מפעוטות גן ועד תלמידי כיתה ו'), מאכלסים את הממלכה הקטנה הזאת מדי יום, החל משעות הבוקר ועד אחר-הצהריים. אז חוזר המיניבוס ומפזר את הילדים אל בתיהם. לאורך הסרט (הארוך למדי) אנחנו רואים את פרז מלמד ציור, דקדוק, חשבון וכלכלת בית. אנו רואים אותו משגיח על הילדים בהפסקות, מוציא אותם לטיול בטבע או לסיור בחטיבת הביניים המחוזית (שאליה יעברו ה"גדולים" בשנה הבאה), פותר סכסוכים ובודק בחינות בשעות הערב. אישיותו הקורנת של פרז היא הציר שעליו נסוב הסרט "פעלים למתחילים", והיא גם המסר העיקרי שלו: אישיותו של המורה היא הכלי הפדגוגי החשוב ביותר.

להמשיך לקרוא תנאים למעשה אהבה – מחשבות בעקבות הסרט "פעלים למתחילים"

הריב עם הפקולטות

שוב מתלקח הויכוח אודות אופיין האנטי-ציוני של הפקולטות למדעי הרוח והחברה. שוב נשלפות הססמאות ונפרשים דגלי הקרב בשני המחנות. כאקדמאי, כאיש מדעי הרוח, כתלמיד של כמה אסכולות "ביקורתיות" חשובות וכציוני, אני אמור להשתייך לשני המחנות הניצים. למרות זאת, ואולי דווקא משום כך, אני מרגיש מאוד לא בנוח בשניהם. ובכל זאת, האמת, במקרה זה, לא מתחלקת באופן סימטרי. על אף הטעויות העקרוניות והמושגיות שבדו"ח "המכון לאסטרטגיה ציונית", על אף הסגנון הבוטה והמקומם של תנועת "אם תרצו", האמת, או לפחות רוב האמת, נמצאת לצידם ולא לצידה של האקדמיה.

 

תיקון והבהרה:
אימיילים, תגובות בבלוג, שיחות טלפון ושיחות פנים אל פנים שנהלתי במהלך הימים שעברו מאז פרסום הפוסט הבהירו לי היטב את אופיים המפוקפק מאוד של "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".
לכן חשוב לי להבחין באופן ברור בין שתי טענות המופיעות בערבוביה במאמרי ובמה שכתבתי בתגובות שלהלן:
א) הטענה ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" ו"אם תרצו" צודקים בביקורת שלהן על האקדמיה – אני חוזר בי במוצהר מטענה זו.
ב) הטענה שהעמדה הפוסט/אנטי-ציונית הרווחת באקדמיה מזיקה לחקר האמת, לביקורת הציונות ולסיכויי קיומו של קשר פורה בין אקדמיה פרוגרסיבית וציבור פרוגרסיבי (ופוליטיקה פרוגרסיבית). – בטענה זו, שהיא עיקר מאמרי, אני מחזיק במלוא תוקפה ואף מוסיף עליה:
ג) העמדה הפוסט/אנטי-ציונית מקלה על מלאכתם של גורמים פרוטו-פשיסטיים כמו "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".
יום ראשון, 22/8/2010

"המכון לאסטרטגיה ציונית" פרסם לאחרונה דו"ח מקיף בנושא "פוסט-ציונות באקדמיה". הדו"ח מלמד על קיומה של הטייה פוסט-ציונית או אנטי-ציונית מובהקת במרבית הקורסים הנלמדים באוניברסיטאות ארצנו בפקולטות למדעי החברה והרוח. מחברי הדו"ח מבטיחים לפרסם נוסח מקיף עוד יותר בחודש אוקטובר, ולצרף אליו גם המלצות מעשיות.

להמשיך לקרוא הריב עם הפקולטות

מה הישראלים רוצים

מחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון מגלה שבישראל יש תמיכה נרחבת בקיומה של מדינת-רווחה אוניברסלית. כיצד אפשר להסביר את האנומליה הישראלית שבה דעת-הקהל היא סוציאל-דמוקרטית והשלטון (הנבחר) הוא נאו-ליברלי? וגם: מה יכולים סוציאל-דמוקרטים ישראלים לעשות אל מול האנומליה הזאת?
פורסם באתר "עבודה שחורה"

אל תיבת האינבוקס שלי הגיע מאמר מעניין שכותרתו "מדינת הרווחה, מדיניות ציבורית ודעת הקהל: ישראל 2008", הכותבים הם ניסים כהן, שלמה מזרחי ופני יובל. חיפוש קצר באינטרנט העלה שהמאמר התפרסם בכתב העת של המוסד לביטוח לאומי "בטחון סוציאלי" בחודש מרץ האחרון (כתב העת מופיע גם במהדורה מקוונת ואפשר לקרוא את המאמר כאן). עוד גיליתי שהמחקר, שעליו מבוסס המאמר, נערך באוניברסיטת בן גוריון ופורסם על ידה כ"נייר מחקר" לפני שנתיים. שלא כפי שמשתמע משמו, המחקר לא בדק את תפקודה של מדינת הרווחה הישראלית וגם לא את מדיניות הממשלה בנושא זה, אלא רק את דעת הקהל של הישראלים. הוא בדק, בעצם, מה הישראלים רוצים.

להמשיך לקרוא מה הישראלים רוצים

אלף מלים על: חינוך לדמוקרטיה? לא בבית ספרנו הדמוקרטי…

חסידי החינוך הדמוקרטי כלל אינם מוטרדים ממצבה של הדמוקרטיה הישראלית, או מכל מקום, אינם רואים קשר בין הדמוקרטיה לבין החינוך.
(פורסם לראשונה באתר 'העוקץ')

ידעתם שישראל היא המעצמה העולמית בתחום החינוך הדמוקרטי? לא סתם "מעצמה עולמית" אלא המעצמה העולמית. מספר אחד בלי כל מתחרים. טענה זו מתבססת על הנתונים שאני שואב (בתיווכו של האתר המצויין של "המכון לחינוך דמוקרטי

"), מן האתר הבינלאומי: Alterative Education Resource Organization.

 בריטניה נחשבת על ידי רבים למולדת הדמוקרטיה המודרנית. היא גם המדינה שבה נוסד בית הספר הדמוקרטי הראשון "סאמרהיל". והנה, בבריטניה (בת כ 60 מליון התושבים) פועלים היום שלושה בתי ספר דמוקרטיים. אחד לכל עשרים מליון תושבים.

להמשיך לקרוא אלף מלים על: חינוך לדמוקרטיה? לא בבית ספרנו הדמוקרטי…