הקיבוץ כאוטופיה – הספר

השבוע יצא לאור ספרי "הקיבוץ כאוטופיה". הספר מבוסס על סדרת ההרצאות שנתתי בחורף 2011 במסגרת האוניברסיטה המשודרת (עם הרחבות מסויימות). "הקיבוץ כאוטופיה" יצא בהוצאת מודן, בסדרת האוניברסיטה המשודרת.

אני מצרף כאן את תוכן העניינים של הספר, את עמוד השער ואת הפרק הראשון: "שומקום, או: מהי אוטופיה"

הקיבוץ כאוטופיה – שער

הקיבוץ כאוטופיה – תוכן עניינים

פרק ראשון – שומקום, או – מהי אוטופיה

כשר לפסח

על עבודת האלילים של ה"כשר לפסח", ומה נשיב ליזם הזריז שיציע למכור לנו מים ואויר כשרים לפסח?

למתקשים בקריאת הפוסט: הנה הוא בקובץ pdf:

כשר לפסח

יום אחד לפני ליל הסדר הלכתי אל בית המרקחת לקנות תרופות. הרוקח שאל אותי אם אני רוצה את הגירסה הכשרה לפסח של התרופה. שאלתי אותו מה ההבדל בין שתי הגירסאות והוא הסביר לי שהאחת כשרה לפסח והשניה לא.

"ברור", אמרתי, "אבל ממה נובע הבדל זה?"
הרוקח ענה שעל התרופה הכשרה לפסח יש הכשר מיוחד לפסח.
"אתה הופך כאן את הסדרים", לא ויתרתי, "לתרופה יש הכשר לפסח משום שהיא  כשרה לפסח. אי אפשר לומר שהיא כשרה לפסח משום שיש לה הכשר לפסח…"
הרוקח התבונן בי ביאוש. היו מאחורי עוד אנשים רבים בתור. לקחתי את התרופות, שִלמתי ויצאתי.

הלכתי אל חנות החיות, כדי לקנות אכל לחתולים. המוכר שאל אותי אם אני רוצה את הגירסה הכשרה לפסח של המזון. לא אמרתי כלום, רק הנדתי בראשי לשלילה, שלמתי ויצאתי, עומס על כתפי את שק המזון כמו תרמיל נדודים של תועה מדבר.

מצה שמורה

שאלתי את עצמי האם כולם יצאו באופן סופי מדעתם. שאלתי את עצמי מתי אִבדה הציוויליזציה היהודית כל חוש מידה. שאלתי את עצמי האם יש מה לעשות כנגד טירוף זה של "כשר לפסח", או שכל שנותר לי הוא למרוט ביאוש את שערות זקני.

בשעה מאוחרת של אותו ערב נסעתי לירושלים, אל בית דודה של אשתי. נסעתי כדי לקבל ממנו מצה שמורה, שתונח על צלחת הסדר למחרת, בבית הוריה של אשתי. שאלתי את עצמי האם כשאני נוסע במיוחד לירושלים רק כדי להביא משם מצה שהשגיחו עליה השגחה מיוחדת, אני הופך בעצמי לאחד מעדת המטורפים של ה"כשר לפסח".

שעה אחר כך כבר הייתי בדרכי חזרה. לימיני, על הכסא שליד הנהג, היתה מונחת מצה שמורה, וריחה החם והטוב פוגג את ספקותי. משפחת אמה של אשתי היא משפחה פרסית מרחוב אגריפס. בני המשפחה (עשרה אחים וצאצאיהם) התפזרו בכל רחבי הארץ, ועל פני כל קשת האמונות והדעות האפשריות בישראל של היום: דתיים, מסורתיים, חילונים גמורים, שמאלנים, ימניים וכן הלאה וכן הלאה. המצה השמורה, שנסעה איתי מירושלים לבית-שמש, על מנת להמשיך למחרת לראשון-לציון, סימלה עבורי את האחווה המשפחתית ורגש המחויבות השוררים במשפחה זו, חרף כל המחלוקות, העלבונות, הקטטות ואי ההבנות הקיימים בכל משפחה.

ידעתי שמחר, בערב הסדר, תהפוך המצה השמורה הזאת, בידי אביה של אשתי,  ל"אפיקומן", שאותו יגנבו נכדיו כדי שאנו נפדה אותו מהם במתנות. הם יגנבו את האפיקומן במשותף כמובן, כי אצלנו עושים הכל מתוך שותפות…

ולבסוף, חתיכות זעירות מן המצה השמורה יְעטפו בנייר כסף, ויונחו בידי אמא של אשתי במקומות אסטרטגיים, כדי לשמור את צאצאיה מכל רע עד לשנה הבאה: בארנקים, בפינות הארונות, מתחת למזרונים…

אני יודע שחתיכות מצה לא יכולות למנוע אסון. בעצם גם אמא של אשתי יודעת זאת. אני יכול להלעיג על המנהג הזה כעל כל אמונה טפלה. אבל עבורי הוא מסמל את אהבתה של אם-אשתי לילדיה ולנכדיה ואת דאגתה להם. לשתי אלה – האהבה והדאגה – לא אלעג לעולם!

אבל תרופות כשרות לפסח לא מסמלות כלום, משום שאף אחד לא מסמל שום דבר בעזרת גלולה. הוא פשוט בולע אותה מבלי משים. וכך גם אוכל-החתולים הכשר. הוא לא מסמל שום דבר, משום שחתולים לא נחנו בתכונה האנושית המפולאה להלביש משמעות ותוכן בסמלים.

אבל לכל תכונה אנושית מופלאה יש את הפרוורסיה שלה. כיצד נקראת הפרוורסיה שבה מיחסים לַסמל ערך וכוח בפני עצמו, ולא רק כמייצגו של הדבר המסומל בו? קוראים לכך "עבודת אלילים".

הרב שלמה אבינר משיב למאזינים

בעודי נוסע מירושלים לבית שמש, קטע את חוט הרהורי קולו הרך של הרב שלמה אבינר, שבקע ממקלט הרדיו. היה זה שו"ת רדיופוני לילי, והרב פתר את קושיות המאזינים והנחה אותם בהכנות לפסח. הנה כמה מן הדברים שעליהם נשאל:

–          האם כותש שום המשמש רק לכתישת שום מותר לשימוש בפסח? (תשובת הרב: כנראה שלא)

–          האם תכשירי איפור חייבים בהכשר לפסח? (תשובה: איפור לא, בושם כן)

–          כמה מיליליטר חייבים לשתות כדי לצאת ידי חובת ארבע כוסות? (נדמה לי שהתשובה היתה 43 מ"ל לכל כוס)

–          כיצד קיימו הכוהנים בבית המקדש את מצוות ארבע כוסות, והרי היה עליהם להשאר פכחים לצורך עבודת הקורבנות? (תשובה: הם קבלו פטור מן המצווה)

האזנתי כמכושף. הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת ירושלים ורב ההתנחלות בית אל, הפליא לעשות בתשובותיו. הוא שילב בהן פיסיקה עם כימיה, לוגיקה ופילולוגיה ולא הותיר דבר מוקשה או מסופק. אינני רוצה חלילה ללעוג לרב שלמה אבינר. כוחו הגדול, חריפותו ולמדנותו נכרו היטב אפילו כשעסק בשיח הסהרורי הזה אודות הלכות הפסח. גם אינני רוצה לבוא איתו חשבון על עמדותיו בשאלות מדיניות של שלום ובטחון. אלה – אף שהוזכרו פה ושם בדבריו – לא עמדו במרכז הדיון הרדיופוני. אבל שוב ושוב שאלתי את הרדיו, ואת המצה השמורה שישבה על הכסא לידי – האם אלה הדברים שצריך גדול בישראל להסביר לצאן מרעיתו יום אחד לפני הפסח? האם אלה הדברים שצריכים התלמידים לשאול את רבם?

ואז שאל אחד המאזינים את השאלה הבלתי-נמנעת אודות משחת השיניים (אם כי נדמה לי שהוא דיבר בעיקר על מי-פה). וכאן נשא הרבה הרצאה קצרה ובנויה לתלפיות, שממנה עלה באופן ברור, מובהק ונחרץ שמשחות שיניים אינן בשום אופן בחזקת חשד לחמץ, ולכן לא חל עליהן שום דין של הכשר מיוחד לפסח, וכל העניין מפורך מעיקרו. אבל אז, במפתיע, חתם הרב את דרשתו המעולה במלים הבאות: "אבל בפסח אנחנו אוהבים להחמיר, וכיוון שמייצרים משחות שיניים כשרות לפסח, אנחנו נקנה אותן".

כך, במפתיע, במחי משפט אחד, עברנו משיעור בהלכות הפסח לשיעור בהלכותיה של חברת הצריכה, ובהלכותיו של הקפיטליזם המאוחר. כיוון שמייצרים משחות שיניים כשרות לפסח, אנחנו נקנה אותן, למרות שברור לנו שמבחינה הלכתית הדבר חסר שחר, וכשרותו של חגנו לא היתה נפגעת כלל אילו לא יוצרה המשחה המיוחדת, או אילו יוצרה ולא קנינו אותה.

הרב כבר עבר אל מאזינים אחרים ואל שאלות אחרות, אבל אני נשארתי עם משחת השיניים, ועם שתי קושיות ללא תשובה.

האחת: מי באמת פוסק הלכה היום בישראל? גדולי התורה, הרב אבינר וחבריו, או אנשי השיווק של חברת קולגייט?

והשניה: מה נעשה כשיבוא משווק זריז-מחשבה ויציע לנו בקבוקי מים חתומים וכשרים לפסח, או אוהלי חמצן מטוהרים מאבק-חמץ? האם גם אז נומר ש"בפסח אנחנו אוהבים להחמיר" ונעוט על הסחורה, או שמא נגיד לאותו יזם "דיינו"? האם נזכור אז, והאם נזכיר לחברינו, לילדינו ולתלמידינו, שפסח הוא חגם של עבדים משוחררים?

גלות ומלכות במגילת אסתר

"מגילת אסתר" היא אולי הטקסט המוזר ביותר במקרא. מה זה הסיפור הזה? מעשיה עממית? טרגדיה או קומדיה? (או אולי פארסה?). במאמר זה אני מנסה להראות שהמגילה דוברת אלינו בלשון שונה מיתר ספרי התנ"ך, שהיא אולי הטקסט הקרוב אלינו ביותר, הרלוונטי ביותר עבורנו כאנשים מודרניים.

"מגילת אסתר" היא אולי הטקסט המוזר ביותר במקרא. מה זה הסיפור הזה? מעשיה עממית? טרגדיה או קומדיה? (או אולי פארסה?). ומי הוא הגיבור? יהודי החצר המסרסר באחייניתו היפה בהרמון המלך? או אולי האחיינית עצמה , המוציאה אל הפועל תכנית מחושבת של פיתוי ופיתול וחיסול? ומה נגיד על העלילה? גיבוב משונה של נסיבות מקריות ושרירותיות למחצה, הנושאות על גבן סיפור מעשה אבסורדי המתחיל במשתה ומסתיים במשתה, ובאמצע תחרות מלכת-יופי, פרובוקציות בחצר הארמון, תכנית השמדה וביטולה וטבח לקינוח…

השאלה הקשה מכולן היא כמובן: איך ולמה מצא הטקסט הזה את דרכו אל התנ"ך? על שאלה זו לא אענה כאן. אינני יודע מי כתב את המגילה, מי החליט לקדש אותה ומאילו סיבות. אבל אנסה לומר משהו על חשיבותו של הסיפור הזה. אנסה להראות שהמגילה דוברת אלינו בלשון שונה מיתר ספרי התנ"ך, שהיא אולי הטקסט הקרוב אלינו ביותר, הרלוונטי ביותר עבורנו כאנשים מודרניים. 

להמשיך לקרוא גלות ומלכות במגילת אסתר

אנו נושאים לפידים: חנוכה ואנטי-חנוכה

דף מקורות ישן בלבוש חדש על שירו של זאב "אנו נושאים לפידים" ומקורות אחרים מן התרבות היהודית. השיר היפה של זאב מדבר על הלפידים של המהפכה הציונית-חלוצית, אבל גם נושאי לפידים אחרים עשויים למצוא בשיר את מראה דמותם.

דף המקורות אנו נושאים לפידים – חנוכה ואנטי-חנוכה מציב את שירו של זאב "אנו נושאים לפידים" בתוך מערכת הקשרים עם טקסטים אחרים מן התרבות היהודית. הכנתי דף זה לפני שנים בגירסה פרימיטיבית (מבחינה טכנית): גזירה במספריים, הדבקה בדבק פלסטי ותוספות בעפרון. מאז לימדתי אותו במסגרות שונות לקהלים שונים והוא אף החל להסתובב בארץ (פעם אפילו הגיע אלי הדף שלי עם הלוגו של בית-המדרש "אלול"…).

לכבוד חנוכה הקרוב החלטתי להפיק אותו מחדש בגירסה קצת יותר מעודכנת מבחינה טכנית (מבחינה תוכנית נעשו בדף שינויים קטנים מאוד). הכנתי את הדף המחודש לשיעור לזכרו של חברי יואב רובין מקהילת בית ישראל, ואני מקדיש אותו לזכרו.

להמשיך לקרוא אנו נושאים לפידים: חנוכה ואנטי-חנוכה

הרשת במִתאר הכוכבים

על חייהן של קבוצות שיתופיות מבעד לשני סיפורים מן "הערים הסמויות מעין" של איטאלו קאלווינו.
מאמר זה נכתב במקור לפרסום בקובץ שיוקדש לקבוצות השיתופיות-משימתיות החדשות. בינתיים הוצאת הקובץ מתעכבת…

הרשת במִתאר הכוכבים

יפתח גולדמן

ספרו של איטאלו קאלווינו "הערים הסמויות מעין" הוא סידרה של סיפורים קצרצרים שמספר הנוסע מרקו פולו לשליט האימפריה המונגולית קובלאי חאן. אלה סיפורים בעלי אופי פנטסטי, המספרים בלשון פיוטית על אודות ערים דמיוניות שלהן שמות של נשים. בה בעת אלו משלים פילוסופיים מדוייקים ועדינים על מוזרותו, יופיו ורב-גוניותו של הקיום האנושי. לאורך השנים נעזרנו כמה פעמים בספר הזה בשיחות שניהלנו על אודות חיינו המשותפים בתמוז (הקיבוץ העירוני שבו אני חבר). בכל פעם שפנינו אל הערים הסמויות מן העין, גילינו שהן מציגות בפנינו דיוקן מסויים של עצמנו – מבליטות קווים אחדים, ומצניעות אחרים. לא תמיד היה קל להביט בדיוקנאות הללו, אך השיחה שהתפתחה בעזרת משליו של קאלוינו היה כמעט תמיד מרתקת. על שניים מן המשלים הללו ברצוני לכתוב כאן, ולדבר מבעדם על תמוז ועל קבוצות שיתופיות אחרות.

להמשיך לקרוא הרשת במִתאר הכוכבים

שש מאות מלים על: מצבה של הפילוסופיה בישראל

לפני כחודשיים פנה אלי אבנר שפירא, חבר ותלמיד לשעבר העובד היום בעיתון הארץ, בבקשה שאשיב (יחד עם חוקרים אחרים) על שאלון בנושא "מצבה של הפילוסופיה בישראל". אתמול התפרסמו הדברים במדור "גלריה". הנה מה שאמרתי שם:

לפני כחודשיים פנה אלי אבנר שפירא, חבר ותלמיד לשעבר העובד היום בעיתון "הארץ", בבקשה שאשיב (יחד עם חוקרים אחרים) על שאלון בנושא "מצבה של הפילוסופיה בישראל". אתמול התפרסמו הדברים במדור "גלריה". הנה מה שאמרתי שם:

להמשיך לקרוא שש מאות מלים על: מצבה של הפילוסופיה בישראל

שירת המהפכה והסמלים שבארון: על "יהדות" ו"מאבק חברתי"

מדוע השילוב הרווח בימינו בין "יהדות" ל"צדק חברתי" או "סוציאליזם" הוא בעייתי, ומדוע (או באילו תנאים) הוא בכל זאת מוצדק

יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה", גליון מס' 33. עלה לאוויר לראשונה באתר יסו"ד אוקטובר 2008)

השיבה אל 'ארון הספרים היהודי' היא תופעה תרבותית רווחת בישראל. בשנים האחרונות נוסף לה מימד חדש: החיבור שבין יהדות ו"צדק חברתי", אליו מתלווה לא פעם גם דגש על "ערכי הקהילה". ארגונים ואנשים מחפשים במקורות העתיקים חיזוק למאבקם הפוליטי נגד המדיניות הכלכלית-חברתית הנוהגת. במגמה כללית זו ניתן לזהות שתי מגמות-משנה: זו ה"מתונה", הרואה בעיסוק ביהדות השלמה הכרחית לתיאוריות הפוליטיות והכלכליות המניעות את המאבק החברתי; והקיצונית הרואה ביהדות מצע טוב יותר לניהול המאבק החברתי ממצעים אידיאולוגיים כמו הסוציאליזם. המתונים מבקשים, איפוא, ליצור סוציאליזם "יהודי". הקיצוניים מבקשים להחליף את הסוציאליזם ביהדות. לשניהם אקרא במאמר זה, למען הקיצור "המשלבים" [בין יהדות ובין שיח הצדק החברתי].
במאמר זה אדון במשלבים באופן ביקורתי, אך לא שוללני נחרץ: בתחילה אעמוד על הטעויות שלדעתי המשלבים לוקים בהן. בהמשך אשרטט את הגבולות שבתוכם יש לקבל בברכה את מגמתם של המשלבים.

להמשיך לקרוא שירת המהפכה והסמלים שבארון: על "יהדות" ו"מאבק חברתי"

יהדות ודמוקרטיה – סמלים קפואים וסחורות תרבותיות

מאמר שכתבתי לפני קרוב לעשר שנים במסגרת תחרות חיבורים בנושא "יהדות ודמוקרטיה".
עיקרי הדברים, כך נראה לי, נכונים גם היום.

יהדות ודמוקרטיה – סמלים קפואים וסחורות תרבותיות

יפתח גולדמן

1. האמנם ערכים מתנגשים?

בשנים האחרונות, הולכת ומתפשטת בקרב הציבור הישראלי ההשקפה הגורסת, כי קיים ניגוד, או לפחות זרות, בין היהדות והדמוקרטיה[1]. אכן, הטענה כי הדמוקרטיה והיהדות מהוות שתי מערכות נורמטיביות סותרות שאין אפשרות ליישב ביניהן – טענה זו היא עדיין נחלתו של מיעוט בעם. אולם, נוסח מעט חלש יותר של טענה זו – נוסח הגורס כי הדמוקרטיה והיהדות הן שתי מערכות נבדלות שהגישור ביניהן מחייב מאמץ מיוחד, ואולי גם פשרות משני הצדדים – נוסח זה הפך כבר, כמדומה, לנחלת הכלל. גירסת "הניגוד הטוטאלי" שבין יהדות ודמוקרטיה וגירסת "הפער המטריד" הן רק דרגות שונות של אותה תפיסה מהותית. כזכור, בראשית שנות השמונים קרא לנו מאיר כהנא, בסיסמאות התעמולה שלו, לבחור בין יהדות ודמוקרטיה כשתי אלטרנטיבות בלתי מתיישבות. כיום אין טענה זו נשמעת, על-פי-רוב בבוטות כזאת ובראש חוצות, אך גירסאות חשאיות ועמומות יותר שלה העמיקו את אחיזתן בדעת הקהל הישראלית. על מידת השתרשותה של תודעת הפער שבין היהדות והדמוקרטיה יעיד המאמץ החינוכי העצום המושקע בנסיון לגשר על השתיים. מאמץ זה – בדמות תוכניות לימוד, סמינרים, השתלמויות מורים וכדומה – הוא נסיון להציג כאפשרי את מה שכלל אינו מובן מאליו עבור אזרחים רבים יותר ויותר במדינת ישראל (היינו: הגישור שבין יהדות ודמוקרטיה). איש לא מוציא תוכניות חינוכיות ויוזם פרוייקטים על-מנת לשכנע את הציבור, למשל, כי השמש תופיע מחר במזרח.

  להמשיך לקרוא יהדות ודמוקרטיה – סמלים קפואים וסחורות תרבותיות