החינוך ההומניסטי וטעותו של אפלטון: ספרים מחנכים מול ספרים חינוכיים

[פרק מתוך ספר שלי בנושא "חינוך הומניסטי" הנמצא בשלב הכתיבה ואני מקווה שיצא לאור במהלך שנת 2018]

המושג "חינוך הומניסטי" מתפרש בדרכים שונות ומגוונות. ריבוי המשמעויות הזה יש בו סכנה של טשטוש המושג או ריקונו מכל תוכן קונקרטי שאפשר לאחוז בו. כדי להמנע מכך, ומבלי להמעיט מערכן של פרשנויות אחרות של המושג, אני מבקש להבין את המושג "חינוך הומניסטי" בדרך מסויימת ומובחנת. מקורה של דרך זו ברנסאנס. בעידן המודרני היא פותחה על ידי הוגים כפרידריך ניטשה ומתיו ארנולד במאה התשע-עשרה, מרטין בובר, מורטימר אדלר, רוברט האצ'ינס ואלן בלום במאה העשרים. גם בימינו ובארצנו יש לגישה זו כמה חסידים אמיצים שאני שמח למנות עצמי עמהם: יואב רינון מן האוניברסיטה העברית, רזי גורן מסמינר הקיבוצים, ניטה שוחט ז"ל ממכללת דוד ילין ואחרים. מטרת הכתוב כאן אינה להסביר תפיסה חינוכית זו במלואה, אלא להתמקד בסוגיה אחת מתוכה. לכן אסתפק בכך שאומר שחינוך הומניסטי, על פי תפיסה זו, הוא חינוך הנעשה באמצעות ספרים. אשת החינוך ההומניסטי מאמינה שאפשר, וצריך, לחנך אנשים צעירים באמצעות הפגשתם עם יצירות טובות, עשירות ומעשירות. נמרוד אלוני, אולי המחנך הישראלי המזוהה היום יותר מכל עם המושג "חינוך הומניסטי", קרא לכך "טיפוח תרבותי של אישיותם [של החניכים] באמצעות מסעות מודרכים במיטב המחשבה והיצירה האנושית".

רעיון החינוך באמצעות ספרים מעלה שאלות רבות וחשובות שעל מרביתן אפסח כאן. את המשך הדברים אקדיש להבחנתה של גישת החינוך ההומניסטי מגישה חינוכית אחרת (מן הסתם נפוצה יותר), המאמינה גם היא בשימוש בספרים כאמצעי חינוכי. הדמיון-לכאורה שבין שתי הגישות הוא מטעה ומבלבל. אפשר לומר, כדי להתחיל לפזר את הבלבול, שהחינוך ההומניסטי עושה שימוש בספרים מחנכים, בעוד הגישה החינוכית השניה עושה שימוש בספרים חינוכיים. אפלטון היה אחד ממנסחיה הגדולים של גישת "הספרים החינוכיים" (הראשון, כנראה, שניסח אותה במפורש בחיבור עיוני). הוא ישמש לנו, במאמר זה, כנציגה המובהק וכמושא לביקורת.

להמשיך לקרוא החינוך ההומניסטי וטעותו של אפלטון: ספרים מחנכים מול ספרים חינוכיים

היבטים היסטוריים של מושג העושר אצל מרקס

[דברים שאמרתי בערב באוניברסיטת תל אביב לזכרו של פרופסור צבי רוזן. הם מהווים הרחבה ופיתוח של מה שכתבתי ברשימה "מרקס: על העושר העתיק והתסכול המודרני". מתוך רשלנות לא כתבתי מראי מקום מפורטים. מי שרוצה – מוזמן לשאול אותי]

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על עושר? דומה שהתמונה העולה כמעט מיד בעיני רוחנו היא ערמה גדולה מאוד של מטילי זהב, ואולי מטבעות כסף או שטרות. כשכתבתי ב'גוגל תמונות' את המלה האנגלית wealth קבלתי אינספור גרסאות של המוטיב הזה, וכמעט שום דבר אחר. גם בחיפוש בעברית, המלה "עושר" הניבה תוצאות דומות למדי (אם כי, נאֹמר לשבחם של קוראי העברית, שתמונת ספרו של אדם סמית "עושר העמים" הופיעה כמעט מיד, בעוד שבאנגלית גללתי וגללתי דרך עשרות רבות של תמונות מוזהבות, ולא מצאתי שום זכר ל Wealth of Nations…). בשלב כלשהו אנחנו נזכרים במה שלמד המלך מידאס על בשרו: אי אפשר לאכול כסף, ואי אפשר לשתות שטרות של 100 דולר, ואפילו ערכה האסתטי של ערמת מטילי זהב אינו בא לידי ביטוי כשהזהב נעול בכספת. לכסף, כפי שהורה כבר אריסטו, אין ערך שימוש. כל ערכו הוא בחליפין – במה שאפשר לקבל בתמורתו. ואז אפשר שבהדרגה ישתנה הדימוי המופיע ברוחנו כשאנחנו חושבים על "עושר". במקום ערמות הזהב יופיעו עכשיו לפנינו שולחנות עמוסי כל טוב, משתאות, ארמונות מפוארים, בגדי מעצבים, ואולי איזה גאדג'ט חדש, שעלותו גבוהה מכפי יכולתם של אלה שהכנסתם ממוצעת ומטה. ערמות הזהב התחלפו לנו בערמות של מוצרי צריכה. לבסוף, אולי במאמץ מסוים, נכפה על עצמנו רציונאליות, ונחשוב על המלה "עושר" בעזרת מושגים מופשטים, שהם כמעט בלתי ניתנים לדימוי ויזואלי: בעלות על מפעלים, על רשתות שיווק, על בנקים וכדומה. להמשיך לקרוא היבטים היסטוריים של מושג העושר אצל מרקס

דוחפת מטענים של רוך במעלה הזמן: על הספר "מִפֶּה לְפֶּה" מאת ענת לוין

מפה לפה

לפני כמעט שנה, בנסיעה מחיפה לרחובות, שמעתי את מאיר ויזלטיר קורא שיר ברדיו. הוא אמר שזה שיר של משוררת בשם ענת לוין, ושקוראים לשיר "התינוקת". הוא גם אמר שזה שיר יפה להפליא.

להמשיך לקרוא דוחפת מטענים של רוך במעלה הזמן: על הספר "מִפֶּה לְפֶּה" מאת ענת לוין

הפועל שוב הפסידה

מחשבות בעקבות לכתו של אריק אינשטיין
לא בדיוק "אחרי מות"…

לאריק אינשטיין היה קול עמוק, חם, עוטף וכובש. הוא היה זמר שלא רק שר את השירים שלו, אלא הגיש אותם, שיחק אותם, חי אותם… הוא היה שחקן מעולה, לא רק בסרטים שבהם השתתף אלא גם בשיריו. אשתי מספרת לי, שהוא מעולם לא ניגן בכלי נגינה כלשהו ולא ידע לקרוא תווים. אולי זה היה הסוד שלו. הוא היה רק זמר, ולכן יכול היה להיות יותר מזמר. אולי כאן גם נמצא המפתח להבנת הכשלונות שלו, כאשר ניסה, בכל זאת, להיות לא-רק-זמר. הוא לא נכשל בביצוע אלא בבחירת הרפרטואר. ועוד יותר מכך – בכתיבת שירים.

להמשיך לקרוא הפועל שוב הפסידה

תנאים למעשה אהבה – מחשבות בעקבות הסרט "פעלים למתחילים"

תנאים חומריים טובים, תנאי-מחיה ראויים, יחס חברתי מכבד, הערכה עצמית וגאווה מקצועית – אלה התנאים שבתוכם יכול להתחולל מעשה האהבה של החינוך. הסרט "פעלים למתחילים" מציג זאת היטב, דווקא משום שלא זה ה"נושא" שלו (פורסם בגליון ספטמבר 2010 של כתב העת 'חברה').

 

הסרט "פעלים למתחילים" (צרפת 2002, במאי: ניקולה פיליבר) זכה לתפוצה מרשימה יחסית לסרט תעודי, וגם בישראל הוא הוקרן בהקרנות מסחריות.         הסרט עוקב אחרי מורה אחד וכתה אחת בבית-ספר קטנטן, באזור הכפרי שבלב צרפת. מיניבוס קטן סובב מדי בוקר בין המשקים ואוסף את התלמידים אל בניין בית הספר, שהוא בית מגוריו של המורה היחיד – מיסייה פֶּרֶז. רק מורה אחד ושנים-עשר תלמידים, המחולקים לשלוש קבוצות גיל (מפעוטות גן ועד תלמידי כיתה ו'), מאכלסים את הממלכה הקטנה הזאת מדי יום, החל משעות הבוקר ועד אחר-הצהריים. אז חוזר המיניבוס ומפזר את הילדים אל בתיהם. לאורך הסרט (הארוך למדי) אנחנו רואים את פרז מלמד ציור, דקדוק, חשבון וכלכלת בית. אנו רואים אותו משגיח על הילדים בהפסקות, מוציא אותם לטיול בטבע או לסיור בחטיבת הביניים המחוזית (שאליה יעברו ה"גדולים" בשנה הבאה), פותר סכסוכים ובודק בחינות בשעות הערב. אישיותו הקורנת של פרז היא הציר שעליו נסוב הסרט "פעלים למתחילים", והיא גם המסר העיקרי שלו: אישיותו של המורה היא הכלי הפדגוגי החשוב ביותר.

להמשיך לקרוא תנאים למעשה אהבה – מחשבות בעקבות הסרט "פעלים למתחילים"

הריב עם הפקולטות

שוב מתלקח הויכוח אודות אופיין האנטי-ציוני של הפקולטות למדעי הרוח והחברה. שוב נשלפות הססמאות ונפרשים דגלי הקרב בשני המחנות. כאקדמאי, כאיש מדעי הרוח, כתלמיד של כמה אסכולות "ביקורתיות" חשובות וכציוני, אני אמור להשתייך לשני המחנות הניצים. למרות זאת, ואולי דווקא משום כך, אני מרגיש מאוד לא בנוח בשניהם. ובכל זאת, האמת, במקרה זה, לא מתחלקת באופן סימטרי. על אף הטעויות העקרוניות והמושגיות שבדו"ח "המכון לאסטרטגיה ציונית", על אף הסגנון הבוטה והמקומם של תנועת "אם תרצו", האמת, או לפחות רוב האמת, נמצאת לצידם ולא לצידה של האקדמיה.

 

תיקון והבהרה:
אימיילים, תגובות בבלוג, שיחות טלפון ושיחות פנים אל פנים שנהלתי במהלך הימים שעברו מאז פרסום הפוסט הבהירו לי היטב את אופיים המפוקפק מאוד של "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".
לכן חשוב לי להבחין באופן ברור בין שתי טענות המופיעות בערבוביה במאמרי ובמה שכתבתי בתגובות שלהלן:
א) הטענה ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" ו"אם תרצו" צודקים בביקורת שלהן על האקדמיה – אני חוזר בי במוצהר מטענה זו.
ב) הטענה שהעמדה הפוסט/אנטי-ציונית הרווחת באקדמיה מזיקה לחקר האמת, לביקורת הציונות ולסיכויי קיומו של קשר פורה בין אקדמיה פרוגרסיבית וציבור פרוגרסיבי (ופוליטיקה פרוגרסיבית). – בטענה זו, שהיא עיקר מאמרי, אני מחזיק במלוא תוקפה ואף מוסיף עליה:
ג) העמדה הפוסט/אנטי-ציונית מקלה על מלאכתם של גורמים פרוטו-פשיסטיים כמו "המכון לאסטרטגיה ציונית" ותנועת "אם תרצו".
יום ראשון, 22/8/2010

"המכון לאסטרטגיה ציונית" פרסם לאחרונה דו"ח מקיף בנושא "פוסט-ציונות באקדמיה". הדו"ח מלמד על קיומה של הטייה פוסט-ציונית או אנטי-ציונית מובהקת במרבית הקורסים הנלמדים באוניברסיטאות ארצנו בפקולטות למדעי החברה והרוח. מחברי הדו"ח מבטיחים לפרסם נוסח מקיף עוד יותר בחודש אוקטובר, ולצרף אליו גם המלצות מעשיות.

להמשיך לקרוא הריב עם הפקולטות

גרמניה האחרת (משהו על כדורגל)

כשהיינו ילדים זה היה פשוט: "גרמניה" ייצגה כדורגל טכני, ראליסטי, משעמם ויעיל. כדורגל קפיטליסטי. ברזיל, לעומת זאת, היתה אוטופיית-כדורגל ססגונית ומלאה שמחת חיים.
במונדיאל 2010 מתה ברזיל האהובה והפנטסטית של ילדותנו. מתה ונקברה קבורת חמור על-ידי דונגה וחבורתו. לא ההולנדים הרגו אותה. ההולנדים פשוט הראו לעולם שהמלך עירום. או מת. אבל עשרים וארבע שעות אחר כך אוטופיית-הכדורגל הברזילאית נולדה מחדש. למרבה המוזרות, היא נולדה בדמותה של נבחרת גרמניה

(את הדברים האלה אני כותב ביום שלישי בשמונה בערב. אני מעז לפרסם אותם עכשיו למרות שכבר מחר, במשחק נגד ספרד, הכל עלול להשתנות. ככה זה כשמנסים לכתוב על כדורגל. פילוסופיה, פוליטיקה וסוציולוגיה הן בדרך כלל מעט יותר יציבות).

כולם שונאים את גרמניה.

אבל למה, בעצם, אנחנו שונאים את גרמניה?

להמשיך לקרוא גרמניה האחרת (משהו על כדורגל)

ליקוי מאורות התבונה מאת מקס הורקהיימר

על הספר "ליקוי מאורות התבונה" מאת מקס הורקהיימר שיצא לאחרונה בתרגום לעברית

הוצאת "שלם" הוציאה לאחרונה תרגום לעברית של הספר "ליקוי מאורות התבונה"
("Eclipse of Reason")  מאת מקס הורקהיימר. ביום חמישי שעבר התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס לכבוד הספר. את ספרו של הורקהיימר פגשתי לפני שנים (אז בגרסתו האנגלית) בקורס של פרופסור משה צוקרמן (שהיה אחד מן הדוברים כנס בשבוע שעבר). את הפרק הראשון של החיבור לימדתי בכמה הזדמנויות לתלמידי תואר ראשון בפילוסופיה. טוב הדבר ש"מרכז שלם" החליט לתרגם את ספר זה, שנכתב בשנת 1947 (והתבסס על סדרת הרצאות משנת 1944), והרלוונטיות שלו לזמננו מוטלת לכאורה בספק. מקס הורקהיימר, מי שהיה מנהלו השלישי של "המכון למחקר חברתי" בפרנקפורט (שסביבו התגבשה "אסכולת פרנקפורט"), נחשב לפעמים, ולא בצדק, לאינטלקטואל מן השורה השניה, אדם שהצטיין יותר באדמיניסטרציה ובגיוס כספים מאשר בהגות תיאורטית, או כשותפו הצנוע של אדורנו הענק (כמה מהדוברים בכנס באוניברסיטת תל אביב התבלבלו שוב ושוב ואמרו "אדורנו" במקום הורקהיימר). לדעתי, הערכה זו אינה עושה צדק עם הורקהיימר (ואולי גם לא עם אדורנו).

להמשיך לקרוא ליקוי מאורות התבונה מאת מקס הורקהיימר

לעשות חיים

על משמעות אפשרית אחרת לביטוי "לעשות חיים", ועל כך שהסוציאליזם צריך ללמוד לעשות חיים

– אני הולך מחר להופעה של מאיה בוסקילה…

– תעשה חיים!

מניין קיבל צירוף המלים "לעשות חיים" את משמעותו הנפוצה כ "to have fun"? מדוע מתקשר הביטוי הזה דווקא עם סוגי הנאות שאינן כרוכות במאמץ פיסי או מחשבתי, ושיש בהן, בדרך כלל, מעט מאוד "עשיה"?

הנה כמה משמעויות אפשריות אחרות:

להמשיך לקרוא לעשות חיים

חנוך לוין: עליבות וטרגדיה

על דרכו של חנוך לוין להעניק גדולה טראגית לעלובים שבעלובים.
רשימה לרגל מלאות 38 למחזה "חפץ"

רציתי לפרסם את הרשימה הזאת, אבל לא מצאתי לה מועד מתאים. העשור למותו של חנוך לוין חלף בקיץ שעבר ואת תאריך יום ההולדת שלו פספסתי בדצמבר. בלית ברירה נסתפק בזה: לפני 38 שנים בדיוק, בחודש מרץ 1972, הוצג המחזה "חפץ" לראשונה (בתאטרון חיפה).

כשמדברים על המחזאי חנוך לוין, צריך בעצם לדבר על שני מחזאים. שכן, במכלול היצירה הדרמטית העניפה של לוין ניתן לזהות שתי מגמות ברורות. מחזותיו מתחלקים לשני סוגים מנוגדים, עם מעט מאוד חריגים או "מקרים מעורבים".

להמשיך לקרוא חנוך לוין: עליבות וטרגדיה