החינוך בפינלנד

החינוך בפינלנד

יפתח גולדמן
המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, ירושלים

בימים האחרונים של שנת תשע"ז השתתפתי בסיור של מרצים מן המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין אל מערכת החינוך בפינלנד. את הסיור יזמה, ארגנה והפיקה חברתי רותי בר סיני (תבוא על הברכה). במהלך הסיור שמענו הרצאות מאנשי הפקולטות לחינוך באוניברסיטת הלסינקי ואוניברסיטת מזרח פינלנד, וביקרנו במוסדות חינוך רבים ומגוונים בהלסינקי ובעיירה קוקולה (השוכנת 500 קילומטר מצפון לבירה). ניסיתי להעלות כאן על הכתב כמה מן הרשמים, האבחנות והתובנות שעלו בדעתי במהלך השבוע בפינלנד. אין זה מאמר אקדמי והדברים גם לא מבוססים על סריקה שיטתית של מאגרי מידע ונתונים סטטיסטיים (הרבה מהכתוב להלן עלול להיות בלתי מדוייק, אבל אני מאמין שאין כאן טעויות גסות). גם אין זה יומן מסע או תיאור חוויתי סובייקטיבי לחלוטין. מן הדברים שראיתי ושמעתי ניסיתי לבנות תמונה קוהרנטית. הרבה דברים חשובים נאלצתי (או בחרתי) להשאיר מחוץ לדו"ח הזה, כדי שלא לחרוג מהיקף סביר או לעסוק בתחומים שבהם אני בור למדי. יש לקוות שחברותי למשלחת ישלימו את החסר.

להמשיך לקרוא החינוך בפינלנד

הקפות (על עקרון ההקפה אצל מרטין בובר ואצלי), פוסט אורח מאת ליאת טאוב

["עקרון ההקפה" מופיע במאמרו המופתי של מרטין בובר "על המעשה החינוכי" משנת 1925. בעיני, זהו אחד הרעיונות המרתקים והמאתגרים ביותר במשנתו של בובר. לא קל ללמד את הטקסט הזה. לא קל להסביר את "עקרון ההקפה". לא קל לשכנע (ולהשתכנע) באפשרות קיומה של ההקפה החינוכית, והקשה מכל – למצוא לה דוגמא ממחישה, מבהירה ומשכנעת. 
ליאת טאוב היא תלמידה ותיקה שלי. יש בינינו כמה הסכמות יציבות ועמוקות, המהוות בסיס לכמה מחלוקות מרתקות. עבודת הסיום שכתבה ליאת בקורס על בובר התגלתה לי כהתמודדות פרשנית עמוקה, מעוררת אמון ומרגשת עם עקרון ההקפה. ליאת נענתה לבקשתי להרחיב את התשובה למאמר קטן, ואני שמח לפרסם אותו כאן. – יפתח גולדמן]

להמשיך לקרוא הקפות (על עקרון ההקפה אצל מרטין בובר ואצלי), פוסט אורח מאת ליאת טאוב

השיחה שנקטעה

השיחה שנקטעה

[הרצאה שנשאתי במכללת "אורנים", במסגרת כנס שנושאו "הנאורות והחינוך בימינו". הדברים הכתובים כאן דומים מאוד למה שכתבתי במסה "המלמד אדם דעת", שאותה פרסמתי כאן לפני חצי שנה. למרות הדמיון הרב אני מעלה גם הרצאה זו לאתר משלוש סיבות: ראשית, יש בכל זאת הבדלים מסויימים בין הטקסטים, לפחות בדגשים. שנית, הטקסט הנוכחי קצר ותמציתי יותר. שלישית, אני נענה בכך לבקשתם של מארגני הכנס ומשתתפיו]

להמשיך לקרוא השיחה שנקטעה

הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת

 (מחשבות על חינוך)

"רכישת השכלה" מתפרשת בדרך כלל כתהליך צבירה כמותית של ידיעות, יכולות וכישורים העומדים לרשותו של הלומד (לאחר ש"השתלט על החומר"), לשם סיפוק צרכיו והגשמת מטרותיו. מאפיין אינסטרומנטלי זה של ההשכלה היה קיים בחינוך מאז ומעולם, אולם בדורות קודמים הוא נחשב בדרך כלל למשני או לטפל. עיקר תהליך הלימוד לא היה מכוון להקניית כלים ללומד אלא לפיתוח עצמיותו, ומשימתו הראשית של המורה היתה עיצוב האישיות של תלמידיו. מבעד לתהליך ההתחנכות אמור היה התלמיד להפוך לאדם בעל נפש עשירה, לאדם יפה, טוב, מוסרי, מעודן בהליכותיו… זהו האידאל החינוכי של אפלטון, למשל, וזו תכליתן האחרונה של השיחות שמנהל סוקרטס עם תלמידיו. משהו דומה לזה מתבטא במושג ה"בילדונג" הגרמני (לפחות בכמה מגירסאותיו), ואולי עוד יותר מכך – באידאל החינוכי של הג'נטלמן האנגלי. בדורות קרובים יותר, החזיקו בהשקפה כזאת אודות החינוך פילוסופים שונים ומנוגדים כמו פרידריך ניטשה, ג'והן דיואי, אלן בלום ומרטין בובר.

להמשיך לקרוא הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת

ראיון בתוכניתו של קובי מידן "אנשים בלילה" במוצאי האחד במאי

על הרלוונטיות של מרקס, על המחאה החברתית וגם שני שירים יפים, של חווה אלברשטיין ושל יאיר דלאל.

למי שלא הספיק ברדיו…

בקישור זה

בלילות הקיץ החמים… משהו קורה!

בשיחות ובשיעורים שאנחנו מקיימים במאהלי המחאה חשוב להבהיר שלושה דברים:
א) שיטת ה"קצץ והפרט" שנהוגה כאן בעשורים האחרונים אינה "כלכלה אובייקטיבית" וגם לא "כוח טבע".
ב) לשיטה הזאת יש אלטרנטיבה: מדינת רווחה אוניברסלית.
ג) ההכרעה בין השיטות האלטרנטיביות היא הכרעה פוליטית.
מי שיִלמד זאת לא יחזור הביתה מיואש בחלוף גל המחאה. מי שילמד זאת יצטרף למאבק הפוליטי. (פורסם באתר "עבודה שחורה")

(פורסם באתר "עבודה שחורה")

העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. כבר שנים רבות אנחנו מדברים על מדינת רווחה, על סוציאל-דמוקרטיה, על סוציאליזם. אפילו את המונח המטופש "צדק חברתי" למדנו לגלגל על לשוננו, מתוך התחשבות בטעם הקהל. כבר שנים רבות שאנחנו מדברים, מלמדים, מחנכים, מרצים, כותבים… מול בני נוער, סטודנטים, קשישים, חוגי מתעניינים… ממתינים על כסא פלסטיק עד שיתקבץ מניין המאזינים… מקשיבים בנימוס למישהו מהקהל שרוצה "רק לשאול שאלה" ואגב כך יורה בנו צרור ססמאות נאו-ליברליות נבובות… מקשיבים לו בנימוס, באמפתיה, מסבירים איפה אנחנו חושבים שהוא טועה, וממשיכים הלאה. מתגברים על התסכול, מדחיקים את לחישות היאוש וממשיכים הלאה, מספרים אחר כך, בחוגים פנימיים, בדיחות של אירוניה עצמית (כולם שמעו כבר את כולן) וממשיכים הלאה. למה קיווינו בכל אותן שנים של מאמץ סיזיפי? נדמה לי, שבדיוק למה שמתחולל כאן בחודש האחרון. זו היתה הפנטזיה שלנו, של אלה מאתנו שעדיין העזו לפנטז. זה היה החלום הפרוע שלנו, ברגעים הבודדים שבהם הרשנו לעצמנו לחלום.

להמשיך לקרוא בלילות הקיץ החמים… משהו קורה!

שתי שיחות על רוח

אני לא אוהב שיחות על "רוח", ולא בגלל איזו עמדה מטריאליסטית-מרקסיסטית שאימצתי. שיחות כאלה מסתיימות, עבורי, כמעט תמיד, במפח נפש. בן שיחי מדבר על "רוח", ואני מתקשה להבין למה הוא מתכוון. ברוב השיחות על "רוח" אני מרגיש כמי שרודף אחרי הרוח, או כמי שמנסה לאחוז בכף ידו חופן של מים.
לאחרונה השתתפתי בשתי שיחות כאלה שדווקא לא הסתיימו בחוסר-תקשורת ובתסכול: שתי שיחות שבהן התבהרה לרגע משמעות ברורה ומחייבת (אם כי אולי מיוחדת מאוד) של המושג "רוח" בפיו של בן שיחי.

יש מלים המשמשות את דובריהן לא כדי לבטא משמעות אלא כדי "לייצר אווירה". כזו היא המלה "רוח", וכאלה הן נגזרותיה "רוחָני" ו"רוחָניּות" (להבדיל מ"רוחְני" ו"רוחְניות" שלא עליהן מדובר כאן).   למלים הללו יש כמובן משמעות, ובעצם כמה משמעויות ברורות למדי, במסגרת הפילוסופיה המערבית הקלאסית. אבל רוב המשתמשים בהן בימינו לא מתכוונים למשמעויות הללו. כאמור, הם לא מתכוונים בעצם לשום משמעות ברורה ומחייבת. אדם "רוחני", בפיהם,  הוא מישהו חיובי כזה… ערכי… מוסרי… לא פועל מתוך אינטרסים פרטיים… לא מתעסק בחומר… אדם טוב. הם אומרים "רוח" ומייצרים ערפל.

להמשיך לקרוא שתי שיחות על רוח

לוּתֶר, או: חתולי הרחוב של הפריפריה

הנה עולה שאלה ותיקה בלבוש חדש: האם מותר לכאוב את כאבם של חתולי הרחוב? הרחמים על חתולים הם ביטוי לרגישות לסבלו של כל יצור חי, או עדות לאדישות כלפי בני אדם?

יום שלישי, שעת בוקר מוקדמת. דליק ווליניץ מדבר ברדיו על רשימת בתי הספר שהגיעו לתוצאות הגבוהות ביותר במבחני הבגרות במחשבים: בית ספר מרעננה, בית ספר מהרצליה… ברשימה אין שום ייצוג לפריפריה, מציין ווליניץ. בית ספר אחד מאשדוד במקום העשרים וארבע. בית ספר מבאר-שבע במקום העשרים ושמונה. וזהו. וכמובן שאין זכר לבית ספר ערבי. ילדי הפריפריה לא לומדים מחשבים. ואם הם לומדים – הם לא ניגשים לבגרות. ואם הם ניגשים לבגרות – הם לא מצליחים בה.

כדרכם של שדרני רדיו, ווליניץ מחליק אל האייטם הבא – מצבם העגום של חתולי הרחוב בישראל. הוא מראיין מישהי מעמותת "תנו לחיות לחיות", המספרת שהחתולים סובלים ממצוקת רעב. "כאן, בתל אביב, עוד יש להם משהו לאכול ויש גם אנשים שמאכילים אותם", אומרת המרואיינת. "אבל בפריפריה…" (שוב פריפריה? אני זוקף את אזני. ומה עניין פריפריה אצל חתולי רחוב?) "בפריפריה", ממשיכה הדוברת, "חתולי הרחוב גוועים ברעב ומתים בהמוניהם. פשוטו כמשמעו".

להמשיך לקרוא לוּתֶר, או: חתולי הרחוב של הפריפריה

תורת החיים של הקיבוץ

העדרה של "תורה" מחייבת היה אחד ממקורות הכוח של הקיבוץ, שנבנה כהווית חיים גמישה, מגיבה ומתפתחת. אולם בהשתנות התנאים ההיסטוריים, הפך העדר זה מיתרון לחסרון. הקיבוץ מצא עצמו בלתי מחוסן בפני ההתקפה הדורסנית של הקפטיליזם הישראלי החדש. האם יצליחו הקיבוצים השיתופיים שעוד נותרו ליצור לעצמם "תורת חיים" מחסנת?
(פורסם לראשונה בגליון 47 של "חברה", נובמבר 2010)

 

מאז ראשיתו עורר הקיבוץ מבוכה ובלבול בקרב אקדמאים ותאורטיקנים של הסוציאליזם. החיבור האמיץ שבין סוציאליזם ללאומיות, שהציג הקיבוץ בראשית דרכו, נראה (לפחות מנקודת מבט תאורטית מופשטת) כאיחוד בין שני אגפיה של סתירה. תפיסה פשטנית משהו של תורת מרקס הביאה הוגים מסוימים לקבוע שסוציאליזם ולאומיות הם תרתי דסתרי. הקיבוץ לא יכול להיות משרתם של שני האדונים. מכאן קצרה היתה הדרך למסקנה שהקיבוץ משרת בפועל את הגברת "ציונות" ורק מתחזה להיות גם משרתו הנאמן של האדון "סוציאליזם". בשנים הבאות, השתלבותה של הכלכלה הקיבוצית בסדר הקפיטליסטי שהתהווה בישראל, והכנסת העבודה השכירה אל המפעלים הקיבוציים ואף אל ענפי השירותים, הקלו עוד יותר את מלאכתם של המקטרגים: לא סוציאליזם יש כאן, אלא, לכל היותר, שותפות-של-מנצלים.

להמשיך לקרוא תורת החיים של הקיבוץ

תנאים למעשה אהבה – מחשבות בעקבות הסרט "פעלים למתחילים"

תנאים חומריים טובים, תנאי-מחיה ראויים, יחס חברתי מכבד, הערכה עצמית וגאווה מקצועית – אלה התנאים שבתוכם יכול להתחולל מעשה האהבה של החינוך. הסרט "פעלים למתחילים" מציג זאת היטב, דווקא משום שלא זה ה"נושא" שלו (פורסם בגליון ספטמבר 2010 של כתב העת 'חברה').

 

הסרט "פעלים למתחילים" (צרפת 2002, במאי: ניקולה פיליבר) זכה לתפוצה מרשימה יחסית לסרט תעודי, וגם בישראל הוא הוקרן בהקרנות מסחריות.         הסרט עוקב אחרי מורה אחד וכתה אחת בבית-ספר קטנטן, באזור הכפרי שבלב צרפת. מיניבוס קטן סובב מדי בוקר בין המשקים ואוסף את התלמידים אל בניין בית הספר, שהוא בית מגוריו של המורה היחיד – מיסייה פֶּרֶז. רק מורה אחד ושנים-עשר תלמידים, המחולקים לשלוש קבוצות גיל (מפעוטות גן ועד תלמידי כיתה ו'), מאכלסים את הממלכה הקטנה הזאת מדי יום, החל משעות הבוקר ועד אחר-הצהריים. אז חוזר המיניבוס ומפזר את הילדים אל בתיהם. לאורך הסרט (הארוך למדי) אנחנו רואים את פרז מלמד ציור, דקדוק, חשבון וכלכלת בית. אנו רואים אותו משגיח על הילדים בהפסקות, מוציא אותם לטיול בטבע או לסיור בחטיבת הביניים המחוזית (שאליה יעברו ה"גדולים" בשנה הבאה), פותר סכסוכים ובודק בחינות בשעות הערב. אישיותו הקורנת של פרז היא הציר שעליו נסוב הסרט "פעלים למתחילים", והיא גם המסר העיקרי שלו: אישיותו של המורה היא הכלי הפדגוגי החשוב ביותר.

להמשיך לקרוא תנאים למעשה אהבה – מחשבות בעקבות הסרט "פעלים למתחילים"