הפודקסט על מרקס, פרק 26, "היום יום הולדת"

יום הולדת שנה לפודקסט על מרקס!
ולכבוד האירוע: פרק מיוחד שבו לא נדבר על מרקס, אבל נדבר על יוצר הפודקסט, על פודקסטים בכלל ועל הוראה ברשת ומחוצה לה.

הבטחתי להציב כאן הרבה הפניות וקישורים לדברים שעליהם אני מדבר בפרק, אבל אין לי פנאי לכך כרגע. מבטיח לעדכן את הפוסט בקרוב.

בתמונה: אני ואולפן ההקלטות שלי

אני ואולפן ההקלטות שלי

מקורות וקישורים:

את הטיוטות שלי לפודקסט על חינוך, וגם פרק אחד שהקלטתי יחד עם דר' תמי מאק לכבוד מאה שנה לקיבוץ עין חרוד אפשר למצוא כאן ("ראשון הקיבוצים עין חרוד", "הרב, המורה ובריכת הדגים", "משל המערה – לא מה שחשבתם")

ארבעת ספרי העיון שפרסמתי:
"הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה" באתר הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר
"הקיבוץ כאוטופיה" באתר הוצאת מודן
"רוסו: הקִדמה כמלכודת" באתר הוצאת מאגנס
"להמשיך את השיחה: הזמנה לחינוך הומניסטי" באתר הוצאת מכון מופת

תכנית "בארי" באוניברסיטת חיפה

חלק מן הפודקסטים האהובים עלי (רק באנגלית לצערי):

The History of Egypt podcast by Dominic Perry מציג באופן שיטטי וכרונולוגי את תולדותיה של מצריים הקדומה למן ההתחלה ועד… לא יודע עד מתי. אני (והוא) באמצע. דומיניק קצת טרחני וקצת חוזר על עצמו אבל בקיא בחומר, והחומר עצמו מרתק. ידעתם שמצרים הקדומה היא כל כך קדומה, עד שאחד הנסיכים הקדומים שלה היה בעצמו אג'יפטולוג שחקר את מצרים הקדומה שהתקיימה אלף שנים לפניו?

History of Africa by Andy פודקסט חדש יחסית שהתחיל לשדר ב 2020 ונמצא עכשיו בעונה הרביעית שלו. אפריקה היא ככל הנראה המולדת הקדומה של כולנו, יבשת ענקית עם היסטוריה ואנתרופולוגיה מרתקות, שאינה מקבלת את תשומת הלב העיונית שהיא ראויה לה. אנדי החליט לתקן את העוול. בכל עונה הוא בוחר אחת מן הזירות הגיאוגרפיות וההיסטוריות של אפריקה, ומציג אותה באופן שיטתי ועשיר. דילגתי על העונה של מצרים העתיקה (הסיבות לעיל). העונה השניה על ממלכת אקסום באתיופיה, והעונה השלישית על ממלכת אשנטי בגאנה היו מרתקות! בעונה הרביעית והנוכחית על מדגסקר אני קצת הולך לאיבוד…

Viking Age Podcast by Lee Accomando. אם הסדרות "הויקינגים", "הנורדים" ו"הממלכה האחרונה" העירו את סקרנותכם – זה טוב. אם הם ספקו את סקרנותכם – זה רע. משום שאף אחת מן הסדרות הללו לא עושה צדק עם התופעה המרתקת הנקראת (בטעות כך מסתבר) "הויקינגים". לי התחיל לשדר ב 2016, ולקח לו די הרבה זמן לתפוס כיוון – בערך 35 פרקים מרתקים אבל קצת מבולבלים. אחר כך גם הוא עבר לשיטה של "עונות", כשכל עונה מכסה תת-נושא אחר. לצערי הוא לא משדר יותר מאז אוגוסט 2019 כך שהרבה חומר נשאר לא מטופל. לטעמי יש משהו מתיילד בסגנון ההגשה של לי, וזה עלול להוליך שולל, משום שהוא מעמיק מאוד, יסודי ומקפיד להציג תמונה עשירה ומורכבת.

Literature and History by Doug Metzger דאג הוא מרצה אמריקאי צעיר לספרות אנגלית שמאוד אוהב ספרות ומאוד אוהב היסטוריה. הוא החליט ליצור מעין פודקסט של "הספרים הגדולים" של הספרות האנגלית, תוך שהוא מציג הן את היצירות והן את ההקשר ההיסטורי שבו נכתבו. אבל אז הוא גילה שאי אפשר להציג את הספרות האנגלית בלי להציג קודם את היסודות. והיסודות נמצאים במסופוטמיה הקדומה. אז הוא התחיל ממגדל בבל ומגילגמש והתקדם משם אל המצרים, אל התנ"ך ואל אבות הכנסיה. בפעם האחרונה שביקרתי אותו הוא היה באוגוסטינוס, אז יש להניח שפעם הוא יגיע אל ספרות אנגלית שנכתבה, ובכן… באנגלית. הפרקים שלו על היצירות הקדומות ועל אלה של היוונים והרומים היו פשוט פרקים מעולים! דילגתי על הפרקים שהוא הקדיש לתנ"ך כי כשניסיתי להאזין להם התרשמתי שבתחום זה הוא לא במיטבו. ממש לא חייבים לשמוע את הכל ברצף. כל נושא עומד בפני עצמו. ויש בונוס מיוחד: בסוף כל פרק דאג משמיע למאזינים שיר סאטירי שחיבר על נושא הפרק. היכולת הזאת להציג את היצירות הגדולות מתוך כבוד, סקרנות ואהבה, ואז, בסוף, גם לצחוק עליהן קצת… בעיני זה נפלא.

The Ancient World by Scott C סקוט התחיל לשדר לפני יותר מעשר שנים ומאז הוא מופיע ונעלם לסירוגין. הסדרה הראשונה שלו היתה סקירה היסטורית שטחית אך מקיפה של המזרח הקדום, והיא מועילה לכל מי שצריך קצת השלמת פערים: מי היו החיתים? במי נלחמו העילמים? מה רצו מלכי מיתני ומתי שגשה השושלת השלישית של אור. אחר כך סקוט עבר לסידרה מרתקת לא פחות: סידרה על התגליות הארכיאולוגיות הגדולות במזרח הקדום והפיענוח שלהן. אינדיאנה ג'ונס אבל אמיתי. כיצד פוענח כתב החרטומים המצרי? מי העתיק את כתובת בהיסטון מצלע ההר ומי חרש את טרויה ובסוף "מצא" את אגממנון? בשלב הבא סקוט עבר לכל מיני מיני סדרות העוסקות בפרשות שונות של העולם העתיק והעולם הקלאסי. בכך הוא עוסק עד היום. הפרק האחרון לפי שעה שודר בדצמבר שעבר ועסק בקרב קרקר.

The History of England by David Crowther דיוויד מציג באופן נרטיבי את כל תולדות אנגליה משלהי התקופה הרומית ועד… אין לי מושג עד מתי. כרגע אני שומע אותו מדבר על השנים הראשונות של בית טיודור, אבל אלה פרקים שהועלו לאוויר ב 2017. הוא משדר מאז 2010 ואין לי מושג על מה הוא מדבר בימים אלה. אני הרחק מאחוריו. לדיוויד יש יתרון אחד מכריע – הוא ללא ספק הפודקסט הכי מצחיק שהאזנתי לו. אם אתם אוהבים הומור בריטי, דיוויד הוא האיש.

Pre History – the Arcaeology of the ancient Near East פודקסט מאת ארכיאולוגית יסודית וקפדנית בשם ג'יין. הפרקים עולים בתדירות נמוכה ולמען האמת אני לא בטוח אם הפודקסט עדיין פעיל. אני מקווה שכן משום שהמרצה מפרטת לפרטי פרטים את הממצאים הארכיאולוגיים ומתקדמת, עקב בצד אגודל לאורך הפרה-היסטוריה של המזרח הקדום. אני מודה שלפעמים זה משעמם. אבל לפעמים זה מרתק!

יש עוד המונים כמובן. אבל אעצור כאן. האזנה עריבה

חינוך דיאלוגי (פרק מתוך כתב היד של ספר בהכנה)

על מנת שנוכל לדבר על חינוך דיאלוגי, עלינו להשתחרר, תחילה, מטעות מקובלת בהבנת המושג "דיאלוג" – טעות הנובעת בעיקר מן האקלים התרבותי הפוסט-מודרניסטי והרלטיוויסטי של תקופתנו. פעמים רבות נתפס הדיאלוג כמרחב שבו כל אחד מן הדוברים מקבל אפשרות מלאה להביע את עצמו, ואף זוכה לכך שדבריו יישמעו על ידי האחרים ויתקבלו בלי ביקורת או שיפוט. זה ותו לא. כך הופך הדיאלוג לסדרה של מונולוגים הבאים בזה אחר זה. אמפתיה, רגישות, הקשבה וקבלה נתפסות כאיכויות העיקריות, או היחידות, הנדרשות ממשתתפיו של דיאלוג. גישה זו, לדעתי, מקטינה את הדיאלוג ומבטלת את עיקר חשיבותו. היא הופכת אותו מערוץ תקשורת לערוץ של ונטילציה רגשית או הזדמנות לשכלול ניסוחים. בדיאלוג של ממש צריך להתהוות משהו חדש מן הדברים שכל אחד מן המשתתפים מנכיח בחללה של השיחה. אם משתתפי השיחה יוצאים ממנה בדיוק כפי שנכנסו אליה,  הרי שהשיחה נכשלה. ואם כל מה שרכשו בה זו התובנה, שיש להתייחס בפתיחות ובקבלה לדבריו של הזולת, הרי שרכשו מעט מדי. להמשיך לקרוא חינוך דיאלוגי (פרק מתוך כתב היד של ספר בהכנה)

החינוך ההומניסטי וטעותו של אפלטון: ספרים מחנכים מול ספרים חינוכיים

[פרק מתוך ספר שלי בנושא "חינוך הומניסטי" הנמצא בשלב הכתיבה ואני מקווה שיצא לאור במהלך שנת 2018]

המושג "חינוך הומניסטי" מתפרש בדרכים שונות ומגוונות. ריבוי המשמעויות הזה יש בו סכנה של טשטוש המושג או ריקונו מכל תוכן קונקרטי שאפשר לאחוז בו. כדי להמנע מכך, ומבלי להמעיט מערכן של פרשנויות אחרות של המושג, אני מבקש להבין את המושג "חינוך הומניסטי" בדרך מסויימת ומובחנת. מקורה של דרך זו ברנסאנס. בעידן המודרני היא פותחה על ידי הוגים כפרידריך ניטשה ומתיו ארנולד במאה התשע-עשרה, מרטין בובר, מורטימר אדלר, רוברט האצ'ינס ואלן בלום במאה העשרים. גם בימינו ובארצנו יש לגישה זו כמה חסידים אמיצים שאני שמח למנות עצמי עמהם: יואב רינון מן האוניברסיטה העברית, רזי גורן מסמינר הקיבוצים, ניטה שוחט ז"ל ממכללת דוד ילין ואחרים. מטרת הכתוב כאן אינה להסביר תפיסה חינוכית זו במלואה, אלא להתמקד בסוגיה אחת מתוכה. לכן אסתפק בכך שאומר שחינוך הומניסטי, על פי תפיסה זו, הוא חינוך הנעשה באמצעות ספרים. אשת החינוך ההומניסטי מאמינה שאפשר, וצריך, לחנך אנשים צעירים באמצעות הפגשתם עם יצירות טובות, עשירות ומעשירות. נמרוד אלוני, אולי המחנך הישראלי המזוהה היום יותר מכל עם המושג "חינוך הומניסטי", קרא לכך "טיפוח תרבותי של אישיותם [של החניכים] באמצעות מסעות מודרכים במיטב המחשבה והיצירה האנושית".

רעיון החינוך באמצעות ספרים מעלה שאלות רבות וחשובות שעל מרביתן אפסח כאן. את המשך הדברים אקדיש להבחנתה של גישת החינוך ההומניסטי מגישה חינוכית אחרת (מן הסתם נפוצה יותר), המאמינה גם היא בשימוש בספרים כאמצעי חינוכי. הדמיון-לכאורה שבין שתי הגישות הוא מטעה ומבלבל. אפשר לומר, כדי להתחיל לפזר את הבלבול, שהחינוך ההומניסטי עושה שימוש בספרים מחנכים, בעוד הגישה החינוכית השניה עושה שימוש בספרים חינוכיים. אפלטון היה אחד ממנסחיה הגדולים של גישת "הספרים החינוכיים" (הראשון, כנראה, שניסח אותה במפורש בחיבור עיוני). הוא ישמש לנו, במאמר זה, כנציגה המובהק וכמושא לביקורת.

להמשיך לקרוא החינוך ההומניסטי וטעותו של אפלטון: ספרים מחנכים מול ספרים חינוכיים

החינוך בפינלנד

החינוך בפינלנד

יפתח גולדמן
המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, ירושלים

בימים האחרונים של שנת תשע"ז השתתפתי בסיור של מרצים מן המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין אל מערכת החינוך בפינלנד. את הסיור יזמה, ארגנה והפיקה חברתי רותי בר סיני (תבוא על הברכה). במהלך הסיור שמענו הרצאות מאנשי הפקולטות לחינוך באוניברסיטת הלסינקי ואוניברסיטת מזרח פינלנד, וביקרנו במוסדות חינוך רבים ומגוונים בהלסינקי ובעיירה קוקולה (השוכנת 500 קילומטר מצפון לבירה). ניסיתי להעלות כאן על הכתב כמה מן הרשמים, האבחנות והתובנות שעלו בדעתי במהלך השבוע בפינלנד. אין זה מאמר אקדמי והדברים גם לא מבוססים על סריקה שיטתית של מאגרי מידע ונתונים סטטיסטיים (הרבה מהכתוב להלן עלול להיות בלתי מדוייק, אבל אני מאמין שאין כאן טעויות גסות). גם אין זה יומן מסע או תיאור חוויתי סובייקטיבי לחלוטין. מן הדברים שראיתי ושמעתי ניסיתי לבנות תמונה קוהרנטית. הרבה דברים חשובים נאלצתי (או בחרתי) להשאיר מחוץ לדו"ח הזה, כדי שלא לחרוג מהיקף סביר או לעסוק בתחומים שבהם אני בור למדי. יש לקוות שחברותי למשלחת ישלימו את החסר.

להמשיך לקרוא החינוך בפינלנד

הקפות (על עקרון ההקפה אצל מרטין בובר ואצלי), פוסט אורח מאת ליאת טאוב

["עקרון ההקפה" מופיע במאמרו המופתי של מרטין בובר "על המעשה החינוכי" משנת 1925. בעיני, זהו אחד הרעיונות המרתקים והמאתגרים ביותר במשנתו של בובר. לא קל ללמד את הטקסט הזה. לא קל להסביר את "עקרון ההקפה". לא קל לשכנע (ולהשתכנע) באפשרות קיומה של ההקפה החינוכית, והקשה מכל – למצוא לה דוגמא ממחישה, מבהירה ומשכנעת. 
ליאת טאוב היא תלמידה ותיקה שלי. יש בינינו כמה הסכמות יציבות ועמוקות, המהוות בסיס לכמה מחלוקות מרתקות. עבודת הסיום שכתבה ליאת בקורס על בובר התגלתה לי כהתמודדות פרשנית עמוקה, מעוררת אמון ומרגשת עם עקרון ההקפה. ליאת נענתה לבקשתי להרחיב את התשובה למאמר קטן, ואני שמח לפרסם אותו כאן. – יפתח גולדמן]

להמשיך לקרוא הקפות (על עקרון ההקפה אצל מרטין בובר ואצלי), פוסט אורח מאת ליאת טאוב

השיחה שנקטעה

השיחה שנקטעה

[הרצאה שנשאתי במכללת "אורנים", במסגרת כנס שנושאו "הנאורות והחינוך בימינו". הדברים הכתובים כאן דומים מאוד למה שכתבתי במסה "המלמד אדם דעת", שאותה פרסמתי כאן לפני חצי שנה. למרות הדמיון הרב אני מעלה גם הרצאה זו לאתר משלוש סיבות: ראשית, יש בכל זאת הבדלים מסויימים בין הטקסטים, לפחות בדגשים. שנית, הטקסט הנוכחי קצר ותמציתי יותר. שלישית, אני נענה בכך לבקשתם של מארגני הכנס ומשתתפיו]

להמשיך לקרוא השיחה שנקטעה

הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת

 (מחשבות על חינוך)

"רכישת השכלה" מתפרשת בדרך כלל כתהליך צבירה כמותית של ידיעות, יכולות וכישורים העומדים לרשותו של הלומד (לאחר ש"השתלט על החומר"), לשם סיפוק צרכיו והגשמת מטרותיו. מאפיין אינסטרומנטלי זה של ההשכלה היה קיים בחינוך מאז ומעולם, אולם בדורות קודמים הוא נחשב בדרך כלל למשני או לטפל. עיקר תהליך הלימוד לא היה מכוון להקניית כלים ללומד אלא לפיתוח עצמיותו, ומשימתו הראשית של המורה היתה עיצוב האישיות של תלמידיו. מבעד לתהליך ההתחנכות אמור היה התלמיד להפוך לאדם בעל נפש עשירה, לאדם יפה, טוב, מוסרי, מעודן בהליכותיו… זהו האידאל החינוכי של אפלטון, למשל, וזו תכליתן האחרונה של השיחות שמנהל סוקרטס עם תלמידיו. משהו דומה לזה מתבטא במושג ה"בילדונג" הגרמני (לפחות בכמה מגירסאותיו), ואולי עוד יותר מכך – באידאל החינוכי של הג'נטלמן האנגלי. בדורות קרובים יותר, החזיקו בהשקפה כזאת אודות החינוך פילוסופים שונים ומנוגדים כמו פרידריך ניטשה, ג'והן דיואי, אלן בלום ומרטין בובר.

להמשיך לקרוא הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת

ראיון בתוכניתו של קובי מידן "אנשים בלילה" במוצאי האחד במאי

על הרלוונטיות של מרקס, על המחאה החברתית וגם שני שירים יפים, של חווה אלברשטיין ושל יאיר דלאל.

למי שלא הספיק ברדיו…

בקישור זה

בלילות הקיץ החמים… משהו קורה!

בשיחות ובשיעורים שאנחנו מקיימים במאהלי המחאה חשוב להבהיר שלושה דברים:
א) שיטת ה"קצץ והפרט" שנהוגה כאן בעשורים האחרונים אינה "כלכלה אובייקטיבית" וגם לא "כוח טבע".
ב) לשיטה הזאת יש אלטרנטיבה: מדינת רווחה אוניברסלית.
ג) ההכרעה בין השיטות האלטרנטיביות היא הכרעה פוליטית.
מי שיִלמד זאת לא יחזור הביתה מיואש בחלוף גל המחאה. מי שילמד זאת יצטרף למאבק הפוליטי. (פורסם באתר "עבודה שחורה")

(פורסם באתר "עבודה שחורה")

העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. כבר שנים רבות אנחנו מדברים על מדינת רווחה, על סוציאל-דמוקרטיה, על סוציאליזם. אפילו את המונח המטופש "צדק חברתי" למדנו לגלגל על לשוננו, מתוך התחשבות בטעם הקהל. כבר שנים רבות שאנחנו מדברים, מלמדים, מחנכים, מרצים, כותבים… מול בני נוער, סטודנטים, קשישים, חוגי מתעניינים… ממתינים על כסא פלסטיק עד שיתקבץ מניין המאזינים… מקשיבים בנימוס למישהו מהקהל שרוצה "רק לשאול שאלה" ואגב כך יורה בנו צרור ססמאות נאו-ליברליות נבובות… מקשיבים לו בנימוס, באמפתיה, מסבירים איפה אנחנו חושבים שהוא טועה, וממשיכים הלאה. מתגברים על התסכול, מדחיקים את לחישות היאוש וממשיכים הלאה, מספרים אחר כך, בחוגים פנימיים, בדיחות של אירוניה עצמית (כולם שמעו כבר את כולן) וממשיכים הלאה. למה קיווינו בכל אותן שנים של מאמץ סיזיפי? נדמה לי, שבדיוק למה שמתחולל כאן בחודש האחרון. זו היתה הפנטזיה שלנו, של אלה מאתנו שעדיין העזו לפנטז. זה היה החלום הפרוע שלנו, ברגעים הבודדים שבהם הרשנו לעצמנו לחלום.

להמשיך לקרוא בלילות הקיץ החמים… משהו קורה!

שתי שיחות על רוח

אני לא אוהב שיחות על "רוח", ולא בגלל איזו עמדה מטריאליסטית-מרקסיסטית שאימצתי. שיחות כאלה מסתיימות, עבורי, כמעט תמיד, במפח נפש. בן שיחי מדבר על "רוח", ואני מתקשה להבין למה הוא מתכוון. ברוב השיחות על "רוח" אני מרגיש כמי שרודף אחרי הרוח, או כמי שמנסה לאחוז בכף ידו חופן של מים.
לאחרונה השתתפתי בשתי שיחות כאלה שדווקא לא הסתיימו בחוסר-תקשורת ובתסכול: שתי שיחות שבהן התבהרה לרגע משמעות ברורה ומחייבת (אם כי אולי מיוחדת מאוד) של המושג "רוח" בפיו של בן שיחי.

יש מלים המשמשות את דובריהן לא כדי לבטא משמעות אלא כדי "לייצר אווירה". כזו היא המלה "רוח", וכאלה הן נגזרותיה "רוחָני" ו"רוחָניּות" (להבדיל מ"רוחְני" ו"רוחְניות" שלא עליהן מדובר כאן).   למלים הללו יש כמובן משמעות, ובעצם כמה משמעויות ברורות למדי, במסגרת הפילוסופיה המערבית הקלאסית. אבל רוב המשתמשים בהן בימינו לא מתכוונים למשמעויות הללו. כאמור, הם לא מתכוונים בעצם לשום משמעות ברורה ומחייבת. אדם "רוחני", בפיהם,  הוא מישהו חיובי כזה… ערכי… מוסרי… לא פועל מתוך אינטרסים פרטיים… לא מתעסק בחומר… אדם טוב. הם אומרים "רוח" ומייצרים ערפל.

להמשיך לקרוא שתי שיחות על רוח