לפני כמה חודשים, כתב-עת אינטרנטי מסויים הזמין ממני מאמר על "תפיסת הצדק של הסוציאליזם". כתבתי את המאמר והוא אף התקבל בהתלהבות מסויימת, אלא שאז נותק הקשר עם כתב העת והעורך חדל לענות על האימיילים שלי. אינני יודע מה קרה ואני מקווה מאוד ששלום לעורך ולפרוייקט החשוב שלו. מכל מקום – המאמר כבר נכתב ונערך וחבל שייקבר בהארד-דיסק שלי. אין כאן חידושים גדולים אבל אולי כמה חידודים מעניינים. 

האם הסוציאליזם דורש צדק?
לכאורה נדמה שתשובה חיובית לַשאלה זו היא כה מובנת מאליה עד שספק אם יש טעם לשאול אותה. האם היתה אי פעם תנועה חברתית או פוליטית שלא טענה שהיא דורשת צדק? האם הוקמה אי פעם מפלגה שחרטה על דגלה את הסיסמא "יוחזר העוול"? או תנועת מחאה שהכריזה בכיכרות ש"העם דורש עוול חברתי"? כל מי שהציע שינוי או תיקון בעולם (ואין ספק שהסוציאליזם הציע שינוי ותיקון בעולם) ממילא דרש לעשות את העולם לצודק יותר. אבל אבחנה זו עצמה מצביעה על בעיה: אם כולם דורשים צדק, איזו משמעות יש לדרישת הצדק? האין ה"צדק" פשוט תווית שאותה מצמיד אדם להשקפת העולם, העמדה או הדרישה פוליטית שבה הוא מצדד? ואם כך הדבר, שמא באומרנו "הסוציאליזם דורש צדק!" אין אנו מוסיפים דבר על הפסוק "הסוציאליזם דורש"?

להמשיך לקרוא האם הסוציאליזם דורש צדק?

דברים שאמרתי בכנס ב'בית אריאלה', לכבוד ההוצאה המחודשת של הקפיטל.

למתקשים בקריאת הפוסט, הנה הדברים בקובץ pdf:  מרקס והמחאה החברתית

במהלך סמסטר ב' של השנה שעברה לימדתי קורס אקדמי שכותרתו "קרל מרקס ואנחנו". לקורס היתה מטרה כפולה: ראשית, להציג בפני הסטודנטים כמה מעיקרי משנתו של מרקס, ושנית, להצביע על הרלוונטיות של מרקס לחיינו שלנו – להראות שביקורת-הקפיטליזם שהציג מרקס במחצית השניה של המאה התשע עשרה היא גם ביקורת הסדר הכלכלי, החברתי והפוליטי של ימינו אנו. הקורס הסתיים בעבודת בית, שבה התבקשו הסטודנטים לכתוב חיבור חופשי בנושא הרלוונטיות של מרקס לימינו. ואז, כמו לפי הזמנה, פרצו ארועי מחאת הקיץ, והסטודנטים שלי נשמו לרווחה: הרלוונטיות של מרקס הפכה פתאום לדבר מובן מאליו.

להמשיך לקרוא מרקס והמחאה החברתית

הרצאה שנשאתי בכנס שהתקיים בחודש אפריל באוניברסיטת תל אביב. משום שההרצאה נתנה על פה, ויתרתי על רישום מראי המקום המדוייקים של הטקסטים המצוטטים להלן. כרגיל, מי שזקוק למראי המקום מוזמן לשלוח לי אימייל ואכתוב לו אותם.

למתקשים בקריאה דרך האתר, מצורף הפוסט בפורמט pdf: מסדה של הציוויליזציה – רוסו ובעיית הרכוש הפרטי.

להמשיך לקרוא מסדה של הציוויליזציה – רוסו ובעיית הרכוש הפרטי

אני שמח לבשר על צאתו לאור, בהוצאת מאגנס, של ספרי החדש "רוסו: הקדמה כמלכודת".

להלן הפרטים.

רוסו: הקִדמה כמלכודת מאת יפתח גולדמן מו"ל: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס

לחץ להגדלת תמונת הכריכה האם תהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני, או שמא רק באמצעותו יוכלו להגשים את חירותם? ז`ן ז`ק רוסו מוכר כהוגה דעות פרדוקסלי שהפילוסופיה שלו נדמית לא פעם כסותרת את עצמה. השקפותיו הפוליטיות היו מקור השראה לדמוקרטיה המודרנית אבל גם למשטרים טוטליטריים. רוסו מציג תמונה מורכבת, כפולת פנים, כמעט בכל נושא שבו עסק. הפרדוקסליות שלו באה לידי ביטוי גם ביחסו אל שאלת הקִדמה והקשר בינה לבין חירות האדם. רוסו טוען, מחד גיסא, שתהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני. מאידך גיסא הוא טוען שרק באמצעות תהליך היסטורי של קִדמה יוכלו בני האדם להגשים את חירותם הלכה למעשה. האם רוסו סותר את עצמו? בספר רוסו: הקִדמה כמלכודת מנסה המחבר להראות שלא כך הדבר. רוסו אכן החזיק בשתי הטענות, אולם הן ארוגות אצלו במערך דיאלקטי, שבו היסודות הסותרים-לכאורה שלובים זה בזה, מבנים זה את זה ומעצבים זה את זה. הקִדמה, על פי רוסו, אכן החריבה את החירות הטבעית של האדם, אבל דווקא משום כך רק באמצעותה אפשר לכונן מחדש את החירות כחירות אזרחית. הכינון מחדש של החירות אינו מובטח; בני האדם צריכים לכוון לשם כך את הקִדמה, להנחותה, ולא לצעוד בעקבותיה כעיוורים. כל עוד נמנעים בני האדם מלאחוז באופן מודע בהגה הקִדמה, היא תישאר תהליך של דיכוי ולא של שחרור. בחשיפתו את הקו האפל שבתהליך הקִדמה מראה יפתח גולדמן כי רוסו חורג מן אופטימיזם שאפיין את הפילוסופיה הפוליטית של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. נוסף על כך, על ידי עימות הגותו של רוסו עם הגותם של מרקס ושל אנשי אסכולת פרנקפורט מראה המחבר כי אפשר למצוא אצל רוסו יסודות של התאוריה הביקורתית שעלתה לגדולה במאה העשרים, ובעיקר שילוב דיאלקטי בין נאמנות לערכי הנאורות ולאידאת הקִדמה מזה ויחס פסימי וספקני כלפיהן מזה.

בדף הספר באתר ההוצאה אפשר גם להוריד קובץ פי.די.אף. עם תוכן העניינים והמבוא (ניסיתי להדביק את הקובץ כאן אבל לא מצאתי איך עושים זאת. אם מישהו פחות מאותגר-אינטרנט ממני יכול ללמדני, אשמח).

יום שלישי, שעת בוקר מוקדמת. דליק ווליניץ מדבר ברדיו על רשימת בתי הספר שהגיעו לתוצאות הגבוהות ביותר במבחני הבגרות במחשבים: בית ספר מרעננה, בית ספר מהרצליה… ברשימה אין שום ייצוג לפריפריה, מציין ווליניץ. בית ספר אחד מאשדוד במקום העשרים וארבע. בית ספר מבאר-שבע במקום העשרים ושמונה. וזהו. וכמובן שאין זכר לבית ספר ערבי. ילדי הפריפריה לא לומדים מחשבים. ואם הם לומדים – הם לא ניגשים לבגרות. ואם הם ניגשים לבגרות – הם לא מצליחים בה.

כדרכם של שדרני רדיו, ווליניץ מחליק אל האייטם הבא – מצבם העגום של חתולי הרחוב בישראל. הוא מראיין מישהי מעמותת "תנו לחיות לחיות", המספרת שהחתולים סובלים ממצוקת רעב. "כאן, בתל אביב, עוד יש להם משהו לאכול ויש גם אנשים שמאכילים אותם", אומרת המרואיינת. "אבל בפריפריה…" (שוב פריפריה? אני זוקף את אזני. ומה עניין פריפריה אצל חתולי רחוב?) "בפריפריה", ממשיכה הדוברת, "חתולי הרחוב גוועים ברעב ומתים בהמוניהם. פשוטו כמשמעו".

להמשיך לקרוא לוּתֶר, או: חתולי הרחוב של הפריפריה

לפני כחודשיים פנה אלי אבנר שפירא, חבר ותלמיד לשעבר העובד היום בעיתון "הארץ", בבקשה שאשיב (יחד עם חוקרים אחרים) על שאלון בנושא "מצבה של הפילוסופיה בישראל". אתמול התפרסמו הדברים במדור "גלריה". הנה מה שאמרתי שם:

להמשיך לקרוא שש מאות מלים על: מצבה של הפילוסופיה בישראל