שש מאות מלים על: מצבה של הפילוסופיה בישראל

לפני כחודשיים פנה אלי אבנר שפירא, חבר ותלמיד לשעבר העובד היום בעיתון הארץ, בבקשה שאשיב (יחד עם חוקרים אחרים) על שאלון בנושא "מצבה של הפילוסופיה בישראל". אתמול התפרסמו הדברים במדור "גלריה". הנה מה שאמרתי שם:

לפני כחודשיים פנה אלי אבנר שפירא, חבר ותלמיד לשעבר העובד היום בעיתון "הארץ", בבקשה שאשיב (יחד עם חוקרים אחרים) על שאלון בנושא "מצבה של הפילוסופיה בישראל". אתמול התפרסמו הדברים במדור "גלריה". הנה מה שאמרתי שם:

להירפא ממחלות הרוח של הרוח

מה משמעות העיסוק בפילוסופיה בתרבות העכשווית?

"בתרבות זמננו קריטריון הערך הכלכלי (במובן הצר ביותר של ‘תג מחיר') משתלט על החיים האנושיים כפוסק עליון או יחיד. כמעט הכל נהפך לסחורה (ובכלל זה אמת, כבוד, חופש ואהבה). מה שאי אפשר להפכו לסחורה מסולק הצדה או מוצג כחסר חשיבות. בעידן כזה, עצם העיסוק בתחום ‘לא רווחי' כמו פילוסופיה הוא ניסיון להציג אלטרנטיווה. זה נכון לא רק לגבי הפילוסופיה; גם אמנות פלסטית, ספרות או תיאטרון הם תחומים לא רווחיים. אבל הפילוסופיה, באופן ישיר יותר מן התחומים האחרים, מנסה גם לשנות את המציאות, לתקן אותה. זה לפחות מה שאמורה לעשות פילוסופיה טובה".

לתפישתך, מהי מידת המעורבות הפוליטית הנדרשת מהפילוסוף?

"מאז ראשיתה, קיימה הפילוסופיה בתוכה מתח פנימי בין שני קטבים מנוגדים. מצד אחד, היא היתה תחום עיון מופשט (אולי המופשט ביותר). מצד שני, הפילוסופיה נשאה עמה שאיפות פוליטיות לעיצוב המציאות החברתית וליצירת סדר חברתי תבוני וצודק. בראשית העידן המודרני התחזקה עוד יותר מגמתה של הפילוסופיה לנסות ולהשפיע על המציאות, כפי שאפשר לראות, למשל, בדמותו של קרל מרקס: פילוסוף ומתקן חברתי באדם אחד.

"במאה ה-20, בעיקר במחציתה השנייה, השתנתה המגמה, והפילוסופיה ויתרה על תפקידה הפוליטי. שני הזרמים הפילוסופיים העיקריים בתקופה זו היו הפילוסופיה האנליטית והפוסט-מודרניזם. הפילוסופיה האנליטית הסתפקה בניתוח והבהרה של מושגים, ובדרך כלל היתה נטולת מוטיווציות פוליטיות. הפוסט-מודרניזם דווקא הרבה לעסוק במושגים פוליטיים טעונים (כמו המושגים ‘דיכוי' ו'ביקורתיות' החביבים עליו). אבל הוא עסק בתכנים הללו כפלפול אקדמי מופשט ויצר טקסטים אקדמיים לאקדמאים מקצועיים, שהיו חסרי פשר וחסרי משמעות במציאות החברתית הממשית. לשמחתי, יש סימנים ברורים לכך שהעידן העגום הזה הסתיים. הפילוסופיה האנליטית והפוסט-מודרניזם, שתי ‘מחלות הרוח של הרוח', נמצאות בנסיגה, וברחבי העולם מופיעות שוב, בשני העשורים האחרונים, מגמות פילוסופיות בריאות, המחפשות מחדש את הקשר עם הממשות החברתית-פוליטית".

שאלת המעורבות הפוליטית מעלה כמעט מאליה את הבעייתיות של הזהות הלאומית ומכאן את הבעייתיות של המקום ושל השפה. כיצד אתה רואה את היחס שבין העיסוק בפילוסופיה לזהות (הלאומית, הלשונית והתרבותית)?

"לעסוק בפילוסופיה פירושו להימצא בתנועה מתמדת בין הקונקרטי למופשט ובין הפרטי לכללי. כך בכל נושא, וגם בשאלת הזהות הפרטית, הלאומיות, השפה או התרבות המקומית. הנסיבות הפרטיות של מקום, שפה ותרבות מסוימים הן נקודת המוצא של המחקר הפילוסופי, המנסה להתעלות מן הנסיבות הללו אל העקרונות הכלליים. אבל הדרך הזאת חייבת להיות דו-סטרית! וזה דבר שפילוסופים שוכחים פעמים רבות. אחרי שהמריאה מן הקונקרטי אל הכללי, חייבת הפילוסופיה לנחות חזרה אל הקרקע הקונקרטית. המבחן האמיתי של העקרונות הכלליים הוא מידת התאמתם למציאות הקונקרטית".

כיצד אתה תופש את היחס שבין יהדות לפילוסופיה?

"בניגוד לתפישות שמרניות או אורתודוקסיות, אני לא חושב של'יהדות' יש תוכן אחד קבוע ונצחי. לדעתי, ‘יהדות' היא פשוט ‘תרבותם של היהודים'. כל דבר שנוצר על ידי יהודים בעבור קהל יהודי הוא חלק מן ה'יהדות'. לכן התלמוד הבבלי הוא ‘יהדות' אבל גם עיתון ‘הארץ' הוא ‘יהדות'. ומדור הספורט בעיתון איננו פחות ‘יהדות' ממדור הספרות והתרבות. כשמבינים כך את המושג ‘יהדות', שאלת היחס שבין ‘יהדות' לפילוסופיה נהפכת לשאלה לא מעניינת ולא מאתגרת. יצירות פילוסופיות שנוצרו על ידי יהודים בעבור קהל יהודי הן חלק מהיהדות, בהן למשל ‘מורה נבוכים' של הרמב"ם או ‘נתיבות באוטופיה' של מרטין בובר. יצירות פילוסופיות שנוצרו על ידי לא-יהודים או בעבור קהל לא-יהודי אינן חלק מה'יהדות', אבל בכך לא אמרנו על היצירות הללו שום דבר בעל חשיבות".

כדאי לקרוא גם את הרשימה כולה, הכוללת את דברי המשיבי האחרים, בעיקר לצורך "עיון השוואתי":

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,39952,.aspx

16 תגובות בנושא “שש מאות מלים על: מצבה של הפילוסופיה בישראל”

  1. בוודאי לא יפתיע אותך שאני חלוק עלייך לגבי הפוסט מודרניזם.
    אמנם אתה ודאי צודק שההוגים המרכזיים של הפוסט מודרניזם הם בלתי מובנים בעליל, ואף אחד שניסה להתמודד עם דרידה, לוינס או באטלר לא יוכל לחלוק על זה. אבל זה לא אומר שהאג'נדה הפוסט-מודרניסטית לא קיבלה ביטוי במציאות – ע"ע, למשל, 'פוליטיקה של זהויות' – אתה יכול לא לאהוב את הכיוון הפוליטי הזה, אבל אין ספק שזה זרם פוליטי משמעותי (בעולם. בישראל פחות) שהושפע מאוד מהפילוסופיה.

  2. נדב אתה ודאי צודק שהאג'נדה הפוסט-מודרניסטית קבלה ביטוי ב"פוליטיקת הזהויות". השאלה היא באיזו מידה (וחשוב מכך: באיזה אופן) "פוליטיקת הזהויות" מקבלת משמעות ופשר במציאות הממשית.
    אבל כך או כך, יש כאן חידה שאשמח לשמוע ממך את פתרונה. הרי אתה טוען, מחד, ש"ההוגים המרכזיים של הפוסטמודרניזם הם בלתי מובנים בעליל" ומאידך שלפוסטמודרניזם היה ביטוי ממשי במציאות. כיצד זה קרה? באילו ערוצים נסתרים השפיע הפוסטמודרניזם על המציאות? הרי לפי דבריך עלינו לדחות את האפשרות של השפעה דרך הבנה רציונאלית של הטיעונים והתיאוריות…

  3. נדב אתה ודאי צודק שהאג'נדה הפוסט-מודרניסטית קבלה ביטוי ב"פוליטיקת הזהויות". השאלה היא באיזו מידה (וחשוב מכך: באיזה אופן) "פוליטיקת הזהויות" מקבלת משמעות ופשר במציאות הממשית.
    אבל כך או כך, יש כאן חידה שאשמח לשמוע ממך את פתרונה. הרי אתה טוען, מחד, ש"ההוגים המרכזיים של הפוסטמודרניזם הם בלתי מובנים בעליל" ומאידך שלפוסטמודרניזם היה ביטוי ממשי במציאות. כיצד זה קרה? באילו ערוצים נסתרים השפיע הפוסטמודרניזם על המציאות? הרי לפי דבריך עלינו לדחות את האפשרות של השפעה דרך הבנה רציונאלית של הטיעונים והתיאוריות…

  4. יפתח:
    א. אתה רציני? אתה באמת שואל אותי איך הרב-תרבותיות השפיעה על המדיניות בארה"ב, באנגליה, בהולנד או בשבדיה? בארבע המדינות האלה, אתה לא יכול להגיש היום הצעת חוק בלי לקחת בחשבון איך היא תשפיע על תרבויות כאלה ואחרות.

    ב. נו, באמת. אתה הרי יודע שכשאמרתי 'בלתי מובנים בעליל' לא התכוונתי לקביעה לוגית. אפשר להבין את דרידה בסופו של דבר, זה פשוט לוקח הרבה זמן ומאמץ.

  5. יפתח:
    א. אתה רציני? אתה באמת שואל אותי איך הרב-תרבותיות השפיעה על המדיניות בארה"ב, באנגליה, בהולנד או בשבדיה? בארבע המדינות האלה, אתה לא יכול להגיש היום הצעת חוק בלי לקחת בחשבון איך היא תשפיע על תרבויות כאלה ואחרות.

    ב. נו, באמת. אתה הרי יודע שכשאמרתי 'בלתי מובנים בעליל' לא התכוונתי לקביעה לוגית. אפשר להבין את דרידה בסופו של דבר, זה פשוט לוקח הרבה זמן ומאמץ.

  6. אוקי, אז המחלוקת העמוקה שלנו היא בסעיף ב' שלך. אני באמת חושב שהוגים מרכזיים של הפוסטמודרניזם (אני מוציא מכלל זה בעיקר את פוקו) הם "בלתי מובנים בעליל". אבל זה לא נובע מכך שיש שם איזו אמת עמוקה, אלא מסיבות סוציולוגיות-כלכליות-תרבותיות שאפשר להציג ניתוח תאורטי מקיף שלהן, ואפשר גם לסכם אותן במלה אחת מאוד לא אקדמית: "פלצנות".
    אבל חמור מכך: התיאוריה הפוסטמודרנית (בהכללה שודאי יש לה יוצאים מן הכלל) אינה מתעניינת כלל במציאות החברתית הממשית-אמפירית. בבני אדם אמיתיים קונקרטיים. היא שדה-משחק לאינטלקטואלים שמשחקים בכאילו (כאילו ביקורתיות, כאילו רגישות חברתית, כאילו מאבק פוליטי וכן הלאה).

    האם באמת הכתיבה של ליאוטר, דלז וגאטרי ודומיהם היא שעצבה את הפוליטיקה הרב-תרבותית? אני מטיל ספק בכך. אני חושב שאת העקרונות של הרב-תרבותיות אפשר להבין פשוט כליברליזם "קלאסי" המובל אל מסקנותיו האחרונות. או אולי: תיאוריה ליבראלית קלאסית שמרכיבים לה מנוע טורבו של קפיטליזם סופר-מפותח. גם זו כמובן מטאפורה ולא תיאוריה. אני יודע. מכל מקום, הטענה שלי היא שהפילוסופים של הפוסט-מודרניזם לא היו !ה!גורם !ה!מכריע (אפילו לא גורם מכריע) בפיתוחה של הפוליטיקה הרב תרבותית. הקשר בין התיאוריה הפוסטמודרנית והפוליטיקה הרב-תרבותית קלוש לאין שיעור מן הקשר שבין התיאוריה של מרקס והפוליטיקה הסוציאליסטית, או אפילו מן הקשר שבין רוסו והמהפכה הצרפתית או לוק והמהפכה האמריקנית.

  7. כתבתי לך תגובה מפורטת כאן, עם דוגמא לאיך הופכים הוגה פוסטמודרנית מהסוג הבלתי קריא (באטלר) לנייר עמדה שמוגש לועדת העבודה והרווחה של הכנסת.
    ובנוסף – אני לא חולק על הטענה שהפוסטמודרניזם הוא תולדה של הקפיטליזם המאוחר; אבל לא יותר משהסוציאליזם הוא תולדה של הקפיטליזם המוקדם (והראשון שיסכים הוא מרקס). אתה פותח פה את הדיון בשאלת ההוויה וההכרה; נראה שאתה בצד של 'ההכרה קובעת את ההוויה' עד 1950, ואחר כך עובר לצד של 'ההכרה קובעת את ההוויה'.
    את המהפכה הצרפתית אפשר להציג כתוצאה של לחצים כלכליים-פוליטיים של הבורגנות, באותה מידה שאפשר להציג אותה כתוצר של הרעיונות של רוסו. באותו אופן, את הרב-תרבותיות אפשר להציג כתולדה של דרידה, פוקו וסעיד או כצעד נוסף בהשתלטות של תרבות הצריכה.

    1. תודה נדב.
      את התגובה המפורטת אקרא כשאפנה…
      עכשיו לטענות אחרות שלך:
      א) אין ספק שהסוציאליזם הוא תולדה של הקפיטליזם המוקדם ושזו היא השקפה מרקסיסטית (שגם אני הקטן מחזיק בה).
      ב) כשלעצמי, אני לא גורס ש"ההכרה קובעת את ההוויה" וגם לא ש"ההוויה קובעת את ההכרה" (אתה ודאי יודע שטעות היא לייחס משפט זה למרקס. אפילו הניסוחים הפשטניים ביותר של מרקס הם מורכבים יותר מן הססמא לעיל). אני חושב שכל מציאות כלכלית חברתית פוליטית ותרבותית היא תוצר מורכב שפועלים בו גורמים רבים, ו"הוויה" ו"הכרה" אחוזות בו בקשר דיאלקטי. התנאים האובייקטיביים הם בדרך-כלל אלה המתווים את מסגרת-הפעולה-האפשרית בכל תקופה ובכל מקום, אבל הפעולה על התנאים הללו, שינויים ושינוי המסגרת – כל אלה הם (גם ואולי בעיקר) פרי פעולה סובייקטיבית, פעולה של סובייקטים. לדעתי זה גם מה שמרקס חשב וכתב, ואם טענה זו נכונה, היא נכונה לגבי התקופה שקדמה ל 1950 כמו גם לתקופה שבאה אחריה.
      ג) אני לא טוען שמאז 1950 תופעות תרבותיות אינן מעצבות מציאות. זו פשוט לא הטענה שלי. אני טוען שהיצירות התרבותיות המעצבות את המציאות אינן היצירות של ההוגים הפוסט-מודרניסטיים! או כדי לעדן: שבתוך התרבות הפוסט-מודרנית (שהיא תוצר של המציאות הקפיטליסטית וגורם משפיע על המציאות הזאת גם יחד), היצירות הפילוסופיות של דרידה ושות' אינן מאוד מרכזיות.
      וכן, יש כאן הבדל עקרוני בין מעמדה של הפילוסופיה החברתית (או ה"חברתית") במאה התשע-עשרה (או קודם) ובין מעמדה של הפילוסופיה החברתית (או ה"חברתית") במחצית השניה של המאה העשרים. וכן, להבדל הזה יש סיבות טובות: כלכליות, חברתיות, פוליטיות ותרבותיות. כדי לסיים במשפט העונה על כל דרישותיו של המרקסיזם אומר כך:
      "את הופעתו של האינטלקטואל המקצועי – איש האקדמיה שכל תפקידו לייצר טקסטים עבור אנשי אקדמיה אחרים שייצרו בתורם טקסטים נוספים עבור אנשי אקדמיה נוספים – אי אפשר להבין אלא כתולדה של חברת השפע, כלומר, כתוצר של מעיינות השפע (החומרי קודם כל) שיצר הקפיטליזם המאוחר וכחלק מחלוקת העבודה החברתית המשוכללת והמסועפת כמעט עד אינסוף שלו."
      וואו!

  8. קודם כל, כדאי להבהיר שאני מסכים כמעט עם כל מה שכתבת, ושאי ההסכמה בינינו נותרת ברמה האמפירית – האם הפילוסופיה הפוסט-מודרנית השפיעה על המציאות אם לאו. מכיוון שבזה בדיוק עוסקת התגובה המפורטת שלי, אני אמתין לך…

    לגבי ב' – כמובן שזו הפשטה שנועדה להתאים את הטקסט לתיבת תגובה בבלוג 🙂 ובכל זאת, אפשר להבדיל בין מי ששם את הדגש על הכוח של רעיונות וחושב שהרפורמציה איפשרה את הקפיטליזם, לבין מי ששם את הדגש על הכוח של המציאות הכלכלית וחושב שהקפיטליזם איפשר את הרפורמציה.

    לגבי ג' – נראה לי שהטענה שלך כאן לא עוסקת באופיה של הפילוסופיה הפוסטמודרנית, אלא בהשפעתה. פילוסופיה יכולה להיות פוליטית לעילא, להתנסח בצורת מניפסטים ולצאת להפגנות ללא הפסק – ושעדיין אף אחד לא יקשיב לה.
    ולגבי הציטוט (היפהפה. מה המקור?) – לא ברור לי איך הוא רלוונטי לפוסטמודרניסטים, שיסכימו איתו ללא ספק. דרידה, פוקו, ז'יז'ק, בודריאר, באטלר, סעיד – לכולם יש טקסטים פוליטיים שפונים לקהל הרחב, וכולם משתתפים בפעילויות פוליטיות מחוץ לאקדמיה, בלי להפריד אותן מהפילוסופיה שלהן.

  9. ובכן נדב, קראתי את התגובה המפורטת בפוסט שלך. לומר את האמת: התאכזבתי.
    קיוויתי למצוא שם הסבר, או לפחות תיאור, של איך הופכים פילוסופיה פוסטמודרנטיסטית לנייר עמדה פוליטי. במקום זה מצאתי טענה שלך שאמנם עשית כך. או בעצם… כך עשית? בוא נשחזר לאחור, בהסתמך על עדותך שלך. אתה כותב נייר עמדה (פוליטי) המבוסס על התזה שלך. התזה שלך מבוססת על שני מאמרים, אחד של ג'וליה אדמס ואחד של תסלים פדמסי. המאמרים של אדמס ופדמסי מבוססים על התזות של באטלר. לפחות כך זה נראה. קשה לדעת, כי באטלר, לפי עדותך שלך, היא בלתי קריאה בעליל. למעשה אתה יודע מה היא כתבה בעיקר בהסתמך על כותבים אחרים. מה שלא ברור הוא: כיצד הם יודעים מה היא כתבה? בהסתמך על כותבים אחרים אחרים?
    אבל מה שבעיקר חסר זה דין וחשבון אודות האופן שבו באטלר נוכחת בנייר-העמדה הפוליטי. האם נייר כזה יכול היה להכתב אלמלא היתה באטלר קיימת (וכותבת)? האם סביר להניח שהיה נכתב? האם היה חסר בו משהו מהותי? אתמהה.
    זה ממש לא דומה לדוגמא של מרקס שאתה שב ונאחז בה. בודאי שלא כל לוחם גרילה מרקסיסטי קרא את שלושת הכרכים של הקפיטאל, אבל האם תנועת הפועלים המודרנית היתה מתקיימת בהיסטוריה באופן דומה לזה שאמנם התקיימה בלי המושגים "מעמד", "בעלות על אמצעי הייצור", "גריפת הערך העודף"? האם המצעים הפוליטיים שלה היו נראים כפי שהם בלי הדיון ההיסטורי והתאורטי של מרקס? האם זה מקרה שה"מניפסט הקומוניסטי" (שהוא טקסט פילוסופי והיסטורי כשם שהוא טקסט פוליטי) הודפס בעותקים רבים כל כך ובלשונות רבות כל כך? איפה באטלר ואיפה זה…
    ואם לחזור להכללות גורפות, אני חושב שהתיאוריה הפוסט-מודרניסטית מאפשרת לאינטלקטואלים ליישב עבור עצמם את המתח הפנימי בין שאיפות/יומרות/פריטנזיות/דימוי עצמי של ביקורתיות (או אף מהפכניות) לבין המקום הפריבילגי והנוח שתופס האינטלקטואל המקצועי במערך העבודה של הקפיטליזם המאוחר. ושזה יהיה ברור: הם לא עושים זאת באופן קונספירטיבי וזו לא הונאת המונים מודעת. זו אידאולוגיה, וכמו שלמדנו מרקס, אידאולוגיה היא קודם כל, ולפעמים אך ורק, הונאה עצמית. נכון, אינטלקטואלים תמיד היו קבוצה פריבילגית, אבל לא באותו אופן ולא באותה מידה כפי שהם היום. נכון, תמיד היה קיים פער בין האיטלקטואל ובין "המדוכאים" שבשמם ולמענם דיבר, אבל לא באותו אופן ולא באותה מידה כפי שהוא היום. הפערים הללו לא מאפיינים רק את הפוסטמודרניסטים, אגב. זה נכון גם לגבי האנליטיים שהוזכרו לשמצה, וגם לגבי אסכולת פרנקפורט, לדוגמא, שיחסי אליה קצת יותר אוהד.
    החיבור אל הקונקרטי הוא אמת המידה החשובה מכל. כל פילוסופיה היא מופשטת במידה רבה. כל פילוסופיה גדולה מחפשת את הקונקרטי, מבקשת להתחבר אליו מחדש. הפילוסופיה הפוסטמודרנית לא עושה זאת (שוב, הכללות, הכללות, אני יודע).
    המשפט האחרון בתגובה שלך ("לכולם יש טקסטים פוליטיים שפונים וגו'") מחייב אותי, אכן, לחשיבה מחודשת. משהו בתוכי כבר קופץ ואומר: "בטח פעולה פולטית… הפגנות מחאות וגילויי דעת…". אבל אני אומר לעצמי: שתוק. אל תניח מראש את התשובה. לך לבדוק. אז אשמח לקבל הפניות.

  10. טוב, כנראה שהתגובה המפורטת שלי לא הייתה מוצלחת במיוחד, כי אתה לא היחיד שלא הבין אותה…
    א. רק כדי להבהיר – קראתי את באטלר. לא נהניתי, אבל קראתי.
    ב. כמו שאמרתי שם, כל התחום של חקר גברים וגבריות מבוסס על הפמיניזם הפוסטמודרני – קרי, באטלר. כל המחקרים שרואים בגבר את הסובייקט של המחקר.
    המסקנה (הפוליטית) העיקרית של התיזה שלי היא שגברים אינם מופיעים כסובייקטים בהליכי חקיקה. כלומר, המחוקק לא חושב על סיטואציות חיים קונקרטיות של גברים כאשר הוא בא לחוקק עבור משפחות בכלל ועבור גברים בפרט. התוצאה של זה היא שכל החקיקה המיועדת לאפשר למשפחות לשלב בין משפחה לעבודה, כולל זו המופנית באופן מפורש לגברים, לא לוקחת בחשבון את הדברים שהגבר אמור לעשות בבית, ולכן היא לא מצליחה להביא להגברת השוויון בחלוקת העבודה במשק הבית. בגלל זה היא לא מצליחה ללכת את המייל הנוסף לקראת שוויון מגדרי אמיתי – גם בשוק העבודה, מכיוון שנשים מגיעות עם 'גיבנת' של טיפול.
    כמובן, שיש להניח שבנייר העמדה התיאוריה לא תופיע – יופיעו רק המלצות בסגנון 'מחקרים מראים שאפשרות פיצול של חופשת הלידה לגבר מעלה את שיעורי המיצוי'. קשה לראות כאן את הקשר לבאטלר, אבל הוא קיים. הוא קיים כי המסקנה מבוסס על ההנחות הבאות:
    1. מגדר (על כל האלמנטים שלו) הוא הבניה, משחק, פרפורמנס (וזה בעצם באטלר במשפט)
    2. גבריות היא עניין חברתי-היסטורי, שניתן לשינוי – ויש יחסי גומלין בין גבריות לבין נשיות.
    3. כדי לשנות את הגבריות – ואת הנשיות – אנחנו צריכים להשפיע על האופן שבו גברים מתנהגים, קרי – לגרום להם להתחיל לטפל.
    4. צריך ליצור מסגרת מדינתית אפקטיבית שתאפשר לגברים לטפל בילדים (במקרה זה, חופשת לידה לאב)
    5. כדי שחופשת הלידה לאב תהיה אפקטיבית, היא צריכה להכיל א', ב' וג'.
    אתה שואל אותי – האם אפשר להגיע ל-5 בלי לעבור בין 1-4 לפני כן? יכול להיות שאפשר. עובדתית, זו הדרך שאני עשיתי – ולא ראיתי אף אחד שעשה דרך אחרת. עובדתית, לפני באטלר אף אחד לא חשב שצריך לשנות את ההתנהגות של הגברים כדי להביא שוויון מגדרי.

    ג. לגבי 'איפה באטלר ואיפה זה' – אתה שוב לא מבחין בין 'להיות פוליטי' ו-'להיות משפיע'. ברור שההצלחה הפוליטית של המרקסיזם רבה לאין שיעור מההצלחה הפוליטית של הפוסטמודרניזם – או של כל פילוסופיה אחרת שניסתה להיות פוליטית. המניפסט, להזכירך, לא נדפס רק יותר מבאטלר – הוא נדפס יותר מאשר כל ספר אחר בהיסטוריה, למעט התנ"ך. זה שבאטלר לא הצליחה להשפיע, לא אומר שהיא ניסתה (האם באקונין פחות פוליטי ממארקס, מכיוון שכתביו נדפסו פחות?)

    ד. לגבי הפניות – בהקדם.

  11. דבריך ל'גלריה' מצויינים בעיני אבל בסוף אתה לוקה בטעות אחת שממך שמעתי בפעם הראשונה את חשיבות אי-השמעתה. זה נכון שהתכנים של עתון הארץ הם 'יהדות' במובן הפשוט אותו כרגיל היטבת להגדיר [נכתבים על ידי יהודים פונים ליהודים וכן הלאה], אבל יש להזהר ממהשטחה הכל כך פוסט-מודרניסטית המעמידה את עתון הספורט ואת מדור הספרות על אותה מדרגה. מאז שמעתי אותך לפני 15 שנה ויותר מסביר בלהט ובאופן מנומק ורהוט גם יחד מדוע שייקספיר ומיקי מאוס זה לא אותו הדבר [כטענת חולי הרוח הפוסטמודרניטסים], אינני יכול שלא להגיב כנגד טענות העושות זאת, ונדמה לי שגם אם לא התכוונת, עשית כדבר הזה, ומכאן תגובתי.
    את דבריך על הפוסטמודרניזם אי אפשר לנסח טוב יותר. ובכל זאת אוסיף משהו מנקודת מבט של היסטוריון, ולא של פילוסוף. מה שמרגיז באמת בהבלים הפ"מ, הוא לא 'רק' היומרה המילולית, אלא בעיקר זו הפוליטית. הם הרי המציאו את הביקורתיות [שהומצאה על ידי קאנט בסוף המאה ה18], הם הרי המציאו את הדמוקרטיה [שהומצאה אף היא באותו הזמן בערך], הם גם אבירי הרגישות כידוע ולכן והנה מספרים לך כוהניה כי הם הפ"מ לפוליטיקה הרב-תרבותית בארצות מפותחות במערב. ובכן, מי שיודע קצת היסטוריה יודע שהעקרונות של הרב-תרבותיות נוסחו לכל המאוחר בסוף המאה ה19, ושימשו בשדה הפוליטי הממשי גם בארה"ב [פוליטיקת זהויות ממוקפת תפסה מקום מרכזי בבחירות לנשיאות מ-1916] וגם באירופה [שם לא הפסיקו לדבר על זכויות וחובות המיעוטים]. זאת ועוד, לא רק היומרה הפאתטית הזו מרגיזה אלא ההתעלמות מהדבר החשוב באמת: מה התוכן של פוליטיקת הזהויות במתכונתה הפוסט-מודרנית, לעומת מה שקדם לה בכמה עשרות שנים לפחות. ובכן, אין כאן שום הפתעה: מה שבסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20 היה זכויות המיעוטים להגדרה עצמית לצורך של שיפור עמדות בכלכלה ובתרבות מתוך עמדה אחראית על כלל הציבור הספציפי אבל תוך כדי אחריות לחברה הרחבה יותר, פינה את מקומו לממבו-ג'מבו הפוסט מודרני המוכר, שרואה במלל הגבוה והביקורסיבי עיקר, ובמציאות – ובזו החברתית בעיקר – תפל.
    ולכן, אי הסכמה אחרונה יפתח, בעוד שאתה רואה בשמחה את סופו של הגל העכור הזה ששלט בחוגים לפילוסופיה במשך עשרות שנים, הנה אני רואה כיצד הוא מחלחל לרמת הגננות לא לפני שתקע יתד עמוק אצל אנשי תקשורת, יועציםפוליטיים וכיו"ב סוכני חיברות.
    במלים אחרות, ניזקה של האשפה הרוחנית הזו עמוק מכפי שניתן לשער.
    אבל אין מקום ליאוש כמובן, צריך להמשיך להעמיד דברים על דיוקם ואין כמוך בלעשות זאת.

  12. שלום אודי.
    להערתך הראשונה:
    כיוון שהזכרת טענה שאת חשיבות אי-השמעתה למדת ממני, אזכיר לך טענה אחרת, שאת חשיבות השמעתה למדתי ממך: "יהדות" זה לא סינונימי ל"טוב", "מעמיק", "מרתק", "סלעקיומנו" וכן הלאה. את הטעות (השקר?) האידישקייטית המזהה "יהדות" עם "נעלה", טעות שלהפצתה שותפים במרץ אורתודוקסים נוטפי שמן זית ובתי-מדרש-חילוניים נוטפי דבש, צריך לעקור מן השורש. "יהדות" היא הגדרה מסווגת, לא מעריכה. לכן הטענה שמוסף הספורט של הארץ הוא יהדות ומוסף הספרים של הארץ הוא יהדות והתלמוד הבבלי הוא יהדות וכן הלאה עוד לא אומרת שום דבר על ערכם של המקורות האלה משום בחינה שהיא. ממש כשם שהטענה ש"מקבת" ו"מיקי מאוס" שתיהן יצירות שנוצרו במרחב דובר אנגלית (ושתיהן יצירות ששמות גיבוריהן מתחילים במ') עוד לא אומרת שום דבר על ערכן של היצירות הללו, ובודאי לא טוענת לשוויון-ערך שלהן. זה בעצם מה שניסיתי לומר בשורה האחרונה של הרשימה ל'גלריה'.
    להערתך השניה:
    אני לא מכיר את הביטויים ההיסטוריים הוותיקים של הרב-תרבותיות. זה חשוב ומרתק. אולי תפרסם על זה משהו? ואם כבר פרסמת – כתוב לנו את הלינק…
    להערתך השלישית:
    בעצם אתה מצטרף לויכוח שביני לבין נדב פרץ. מצטרף אל נדב משמאל. בתמצית: אני טוען שלפ"מ לא היתה השפעה ממשית על המציאות הפוליטית-חברתית. הוא טוען שאכן היתה לו השפעה כזאת, והיא היתה (לפחות גם) חיובית. אתה טוען שאכן היתה לו השפעה כזאת והיא היתה (לפחות בעיקר) שלילית. ברור שלפני שמכריעים אם ההשפעה היתה חיובית או שלילית צריך להכריע האמנם היתה בכלל השפעה.
    אני מודה שאני ממש לא בטוח בדברים שאני אומר. אנסח אותם כאן כהיפותזה פרועה שמחייבת בדיקה נוספת.
    לצורך הניסוח אאמץ מנהג פוסט-מודרניסטי רווח ואמציא שני מושגים חדשים: "רלטיוויזם אקדמי" ו"רלטיוויזם של גננות".
    המושג "רלטיוויזם" נבחר משום שלדעתי, אחרי שמסירים את כל הקישוטים והסלסולים, הוא מה שעומד בבסיס ההגות הפוסט-מודרנית: עמדה של רלטיוויזם מוחלט בשאלות של מוסר, אמנות, פוליטיקה, תרבות, כלכלה וכל היתר (בכך אני מאמץ, אני חושב, את עמדתו של אלן בלום ב"דלדולה של הרוח באמריקה").
    "רלטיוויזם אקדמי" מצביע, פשוט, על ההגות הפוסט-מודרניסטית המיוצרת באקדמיה על ידי דוקטורים ופרופסרוים פוסט-מודרניים עם תקן וקביעות באוניברסיטאות ברחבי העולם.
    "רלטיוויזם של גננות" לא בא, חס וחלילה, כדי להביע זלזול במקצוע החשוב של הוראת הגיל-הרך. הוא מצביע פשוט על סוג הרלטיוויזם המונחל לילדים ומעצב את מחשבתם החל משנות החינוך הראשונות ועד לבגרותם.
    סוף פרק ההגדרות.
    ובכן: אתה (ונדב כנראה) טוענים שיש קשר של גרימה בין הרלטיוויזם האקדמי לרלטיוויזם של הגננות. גרימה עקיפה, מתווכת וכן הלאה, ובכל זאת גרימה.
    אני רוצה להציע שאין קשר של גרימה, או שזה קשר קלוש מאוד שבו הרלטיוויזם האקדמי אינו תנאי הכרחי ואינו תנאי מספיק לרלטיוויזם הגננות אלא, לכל היותר, תנאי מסייע שמידת הסיוע שלו קלושה למדי.
    אני רוצה לומר ששניהם, הר' האקדמי והר' של הגגנות נובעים מן הרלטיוויזם שביסוד השיטה הכלכלית-חברתית בקפיטליזם (המאוחר). הן שתי תופעות אחיות, איפוא, בעלות אב משותף. מכאן קווי הדמיון ביניהן, ואין זה נכון שהאחת היא ביתה של השניה.
    וכאמור – זו היפותזה חסרת אחריות, לא בדוקה ובלתי מבוססת…
    במקום לחקור אותה אמפירית, אציע ניסוי מחשבתי (כמה קל להיות פילוסוף): בוא נדמיין את העולם שלנו ממש כפי שהוא היום, אבל בלי אף הוגה פוסט-מודרניסט. אין אדוארד סעיד, אין הומי בבא, אין זאק דרידה, אין אילן פפה, אין חיים לוסקי ואפילו אין עדי אופיר. ובכן, בעולם המדומיין שלנו, האם הגננות מסבירות לילדים ש"אין אמת אחת" ו"לכל אחד יש את האמת שלו" ו"צריך לכבד כל אחד וכל דבר" ו"אסור לשפוט אף אחד ושום דבר" וכן הלאה, או שהן אומרות דברים אחרים לגמרי?
    לי נדמה שהתשובה הראשונה היא הנכונה.

  13. כרגיל, חומר אדיר למחשבה. למעשה פתרת לי בעיה פדגוגית: קורס חדש שאני מלמד ומחפש בנרות מה לעשות אחרי שלב המבוא… תרגיל מחשבתי מעולה, וכל מה שכתבתי עד כאן מתייחס כמובן לחלק השלישי.
    אכן אני מסכים עם נדב פרץ שלפ"מ יש השפעה במציאות ואני מסכים להבנתך שבעוד שהוא חושב שההשפעה חיובית, הנה אני חושב שהיא שלילית ביותר. ועדיין נותרת היפותזת הגננות שאמורה להפריך את טענתי בדבר נזקי הפ"מ.
    לגבי החלק הראשון, כתבתי על זה משהו בספרי המהולל אודות הפארווערטס, בפרק העוסק בבחירות 1916. וכמובן שהדיבור שם הוא אמפירי-תיאורי ורק אז פרשני, ולכן אין שם טיעון מהסוג הפילוסופי [ואם עדיין לא הפנמת, אין לי בעיה עם התחום, בלשון המעטה…]. כלומר אם אני זוכר טוב אני לא מתפלמס שם עם התיזה הפ"מ אלא מתאר מצב בו פוליטיקת-זהויות מהווה מרכיב חשוב מאד בסיפור הפוליטי.
    עוד דוגמא מסיבית בהרבה ומרתקת פי כמה תהיה בכמה פרקים בספר שאני עומד לסיים [אבל אין לי מושג מתי יתפרסם גם אם אני יודע בוודאות שהוא יתפרסם כי הוא ספר מוזמן] אודות ברל לוקר. איש אלמוני שהיה לו הכבוד להיות חלק מתנועה חשובה ביותר, פועלי-ציון, שכחלק מההוויה הפוליטית של תקופתה נדרשה לשאלות המיעוט, הרוב, היחס הראוי, מה כן, מה לא, וכן הלאה.
    הערה אחרונה: ידידי הטוב מספרד, זה שעסוק בין השאר במלחמות הרב-תרבותיות שלו [מעמד הקטלנים והקטלנית בספרד ובקהיליה האירופית] נדרש משום מה לדובנוב ולרנאן מאשר לאלתוסיאר ולשאר ריקות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *