"מגילת אסתר" היא אולי הטקסט המוזר ביותר במקרא. מה זה הסיפור הזה? מעשיה עממית? טרגדיה או קומדיה? (או אולי פארסה?). ומי הוא הגיבור? יהודי החצר המסרסר באחייניתו היפה בהרמון המלך? או אולי האחיינית[1] עצמה, המוציאה אל הפועל תכנית מחושבת של פיתוי ופיתול וחיסול? ומה נגיד על העלילה? גיבוב משונה של נסיבות מקריות ושרירותיות למחצה נושאות על גבן סיפור מעשה אבסורדי המתחיל במשתה ומסתיים במשתה, ובאמצע תחרות מלכת-יופי, פרובוקציות בחצר הארמון, תכנית השמדה וביטולה וטבח לקינוח…

השאלה הקשה מכולן היא כמובן: איך ולמה מצא הטקסט הזה את דרכו אל התנ"ך? על שאלה זו לא אענה כאן. אינני יודע מי כתב את המגילה, מי החליט לקדש אותה ומאילו סיבות. אבל אנסה לומר משהו על חשיבותו של הסיפור הזה. אנסה להראות שהמגילה דוברת אלינו בלשון שונה מיתר ספרי התנ"ך, שהיא אולי הטקסט הקרוב אלינו ביותר, הרלוונטי ביותר עבורנו כאנשים מודרניים. [2]

אין להם אלוהים

דבר ידוע הוא, שכבר הקדמונים נדרשו אליו, כי ב"מגילת אסתר" לא מוזכר שם האל אף לא פעם אחת. לכן קראו חכמינו למגילה "מגילת הסתר הפנים". אולם, הטענה שאלוהים מסתיר את פניו לא מבטאת את עומק ההעדר. לא זו בלבד שאלוהים מסתתר במגילה. נדמה שבני האדם כלל אינם מחפשים אותו…

שלא כמו בסיפורי התורה והנביאים, הסופר של מגילת אסתר אינו מייחס את המאורעות המתרחשים לאלוהים. בשום מקום לא מסופר לנו ש"אלוהים עשה כך וכך". גם גיבורי המגילה, יהודים וגויים, אינם מזכירים את אלוהים אף לא פעם אחת בדבריהם. שתיקתם נחרצת. גם במקומות המתאימים ביותר לכך, גם במקומות שבהם חילוני גמור היה משתמש בשם אלוהים (כמו בביטויים השגורים "אלוהים אדירים" ו"שאלוהים ישמור") – גם במקומות האלה גיבורי המגילה לא אומרים מלה על אלוהים.[3]

ומוזר עוד יותר: לא רק שאינם מדברים על אלוהים, הם גם לא מדברים אליו. בשום מקום, גם לא בשיאו של המשבר, הם לא מתפללים לישועה.[4] בשום מקום, גם לא בשיאן של חגיגות ההצלה, הם לא נושאים תפילת הודיה.

נוסיף עוד שני פרטים להשלמת התמונה: התקופה ההיסטורית שבה מתרחש לכאורה סיפור המגילה היא התקופה הפרסית, יותר מדור לאחר הצהרת כורש (אחשורוש מזוהה עם המלך הפרסי חְשָיָארְשָ הלא הוא כסרכסס, בן בתו של כורש). [5] בירושלים עומד כבר בית המקדש השני של שבי-ציון. בית המקדש, המקום שבעיקר דרכו מתקיים הקשר שבין עם ישראל ואלוהיו, לא מוזכר כלל במגילה. ומהו המועד המדוייק בשנה שבו נגזרה כליה על היהודים? באיזה תאריך יצאה ההוראה מאת המלך והמן? סיפור המגילה מדייק מאוד בפרטים. תאריך ההשמדה נקבע ל 13 בחודש אדר, אך ההוראה נשלחה כמעט שנה מראש: ב 13 בניסן[6]. י"ג בניסן. יום אחד לפני חג הפסח. הגזירה נגזרת על היהודים בעצם הימים שבהם הם חוגגים, מדי שנה, את סיפור הגאולה הגדול: סיפור יציאת מצרים. איננו יודעים מה נהגו יהודי שושן לעשות כדי לציין את הפסח, אך מן הכתוב במגילה נדמה שלא עשו דבר (אל הלב מתגנב החשד שהם כלל לא יודעים שהימים הם ימי החג).

שתיקה יסודית ונחרצת כל כך ביחס לכל היבטיו של הקשר שבין עם ישראל ואלוהיו אינה יכולה להיות מקרית. מתקבל הרושם שמישהו עבר על המגילה בשיטתיות ומחק ביסודיות כל אזכור ישיר עקיף או מרומז של אלוהים.[7]

מה היתה כוונת הסופר או העורך במעשה מחיקה זה אינני יודע. אבל התוצאה מופלאה: מגילת אסתר היא הספר המודרני ביותר בתנ"ך. הספר היחיד שאדם מודרני יכול להזדהות עם גיבוריו.

זמנים מודרניים

אמרתי "אדם מודרני". לא אמרתי "אדם חילוני". שאלת האמונה או הכפירה אינה חשובה כאן, משום שגם המאמין האדוק ביותר לא פוגש את אלוהים לשיחה ושומע ממנו את רצונו. גם הרב הגדול ביותר לא מצדק את פסיקותיו בטענה ש"כך אלוהים אמר לי". על דעת כולנו – דתיים כחילוניים – אדם המנהל שיחות ישירות עם אלוהים מקומו במוסד טיפולי. כולנו – דתיים כחילוניים – חיים בתוך עולם אנושי, שאין בו נוכחות ישירה של האל, ובתוך עולם זה אנחנו מכלכלים את צעדינו. לכן גיבורי המגילה קרובים אלינו כל כך. מרדכי היהודי דומה לנו יותר מאברהם, משה, דוד ושמואל. מכל גיבורי התנ"ך הוא היחיד שאינו יכול להצדיק את מעשיו בטיעון המנצח "אלוהים אמר לי".

ההזדהות שלנו עם גיבורי המגילה אין פירושה בהכרח שאנחנו אוהבים אותם או מסכימים עם מעשיהם. קשה לאהוב את מרדכי, ובקטעים רבים במגילה קשה גם לאהוב את אסתר. אנחנו כועסים עליהם, מוטרדים ממעשיהם, מפקפקים במניעיהם, מתווכחים איתם… אבל אנחנו יכולים לעשות זאת דווקא משום שהם דומים לנו כל כך. אל אברהם, למשל, אנחנו מתייחסים באופן שונה לחלוטין. כשאנחנו מגיבים בזעזוע לסיפור עקדת יצחק אנו אומרים: למרות ששמע את צו האל היה על אברהם לסרב! אפשר, אולי, לסרב לאלוהים, אבל אי אפשר להוציא את אלוהים מסיפור העקדה מבלי להוציא מן הסיפור את עיקר טעמו. גם הכעס על הצו האלוהי מקבל אותו כצו אלוהי. מסיבה זו הנסיון של אברהם שונה מהותית מכל מה שנתנסה בו אנו בימי חיינו. שלא כאברהם, מרדכי דומה לנו. גם הוא וגם אנחנו צריכים להסתדר בעולם בלי הנחיות ישירות מפי הגבורה. כמונו, גם גיבורי המגילה נאלצים לפתור את בעיותיהם בעצמם, להחליט על דרכם בעצמם, להבחין בין טוב לרע בעצמם וכן הלאה. אנחנו יכולים שלא להסכים עם ההכרעות שלהם, כשם שלא תמיד אנחנו אוהבים את ההכרעות שלנו עצמנו, אבל זה בדיוק הדבר המעיד על כך שאנחנו וגיבורי המגילה "משחקים על אותו מגרש".

אקזיסטנציאליזם בשושן

"מגילת אסתר" היא טקסט גלותי. גיבוריה שקועים בגלות, שכעת אנו מבינים שאינה רק גלות "גיאוגרפית" או "טריטוריאלית". הם לא רק גולים מארצם. הם מגורשים מגן-העדן של הקשר האינטימי עם אלוהים כל-יכול וכל-יודע, מנודים מן החסות של כנפי השכינה. הם חיים בעולם נוכרי ואדיש, ובנֵכָר זה עליהם להגן על קיומם ועל טעם קיומם.

ובכל זאת – מה בא הסיפור הזה ללמד אותנו? כמו רבים אחרים, אני מוצא את עיקרה של "מגילת אסתר" בדיאלוג (המתוּוך באמצעות שליחים) המתנהל בן מרדכי ואסתר לקראת אמצע המגילה. מרדכי שולח את אסתר אל המלך, להתחנן לביטול גזירת המן. אסתר משיבה לו שכל הבא אל המלך מבלי שנקרא מתחייב בנפשו. על כך עונה לה מרדכי במלים המוזרות הבאות: "אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת– רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ. וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".[8]

ההתחלה ברורה. מרדכי מזהיר את אסתר לבל תשלה את עצמה שתוכל להסתתר בבית המלך מפני גזירת המן. "אם החרש תחרישי בעת הזאת…" אומר מרדכי לאסתר, ואנחנו מצפים לשמוע את ההמשך: "… תפגע הגזירה בכל היהודים ולבסוף תגיע גם אליך היושבת בארמון". אבל מרדכי אומר דבר אחר לגמרי: "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". האם יש למרדכי תכנית אלטרנטיבית להצלה? ואם כן, מדוע צריכה אסתר לסכן את עצמה וללכת אל המלך? עוד אנו מתחבטים בכך בא המשך הפסוק ומוסיף תמיהה על תמיהה: "… ואת ובית אביך תאבדו". אבל אם יזכו היהודים לרווח והצלה הרי תבוטל תכנית ההשמדה של המן. כיצד ומדוע יאבדו אסתר ובית אביה? ומיהו בכלל "בית אביה" של אסתר היתומה מאב ומאם? האין ביטוי זה מצביע על מרדכי עצמו?

נתחיל מההתחלה. אין לנו כל סיבה להניח שלמרדכי יש תכנית אלטרנטיבית. את הפסוק שלו אודות הרווח וההצלה אנחנו צריכים לפרש כביטוי של אופטימיות או של אמונה. מרדכי לא מתיימר להיות משה רבנו. הוא לא מכיר את התכנית האלוהית ולא מדבר בשם האל. אבל הוא יודע שבני אדם אינם רק קורבנות חסרי אונים של מזימות רשע או של גורל עיוור. הם יכולים לפעול ולשנות את הגזירה, ובדרך כלל יש יותר מדרך פעולה אחת. יש עוד כמעט שנה עד לביצוע גזר הדין, אומר מרדכי לעצמו ולאסתר. אם אסתר לא תושיענו, נמצא פתרון אחר. גישתו של מרדכי עלולה להשמע לנו כמו הבדיחה על היהודי שהבטיח ללמד את כלבו של הפריץ לדבר. אבל אפשר גם להבינה כגישתו של אדם הבוטח בעצמו ובעמו (וכן, גם באלוהיו).

אם ההצלה מובטחת, אי אפשר להבין את האבדן של אסתר ובית אביה כאבדן פיסי. אם יינצלו כל היהודים, על אחת כמה וכמה שתנצל מלכת פרס היהודיה. מכאן, שהאבדן שמרדכי מדבר עליו הוא אובדן רוחני או מוסרי, אובדן זהות.

זהות היא השתייכות. זהותו של אדם נקבעת על פי הדברים שאליהם הוא משתייך. יש רגע, אומר מרדכי לאסתר, שבו צריך אדם לקבוע עבור עצמו מיהו ומהו. הקביעה הזאת תלויה במעשים, לא במלים. אם לא תתגייסי להושיע את עמך, לא ייגרם לך אובדן פיסי, אך תחדלי להיות חלק מאתנו. עליך לסכן את עצמך לא בגלל שבלעדייך יושמד העם היהודי, אלא משום שבהתעלמך מגורלנו תפסיקי להיות יהודיה. שתיקה אל מול צרת היהודים היא אמירה שלך לעצמך ועל עצמך.

לפתע נעלמת גזירת המן מן הסיפור, או ליתר דיוק עוברת מקדמת הבמה אל הרקע. הגזירה תבוטל. בדרך זו או אחרת תבוטל. מה שמונח כאן על כף המאזניים הוא לא הצלת היהודים אלא אישיותה של אסתר. לפתע הופכת מגילת אסתר לסיפור חינוכי אקזיסטנציאליסטי. אל תדמי בנפשך שהעולם סובב סביבך ותלוי בהחלטתך, אומר מרדכי לאסתר. הדבר היחיד שתלוי לחלוטין בהחלטך הוא זהותך שלך. אישיותך. היא זו שתאבד אם לא תתגייסי. ז'אן פול סארטר ואלבר קאמי לא היו אומרים זאת אחרת.

ואסתר? היא מבינה היטב את המסר, ומחזירה למרדכי באותו מטבע: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם–גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי"[9]. שייכות כרוכה בהדדיות, אומרת אסתר למרדכי. אם באמת עלי לסכן את עצמי כדי להשתייך לעמי, צריך גם עמי להראות – ולו באופן סמלי – שהוא שלי ואני שלו, כלומר: שהסכנה שלי נוגעת לו. נשים לב: שלושת ימי הצום שגוזרת אסתר על יהודי שושן לא נועדו להפר את גזירת המן: הם קשורים ישירות לסכנה המרחפת על ראש אסתר לבדה, בבואה אל המלך אשר לא כדת ("צומו עלי" אומרת אסתר). הצום הוא אקט סמלי של סולידאריות שתובעת אסתר מבני-עמה. זה מעשה המכוון כלפי אדם, לא כלפי שמים.

"וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי; וַיַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר"[10]. אסתר הופכת ברגע זה מנערה צייתנית לאישיות מצַוָוה. מעתה ועד סוף המגילה היא הגיבור הראשי והיא המסובבת את מהלך העניינים. היא מצאה את עצמה, או, אם נקפיד על מינוח אקזיסטנציאליסטי, היא בראה את עצמה כאשה השייכת לעם היהודי, וכאדם מוסרי, אחראי ואקטיבי. סופר המגילה אומר את זה יותר טוב: "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת"[11].


[1] בעצם בת דוד, ככתוב: "ויהי אומן את הדסה היא אסתר בת דודו" (אסתר, ב', ז').

[2] חשוב לציין כבר בפתיחה שלא אציג כאן חידושים גדולים. הדברים שאכתוב הם תולדת שנים של קריאה לא שיטתית במדרשים ובחיבורים אחרים אודות המגילה, ושל שיעורים שהעברתי בנושא בבתי מדרש שונים במהלך השנים. אני בספק אם יש כאן משהו מקורי לחלוטין, פרט אולי לדמיון שבין דברי מרדכי לאסתר לבין האקזיסטציאליזם של סארטר וקאמי (ראה להלן), ואולי גם לא זה.

[3] הפרשנות המסורתית גורסת שבפסוקו המפורסם של מרדכי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (אסתר, ד', י"ד) מתכוון הדובר לאלוהים. אינני בא לערער על כך. בהחלט סביר שלכך מרדכי מתכוון. החשוב לענייננו הוא שהוא נמנע מלומר זאת במפורש! (עוד על פסוק זה בהמשך).

[4] הפרשנות המסורתית נוהגת להצביע על שלושת ימי הצום והתענית כעל פניה לאלוהים. גם כאן, כמו בהערה הקודמת, העיקר בטיעון שלי הוא שהדבר לא מוצג כך במפורש, לא על ידי המספר ולא על ידי הגיבורים. אנשי נינוה החוטאים ידעו להסביר את התענית שלהם כנסיון לשנות את גזירת אלוהים (יונה, פרק ג'). יהודי שושן לא יודעים זאת.

[5] בעניין זה יש סיבוך מסויים משום שמרדכי מזוהה במגילה כאחד מאנשי יהודה שגלו מירושלים עם יכניה (=יהויכין) מלך יהודה. לפיכך צריך להכריע בין שתי אלטרנטיבות: או שהסיפור מתרחש בזמן גלות בבל, טרם עליית האימפריה הפרסית (ואז לא ברור מי הוא אותו מלך פרסי אחשוורוש המולך בשושן), או שאחשוורוש של המגילה הוא אכן חְשָיָארְשָ הפרסי אלא שאז צריך מרדכי להיות בערך בן 100 בעת ההתרחשויות.

[6] ראה: אסתר, פרק ג', פסוק ז-י"ד.

[7] אגב, בגרסאות אחרות של הסיפור, שנשתמרו ביוונית, מוזכר אלוהים ומוזכרות פניות אל אלוהים מצד הגיבורים.

[8] אסתר פרק ד', פסוק י"ג-י"ד.

[9] אסתר, פרק ד', פס' ט"ז.

[10] אסתר, פרק ד', פס' י"ז.

[11] אסתר, פרק ה', פס' א'.