היום, ה 25 בחודש יולי, שנת 2022, חוגגת הפזמונאית רחל שפירא, בת קיבוץ שפיים וחברת הקיבוץ עד היום, את יום הולדתה ה-77. רחל שפירא היא פזמונאית פורה ונפלאה, שנתנה לנו כמה מן היצירות הגדולות של הפזמונאות בעברית.
את הדברים הבאים, המתרוצצים בראשי כבר כמה שנים, החלטתי להעלות עתה על הכתב לכבודה.
כמה מגדולי הפזמונאים שכתבו בזמר העברי נולדו וגדלו בתנועה הקיבוצית. לעומת זאת, אף משורר ישראלי גדול לא צמח בקיבוץ. הפער הזה מעניין גם משום שהמרחק שבין פזמונאות טובה לבין שירה הוא קטן למדי, וביצירות מסויימות הסיווג כמעט בלתי אפשרי.
בדברים הבאים אנסה להוכיח (או לפחות להדגים) את הטענה שלעיל, ואחר כך גם להציע לה הסבר כלשהו. הסבר חלקי, מוטל בספק, טעון עיון וכן הלאה, אבל בכל זאת הסבר שיכול ללמד אותנו, אולי, משהו על עצמנו. לא כקיבוצניקים דווקא. אלא כישראלים או כבני אדם בתחילת האלף השלישי.
אבל קודם כל נחוצות כמה הגדרות, ועוד לפני ההגדרות, כמה הסתיגויות והתנצלויות:
אני לא מומחה לספרות, אין לי תואר בספרות השוואית או בתחום קרוב אחר, וגם בהיסטוריה של הזמר העברי יש מומחים גדולים ממני בהרבה. מכאן, שיש איזו יומרנות בנסיון שלי להציע הגדרות והבחנות תיאורטיות, ועל יומרנות שכזאת מוטב להתנצל מראש. אנא קבלו את הדברים הבאים כהרהורים של אדם לא מלומד בתחום.
וכעת להגדרות. אני מבקש להבחין בין שיר (כיצירה ספרותית, כמה שנקרא בדרך כלל "שירה") לבין פזמון (שגם הוא יצירה כתובה, אבל אחרת). ההבחנה הראשונה שבין השניים היא הבחנה כמותית (כלומר: הבחנה של יותר מ- או פחות מ-) המייצרת הבדל איכותי. יצירות הפזמונאות נושאות עמן איכות ספרותית במידה פחותה מיצירות השירה. עכשיו כמובן צריך להכנס לויכוח עתיק היומין בשאלה מהי איכות ספרותית. אסרב בעקשנות לפסוע בנתיב הזה. אצביע רק על איכות ספרותית אחת שהיא ברורה, מובהקת, חשובה מאוד ואוניברסלית: המורכבות (שלפעמים קוראים לה גם "עומק"): בכל יצירה ספרותית יש מורכבות: הדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים על פני השטח. אפשר להבין את הכתוב ברבדים שונים, באופנים שונים ואולי מנוגדים. פעמים רבות הניגודים הפנימיים הם חלק מהותי כל כך של היצירה, עד שמי שמפספס את המורכבות הזאת פשוט לא הבין את הטקסט.
כמובן, המורכבות הזאת עשויה להיות גדולה או קטנה, מוסוות או גלויה לעין, מאתגרת את הקורא או מתמסרת לו. זה מה שמבחין (בין השאר) בין שיר טוב לשיר פחות טוב. אבל הפזמון, מעצם מהותו, הוא הרבה פחות מורכב אם הוא מורכב בכלל. הפזמון מספר "סיפור פשוט" (להבדיל כמובן מהרומן "סיפור פשוט" של עגנון שמספר סיפור לא פשוט כלל).
וכמובן, גם סיפור פשוט צריך לספר היטב, וזה מה שמבדיל (בין השאר) בין פזמון טוב לפזמון בינוני או גרוע. "אגדת דשא" הוא פזמון מעולה ו"הנסיך הקטן מפלוגה ב'" הוא פזמון בינוני ו"יושב על הגדר" הוא פזמון גרוע, למרות שכולם פשוטים. ועוד "כמובן" אחד: גם בפזמון יכול להופיע איזה טוויסט בעלילה, שמכניס לתוכו מידה של מורכבות. "בשביל אל הבריכות" (טהרלב, היימן, אלברשטיין) הוא דוגמא טובה לכך. ו"כמובן" אחרון: ככל הבדל של דרגה, ההבחנה לא יכולה להיות חותכת מדי. הפזמונים המורכבים והעמוקים ביותר הם כבר כמעט שירים או שירים ממש. "עצוב למות באמצע התמוז" של נעמי שמר למשל או כמה מפיזמוניו של מאיר אריאל ("חבית הדגים", "פלוגה בקו", "שרה'לה היתה אוהבת את זה").
ההבחנות הבאות שאציג בין פזמונאות לשירה הן הבחנות סוגיות. ראשית, הפזמון הוא יצירה משולבת של טקסט ולחן. זה נכון לגבי כל פזמון. בין אם המלחין והכותב הם אותו אדם ובין אם לאו. בין אם לפזמון יש לחן אחד בלבד או שנכתבו לו כמה לחנים. בין אם המלים באו לפני המנגינה ובין אם המנגינה באה לפני המלים (כמו למשל בפזמון הנפלא "ילדותי השניה" שבו הלחן של מתי כספי הקדים את המלים של אהוד מנור). לטענתי, מי שמסתפק בקריאת הטקסט של הפזמון מחמיץ את העיקר, לא פחות, ולפעמים יותר, ממי שאינו זוכר את המלים ומסתפק בשירת הלחן בלה-לה-לה. אכן, יש בעברית הרבה מאוד שירי-משוררים, שהם שירים לכל דבר, אשר זכו לביצוע מולחן שהפך לקנוני. "שיר משמר" של אלתרמן למשל או "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" של נתן זך. אני מאוד אוהב להאזין לשירי משוררים מולחנים, אבל בכל זאת יש כאן הבדל בין שיר מולחן לבין פזמון: בשיר המולחן המנגינה היא תוספת או אינטרפרטציה או הצעת הגשה של היצירה. אבל היצירה עומדת על רגליה גם בלי המגנגינה. לפזמון, לעומת זאת, אין קיום של ממש בלי הלחן שלו.
ההבדל הבא הוא קריטי לשאלה שבה פתחתי רשימה זו: השירה זקוקה לקורא. הפזמונים, כמעט כולם וכמעט תמיד, זקוקים לקהל. השירה בציבור היא המרחב הטבעי של הפזמון. וערבי שירה בציבור שונים מהותית מערבי קריאת שירה. אפשר לתמוהה על האנשים האוהבים שירה בציבור: מניין העונג לשיר בצוותא עם אנשים אחרים שאינך מכיר, לזייף יחד איתם, לשכוח מלים ומנגינות יחד איתם ולהזכר בהם מחדש בעזרתו של מוביל השירה? אבל התמיהה הזאת מחמיצה את העיקר: אנשים לא באים לערבי שירה בציבור כדי לשיר. הם באים אליהם כדי לשיר ביחד. כאמור, השירה בציבור היא לא רק אפשרות של הפזמון, היא מרחב ההתרחשות העיקרי שלו (או לפחות: אחד ממרחבי ההתרחשות העיקריים שלו). ובכל שירה בציבור יש גם לפחות שמץ מן התפילה בציבור.
לפני שנחזור לטענה שפתחתי בה, אציין כמובן שהיו ועדיין קיימים יוצרים הכותבים גם שירים וגם פזמונים. נתן אלתרמן הוא הדוגמא המובהקת ביותר, ומייד אחריו בתו תרצה אתר, אבל גם אחרים. ובכל זאת, בדרך כלל אפשר לזהות מהו מוקד היצירה של כל יוצר: האם הוא בעיקר פזמונאי או בעיקר משורר.
התנועה הקיבוצית העמידה לזמר העברי כמה מענקי הפזמונאות, שקשה לדמיין את התחום בלי יצירתם. בראש הרשימה ניצבת כמובן נעמי שמר (בת קבוצת כנרת), מלכת הזמר העברי. אבל בצידה של שמר ניצבים גם יורם טהרלב (יגור), מאיר אריאל (משמרות) ורחל שפירא (שפיים). אין לי כל דרך לעשות הערכה כמותית, אבל ברור לי שהזמר העברי מחזיק בתוכו פזמונים של היוצרים הללו הרבה יותר מכפי הפורפורציה של בני הקיבוץ באוכלוסיית ישראל. לצורך הטיעון שלי אפשר גם להוסיף לרשימה עוד כמה פזמונאים חשובים שלא היו בני קיבוץ אבל נולדו וגדלו במרחב הרעיוני והחברתי של תנועת העבודה הציונית. בראש ובראשונה אהוד מנור (בן החלק ה"פועלי" של בנימינה) ויהונתן גפן (מושב נהלל) בצידם של כותבי הטקסטים צריך להזכיר את מלחיני הפזמונים החשובים שנולדו או חיו בקיבוצים: מתתיהו שלם (בית אלפא ורמת יוחנן) נחום היימן (קיבוצים שונים), מוני אמריליו (מרחביה), דוד זהבי (נען) ומתי כספי (חניתה). אני בטוח מחמיץ כמה שמות חשובים, אבל נראה לי שהתמונה ברורה מאוד.
אם נעבור מן הפזמונאות אל השירה, נגלה רשימה מצומצמת למדי. אין כמעט אף משורר חשוב שנולד בתנועה הקיבוצית או שחי בה תקופה משמעותית. אינני רוצה להקל ראש בתרומתם של אנדד אלדן (בארי), משה טבנקין (עין-חרוד), מיכל סנונית (עין החורש) ובוודאי עוד אחרים שנעלמו ממחשבתי או כלל אינם מוכרים לי (לבושתי). כהצהרה אידאולוגית (לא רגשית או פרטית) אני אוהב את כל מי שכותב שירה ובפרט את מי שכותב שירה בעברית. אבל בכל זאת, ניתנה האמת להאמר: אף אחד מן היוצרים הללו לא נמצא ברשימת הענקים של השירה העברית החדשה.
אכן יש שני משוררים שהם "ספינת הדגל" של השירה העברית בקיבוץ: רחל בלומשטיין (רחל המשוררת) מדגניה, ונתן יונתן איש קיבוץ שריד. לגבי רחל המשוררת אפשר לערער ולומר שהיא לא בדיוק היתה חברת קיבוץ בחייה הקצרים, אבל לא זה עיקר הטיעון שלי. העיקר הוא, ששני המשוררים הללו – רחל ויונתן – הם אולי המשוררים המולחנים ביותר בשירה העברית, והמושרים ביותר בציבור. זה נכון במיוחד לגבי נתן יונתן, ששיריו המולחנים הם רבים, מוכרים ואהובים כל כך. יונתן, המשורר המובהק ביותר של התנועה הקיבוצית, נמצא, אם כן, על הגבול המטושטש שבין פזמונאות לשירה.
אולי חשוב להבהיר ולומר שההבחנה שאני מציע כאן לא מעדיפה בשום אופן את השירה ה"גבוהה" על פני הפזמונאות ה"עממית" וגם לא להפך. שני אופני ההבעה הללו הם נדבכים חשובים מאוד של התרבות בכלל ושל התרבות העברית בפרט (וממילא, כאמור, לא תמיד קל להבחין ביניהם). אם נציב זה מול זה את שני הענקים הגדולים – נתן אלתרמן ענק השירה ונעמי שמר ענקית הפזמונאות – ונבוא לשאול מי מהם תרם תרומה חשובה יותר לתרבות הישראלית, נראה מייד עד כמה השאלה הזאת עקרה. אפילו מטופשת.
עד כאן ההגדרות, האבחנות והשמות. ועכשיו התיאוריה, או ליתר דיוק: הספקולציה, שבעזרתה אנסה להסביר את תופעת הריבוי המרשים של פזמונאים קיבוצניקים, לעומת מיעוט המשוררים הקיבוצניקים.
אני מבקש לדבר על הקיבוץ של פעם, לא על הקיבוץ של היום. זו לא התרפקות נוסטלגית. זו פשוט הכרה בעובדה שעל הקיבוץ של היום אין לנו עדיין מספיק ידע, ובעיקר חסרה לנו פרספקטיבה. ובכן, הקיבוץ של פעם היה כר גידול לא מתאים למשוררים. הרבה פחות מן העיר הגדולה, היה הקיבוץ פתוח לאינדיווידואליזם של האמן, לאקצנטריות שלו, למוזרויותיו, ולצורך החיוני (האמנותי) שלו, שלא ללכת בתלם, ולא לציית תמיד להחלטות האסיפה מיום אתמול. על העניין הזה נכתבו הרבה מאוד טקסטים, רבים מהם מוגזמים ואחדים מהם ממש לא הגונים (ועוד: ייתכן שאם נעבור מתחום האמנות הכתובה לתחום האמנות הפלסטית – ציור ופיסול – נגלה תמונה שונה למדי באשר למקומם של יוצרים אנשי קיבוץ. אני לא מרגיש עצמי בר סמכא לומר משהו בעניין זה). לא באתי להוסיף כאן עוד טקסט ביקורתי ומוכיח על אודות מצוקתו של האמן בקיבוץ, אלא רק לומר, שבניכוי כל ההגזמות והטעויות (או ההטעיות), יש משהו בטענה הזאת. הקיבוץ של פעם היה קהילה חזקה. התנועה הקיבוצית היתה פדרציה של קהילות חזקות. אולי הדוגמא המוצלחת ביותר במאה העשרים לקהילתיות מודרנית. לחיי-קהילה יש הרבה היבטים חיוביים מאוד, ובאופן כללי אפשר לומר שאחת ממצוקות תקופתנו שלנו היא דלדולם החמור של החיים הקהילתיים. עם זאת, אין להכחיש, שבכל קהילה יש מידה כלשהי של חוסר סובלנות, או לפחות חוסר תשומת לב מספקת, לחריג, למוזר, לפרח המשוגע. אפשר להצטער על כך. כדאי לחפש שוב ושוב את הדרך לבנות את הדבר שהסוציולוג אמיתי עציוני קרא לו "קהילה נַעֲנֵית ", אבל יש להכיר ש"אחדות השורות", ומידה של קונפורמיזם, הם מאפיינים של החיים הקהילתיים. ייתכן אפילו (ואת זה אני מציע בזהירות רבה) שהם תנאים הכרחיים לקהילה.
כאן אני מגיע לעיקר: כשם שהקהילה הקיבוצית היתה כר-לא-פורה למשוררים, היא היתה כר פורה מאוד לפזמונאים. אמרתי קודם, שהשיר זקוק לקורא, אבל הפזמון זקוק לקהל. הפזמון זקוק לציבור שיושב מול שרה'לה שרון ושר איתה ביחד. הפזמן זקוק לקהילה, והקהילה זקוקה לפזמונאי. הוא מחבר עבורה את המלים והלחנים שבעזרתם היא אומרת לעצמה משהו על עצמה. משהו חשוב ויקר מאוד. לפעמים (למשל בפזמון "כמו צמח בר") הקהילה מזכירה לעצמה, דרך מלותיו של הפזמונאי, את כאבם של הפרחים המשוגעים שבתוכה. כפי שכבר אמרתי, בשירה בציבור יש תמיד משהו מתכונותיה של התפילה בציבור.
בשנת 2016 הוציא ניסים קלדרון ביוגרפיה של מאיר אריאל ("ארול אחד"). לספר צורף נספח ששמו "שלום חנוך זוכר". אני מעתיק פיסקה מדבריו של הזמר והיוצר, שכמו אריאל עצמו נולד וגדל בקיבוץ משמרות:
"צריך להבין את העניין הזה של המחויבות לכתוב בשביל החברים, את הנוהג לתת. אצלו [אצל מאיר אריאל – י.ג.] זה היה מובן מאליו. מי שיודע לחלוב חולב, ומי שיודע ללמד מלמד, ומי שיודע לכתוב שיר כותב. אם מישהו בקבוצה היה צריך שיר לחתונה או למסיבה, מאיר כתב לו עוד לפני שביקש. גם אבא שלי כתב בשביל הקבוצה. הוא לא היה משורר. זאת לא היתה שירה. אפשר לקרוא לזה תיאורים בחרוזים […] מאיר כתב בקלות ושר בקלות. גם את ההספדים החזקים והמרגשים שלו הוא כתב מהר, לפעמים במכונית בדרך להלוויה. הכל היה טוב והכל היה מאיר. […] אגב, אם צריך היה לצייר לאיזו מסיבה, הוא גם צייר. באותה קלות, באותה הרגשה של מובן מאליו."
מאיר אריאל, נעמי שמר, רחל שפירא ויהורם טהר לב גדלו בקהילה וספגו אל מחזור הדם שלהם את הריתמוס של חיי הקהילה. היצירות שלהם שמרו על אותה לוגיקה-בלתי-מודעת של הכותב-הקהילתי: מבעד לסיגנון, לחריזה, למשקל – לומר לקהילה דבר על עצמה. להיות פה לציבור. לפעמים אלה דברים מחזקים, לפעמים אלה דברי ביקורת, לפעמים ביטוי לתשוקות, מאוויים, פחדים ומשאלות שאינם מוצאים פתחון פה ביום החולין של הקהילה, בין הרפת לפאלחה למחסן-הבגדים. כמובן, לא בכל פזמון שכתבו ראו היוצרים הללו את הקהילה הקיבוצית לנגד עיניהם, ולא כל פזמון עוסק בדלת-אמותיה של קהילה קונקרטית. יתר על כן, חלקם עזבו את הקיבוצים שבהם גדלו והמשיכו ליצור. אבל הכתיבה הקהילתית היתה חלק מן הדי.אנ.אי האמנותי שלהם. לכן, השירים שכתבו התאימו גם עבור ציבורים של ישראלים אחרים: כאלה שמעולם לא ירדו אל הירדן דרך חורשת האקליפטוס, לא גלשו במדרונותיו של ההר הירוק תמיד, או רבצו על הדשא בערימה של חבר'ה. הפזמונאות הקהילתית אפשרה גם לקהילות לא קיבוציות (כמו, נניח, משפחות מורחבות שנפגשו בחגים), וגם לקהל של אנשים זרים שנאספו לערב של שירה בציבור, להרגיש משהו מטעמם של חיי הקהילה. או, אם לדייק: משהו מטעמם של טקסי הקהילה.
רחל שפירא שונה מן היוצרים האחרים שהוזכרו בפסקה הקודמת, בעיקר בכך שמעולם לא עזבה את כור-מחצבתה. אני לא מכיר את רחל שפירא ולא יודע דבר על תולדותיה יותר ממה שאפשר לדלות מן האינטרנט. היא נולדה בקיבוץ שפיים, גדלה שם, וחיה שם כל חייה. היום היא חוגגת יום-הולדת שבעים ושבע, ולמיטב הבנתי היא עדיין חברה בקיבוץ שפיים. אני מאחל לה עוד שנים רבות ויפות של יצירה, ומודה לה מעומק הלב על דברים נפלאים כמו "מה אברך", "אנשי הגשם", "בוא בשלום", "אדבר אתך", "השכם השכם בבוקר" ועוד רבים רבים רבים אחרים.