הפודקסט על מרקס, פרק עשירי, "פנקס החשבונות של רובינזון קרוזו"

בפרק העשירי של הפודקסט על מרקס אני מתחיל לברר את המושגים "ניצול", "ערך עודף" (או "עודף ערך") ו"גריפת הערך העודף". מושגים אלה עומדים בלב הביקורת של מרקס על אופן הייצור הקפיטליסטי, והם יעסיקו אותנו בארבעת הפרקים הבאים. הדיון, שעד כה היה בעיקר פילוסופי, ייטה עכשיו לכיוון הכלכלי, ויתבסס בעיקר על "הקפיטל". וגם רובינזון קרוזו רושם הופעת אורח.

מקורות:
כל הציטוטים בפרק הם מן "הקפיטל" (כרך א'). לבושתי לא רשמתי הפעם מספרי עמודים.

פיטר אוטול כרובינזון קרוזו (מתוך הסרט "ששת", 1975)

לצערי לא הצלחתי למצוא תמונה באיכות טובה יותר, אבל הנה קישור ביוטיוב לסרט הנפלא "ששת" של ג'ק גולד בכיכובם של פיטר אוטול וריצ'ארד ראונדטרי: https://www.youtube.com/watch?v=7rPXjCy83zg

 

 

7 תגובות בנושא “הפודקסט על מרקס, פרק עשירי, "פנקס החשבונות של רובינזון קרוזו"”

  1. דר גולדמן תודה רבה על הפוסט והסדרה.
    הייתי רוצה להעיר\ לשאול בנוגע להתייחסות ל"כח עבודה" כסחורה. אני מבין שסחורה היא תוצר של עבודה חברתית העומד למכירה בשוק (ערך חליפין) והממלאת אחר צורך אנושי ("ערך שימוש").
    אז ראשית הקיום האנושי עצמו הוא תנאי יסוד לכח עבודה והוא קיים בלי או עם חליפין, ולפיכך נדמה לי שלא מדוייק להתייחס לכח העבודה כסחורה גרידא. האנלוגיה היא מחצב ,למשל נפט , שקיים מקדמת דנא ועד שלא מפיקים אותו הוא לא סחורה. כך גם הקיום האנושי , שעצם לא מותנה בחליפין. אנחנו חיים כי אנחנו חיים. סתם להארה, קראתי לא מזמן שבקובה הספרדים ייסדו חוות מיוחדות לרבייה של כח העבודה האפריקאי…כלומר שעבוד הקיום האנושי לצרכי ייצור (לא חליפין כי ה"תוצרת" נולדו כעבדים) אבל זוהי דוגמה קיצונית המלמדת על הכלל.
    ההשוואה לנפט עשוייה להאיר עוד כמה בעיות: הבעיה של בני אדם מול נפט היא שאנחנו לא יכולים לשכב מיליוני שנים בבטן האדמה עד שיימצא לנו שימוש: זמננו מוגבל, צרכינו הם יום יומיים ולכן לא ניתן לתזמן את הצרכים מול אילוצי השוקו עלכל לא ניתן לאגור את ה"סחורה"שלנו (אפילו מנגנוני טבע לאגירת אנרגיה כמו עודף שומן הם לא מומלצים).
    לאור האמור אשמח להבהרה כיצד בכל זאת כח העבודה האנושי הוא סחורה ככל הסחורות (או לא?)

    1. שלום צביקה.
      תודה על התגובה.
      אתה צודק כמובן.
      ראשית בני האדם היו חיים
      רק אחר כך הם הפכו ל'כח עבודה' ורק אחר כך, הרבה אחר כך, כוח העבודה הפך לסחורה.
      למעשה זה מאפיין מהותי של הקפיטליזם ולא של שום שלב חברתי-כלכלי קודם לו.
      אני בחופש עכשיו, אבל אשתדל להשיב בתחילת ספטמבר תשובה מפורטת יותר, אולי אפילו בפרק 11 של הפודקסט.

  2. תודה על הפודקאסט – הוא בהיר וברור ומובן והכי חשוב עושה חשק ללמוד עוד על מרקס.
    כתבתי לך בפרטי ואכתוב גם כאן לטובת הדיון המשותף-
    ההשגה שלי על תורתך: כל התיאוריה מבוססת על צמצום מושג העבודה לתהליך של ייצור הסחורות.
    במציאות האנושית האמיתית העבודה מורכבת מסיפק צרכים שעיקרו בדך של יצור סחורות (רובינזון קרוזו מאלף את הגדי או הלמה כדי לייצר חלב, בשר צמר ועורות לנעליים) וגם מסיפוק צרכים שעיקרו תחזוקה חומרית ורגשית של האדם וסביבתו עם דגש מיוחד על החלק החלש של האנושות (כשרובינזון קרוזו חולה הוא צריך להכין לעצמו כוס תה וכשהוא בריא צריך גם להקדיש זמן להטליא את הבגד ולשמור על נקיון הסביבה)

    מסיבות של עוורון מגדרי קרל מרקס ביסס את הגדרת העבודה שלו על עבודת היצור בלבד. כפי שהכלכלנים לא כולל את עבודות משק הבית בתוצר הלאומי וכפי שמרכז משק בקיבוץ רואה בענפי השירותים הוצאה ונטל בלבד, כך קרל מרקס מתייחס לסיפוק הצרכים מצד הייצור בלבד. דרושה לנו אינטגרציה של חשיבה מרקסיסטית עם ביקורת הפטריארכיה – תוכל בבקשה לנסות לעשות מהלך כזה באחד הפרקים?
    אבל כאמור, דרך ההוראה שלך בהחלט עושה רצון לקרוא במרקס ! אולי עוד אקרא…..

    1. הערה חשובה מאוד!
      אחד הדברים החשובים והמרתקים ביותר בלימוד משנתו של כל הוגה היא איתור "נקודות העיוורון" שלו. לא הטעויות אלא דווקא הדברים שאותם הוא פשוט לא רואה ולכן לא כותב עליהם.
      מרקס היה פמיניסט בכל הקשור לדרישה לשוויון זכויות פוליטי לנשים (יש לזכור שכשהוא כתב אפילו לגברים עוד לא היה שוויון זכויות פוליטי).
      אבל כחלק מן הצייט-גייסט של זמנו, הוא כתב בעיקר על גברים. הוא מזכיר נשים פועלות כחלק מן הפרולטריון או כקורבנות של זנות לצורך "השלמת הכנסה" ואולי בעוד כמה מקומות שאני לא זוכר כרגע.
      המשימה שאת מטילה עלי נעשתה כבר על ידי הרבה כותבות פמיניסטיות מרקסיסטיות מוכשרות. אני לא מכיר את עבודותיהן וגם לא בטוח שהמשימה היא לפי כוחי.
      בכל אופן, זו משימה שראוי לעמוד בבה.
      נראה.

  3. השבוע סיימתי לשמוע את כל 10 הפרקים (הראשונים). התלהבתי מאוד, אנא המשך.

    יש לי תגובות בכל מיני רמות, אצטרך לפרט יותר כשיהיה לי זמן. בינתיים, הטעות הקטנה הכי צורמת היא בתחילת פרק רביעי, כשאתה מזכיר את הספר של מייקל טומסלו ואומר שהוא יצא לאור ב1919! (כמובן צריך להיות 2019)

    1. כן, זה אכן מביך. מצד שני, כשחושבים על מאות אלפי השנים של הומו סאפיינס, ועל חמשת אלפים שנות ציוויליזציה, טעות במאה שנים זה אולי לא נורא כל כך…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.