הרשת במִתאר הכוכבים

על חייהן של קבוצות שיתופיות מבעד לשני סיפורים מן "הערים הסמויות מעין" של איטאלו קאלווינו.
מאמר זה נכתב במקור לפרסום בקובץ שיוקדש לקבוצות השיתופיות-משימתיות החדשות. בינתיים הוצאת הקובץ מתעכבת…

הרשת במִתאר הכוכבים

יפתח גולדמן

ספרו של איטאלו קאלווינו "הערים הסמויות מעין" הוא סידרה של סיפורים קצרצרים שמספר הנוסע מרקו פולו לשליט האימפריה המונגולית קובלאי חאן. אלה סיפורים בעלי אופי פנטסטי, המספרים בלשון פיוטית על אודות ערים דמיוניות שלהן שמות של נשים. בה בעת אלו משלים פילוסופיים מדוייקים ועדינים על מוזרותו, יופיו ורב-גוניותו של הקיום האנושי. לאורך השנים נעזרנו כמה פעמים בספר הזה בשיחות שניהלנו על אודות חיינו המשותפים בתמוז (הקיבוץ העירוני שבו אני חבר). בכל פעם שפנינו אל הערים הסמויות מן העין, גילינו שהן מציגות בפנינו דיוקן מסויים של עצמנו – מבליטות קווים אחדים, ומצניעות אחרים. לא תמיד היה קל להביט בדיוקנאות הללו, אך השיחה שהתפתחה בעזרת משליו של קאלוינו היה כמעט תמיד מרתקת. על שניים מן המשלים הללו ברצוני לכתוב כאן, ולדבר מבעדם על תמוז ועל קבוצות שיתופיות אחרות.

 טקלה

אלה המגיעים לטֶקְלָה, יוכלו לראות אך מעט מן העיר, שכמו מסתתרת מאחורי גדרות-הכלונסאות ובד השקים, הפיגומים, שלדי המתכת, גשרי-העץ התלויים והמשתלשלים מֵחֲבָלִים או הנמתחים בכַּנוֹת, וגם מאחורי סולמות ורשת של חוטי-ברזל. אם תשאל: "מדוע מתמשכת הבנייה של טקלה זמן כה רב?" יענו התושבים, מבלי שיחדלו לרגע מלהרים דליים, לשלשל חוטי-אנך, ולהניע מעלה-מטה מברשות ארוכות: "כדי שההרס לא יוכל להתחיל." עוד תשאלו האם חוששים הם שמא ברגע שיסירו את הפיגומים תתחיל העיר להתפרק ולהישבר לרסיסים, והם יוסיפו בחיפזון, בלחישה, "לא רק העיר."

אם מישהו, שהתשובות הללו לא סיפקו אותו, מקרב את עיניו אל איזה סדק בגדר, הרי הוא רואה מנופים מרימים מנופים נוספים, פיגומים חובקים פיגומים נוספים, קורות התומכות בקורות אחרות. "איזה מובן יש לבינוי שלכם?" שואל הוא. "מהי תכליתה של בניית-עיר, אם לא עיר? היכן היא התכנית על-פיה אתם בונים, היכן הוא המִתאר?"

"נראה לך מיד לכשיסתיים יום-העבודה; עכשיו אין אנו יכולים להפסיק את העבודה," הם עונים.

העבודה פוסקת עם שקיעת החמה. הלילה יורד על אתר-הבנייה. זהו לילה מכוכב. "הנה, זהו המִתאר," הם אומרים.

תושביה של טקלה הם בנאים. הפרוייקט שלהם, המעשה הנותן טעם ותכלית לקיומם, הוא מעשה של בנייה. הכוח המפעיל אותם במלאכתם הוא הכוח המחבר פרטים מבודדים לכלל מבנים מורכבים ומשוכללים יותר ויותר, כוח הפועל בטבע, בחברה ובנפש האדם. זהו הדבר אשר אפלטון, ובעקבותיו גם פרויד, כינו בשם "ארוס"[1]. ארוס הוא הבנאי הגדול של הציויליזציה[2]. הוא הכוח הפועל בהתהוותם של קשרי הזוגיות והמשפחה, הקבוצה, הקהילה והעם.

ציויליזציה, כל ציויליזציה, היא בנייה. אבל לא תמיד עולה הבניין יפה. לפי פרויד, יצר המוות, תנטוס, הוא בן זוגו של ארוס, ובן אלמוות כמוהו. הוא מחדיר הרס ופירוק אל תוך מעשה הבנייה. בחברה הקפיטליסטית רתום ארוס אל עגלתו של תנטוס: החברה מתעצבת כזירה של מלחמת קיום שבה נלחם כל פרט כנגד כל היתר, ובה בעת מחוברים הפרטים כולם בתהליך ייצור, שיווק, קניה ומכירה מורכב מאין כמוהו. העמלים בחברה הקפיטליסטית – בעמדותיה הגבוהות כמו בנמוכות – אינם רואים את המִתאר של מעשה הבנייה. הם עובדים לשם הפעלתו החוזרת ונשנית של המנגנון הענק של ייצור הסחורות, מכירתן והפקת הרווח. הרווח – שפירושו המילולי הוא ריק, אין ואפס, תוהו, הוא התכלית העליונה שאליה משועבדים כל בני האדם בקפיטליזם.

הסוציאליזם הוא הנסיון האנושי להחזיר לארוס את שרביט הניצוח על מעשה הבנייה של החברה. להפוך את השותפות הכפויה והאנטגנוניסטית בין בני האדם לשותפות מודעת, נבחרת וסולידרית. אך כל עוד לא הובס הקפיטליזם שולט ההרס על הבנייה והשותפות עומדת בסימנו של הפירוד. הקבוצה השיתופית, הקהילה הקטנה, הקונקרטית, שחבריה מצטרפים זה אל זה למעשה משותף של בנייה, שומרת אמונים לארוס בתוך הקפיטליזם, ומציבה אלטרנטיבה חיה לקפיטליזם עוד בטרם הובס. באופן זה, הקבוצה השיתופית היא התגשמות חלקית של הסוציאליזם. היא התחלה, נבט, גרעין המציג משהו ממראה דמותה של חברה אנושית אפשרית אחרת.

בנאיה של טקלה שקועים במעשה הבנייה שלכאורה הוא נעדר תכלית. מה בונים הבנאים? שואל האורח. היכן היא העיר האמורה להבנות כאן – הבתים, הרחובות, מבני הציבור? ואין הוא יודע, או אינו מבין, שלא עיר בונים בנאיה של טקלה. הם בונים את עצמם. הם בונים את עצמם כאנשים בונים. והם בונים את השותפות ביניהם. בנאיה של טקלה אינם יוצרים כדי לחיות ואינם חיים למען יצירתם: חיים ויצירה התמזגו עבורם והיו לאחד.

במהלך השנים לומדים חברי הקהילה השיתופית, שמלאכת הבניין של היחסים האנושיים, של החברה האלטרנטיבית, אינה פחות תובענית ומפרכת מבניית בתים וצבירת נכסים. אולם, היא גם נושאת עמה הזדמנויות למסירות, להתלהבות וליצירתיות. ולפעמים, לא לעתים מזומנות, וודאי לא כל ערב, משתקף מבעד למעשה בנייה זה המִתאר של כוכבי השמיים…

ועוד יודעים בנאיה של טקלה: ההרס, הפירוק והפירוד פועלים את פעולתם בכל רגע שבו מניחים את כלי הבניין. ואף זאת למדנו בתמוז, כשם שלמדו זאת בקהילות ובקבוצות אחרות: בחיי הקבוצות אין "מצב יציב". מה שנדמה כשגרה שלווה ובטוחה עלול להתגלות כניוון איטי, שאותותיו ניכרים רק כשהוא כבר בבחינת בעיה חמורה.

ובכל זאת צריך לשאול האין פועלם של בנאי טקלה, של בנאי הקהילה השיתופית, מסתיים בעקרות נוראה? האם בנאיה של טקלה מאושרים? האם הם מגשימים עצמם בחייהם? או שמא הם בריות נרדפות, אחוזות תזזית, המפחדות לנוח? ועוד: היכן גרים בנאיה של טקלה? היכן הם ישנים כשמסתיים לבסוף יום העבודה (הרי גם הבנאי המסור ביותר חייב לישון כמה שעות ביממה). האם הקימו לעצמם עיר אוהלים בסמוך לאתר הבנייה? או שכונת קרוונים? האם הם ישנים בשדה הפתוח, אוכלים בחטף מזון לא מבושל,  מתכחשים גם לצורך הבסיסי ביותר בשם הפרוייקט הגדול של הבנייה?

בדמדומי השחר המיתיים של ההיסטוריה האנושית, ביקשה קבוצת בנאים אחרת – זו של מגדל בבל – לבנות "עיר ומגדל וראשו בשמיים". מעטים שמו לב לכך שבפסוק זה מספר 'בראשית' מוצגים שני פרוייקטים ולא אחד. עוד פחות שמו לב למתח הפנימי שבין ה"עיר" (ההענות לצרכי הקיום הבסיסיים) לבין ה"מגדל" (השאיפה אל מעבר, אל השמיים, אל הכוכבים). פרנץ קפקא היה מן המעטים שהבחינו בכך. בסיפור קצר ויפהפה שלו, "שלטי העיר", מסופר, שבניית מגדל בבל לא נשלמה משום שהפועלים נטשו בהדרגה את מלאכת המגדל, והתמקדו בשיפור העיר ובשכלולה. זו סכנה הרובצת לפתחן של הקהילות השיתופיות: ההשתקעות בצרכי היום-יום ובמתן מענה לצרכים הללו, החיפוש אחר חיים נוחים, עלולים להסיט את תשומת הלב מן העשייה הגדולה – מן המגדל שראשו בשמיים, או העיר שמִתארה כוכבי הרקיע. מצד שני, התמסרות מוחלטת למשימת הבנייה, תוך התכחשות לכל רצון, שאיפה או צורך אחר, עלולה להפוך את המשימה לדבר הטורף חיי אדם במקום שירומם אותם. הפעילות ההומה סביב אתר הבנייה של טקלה תראה לנו במקרה זה כגהנום עלי אדמות.

באופן אחר אפשר לספר זאת כך: מִתארה של טקלה הוא מִתארם של כוכבי השמיים. תכנית המִתאר של הקהילה השיתופית היא האוטופיה. אל מול התכנית הזאת, כל דבר שיבנה יהיה פגום וחסר לבלי רחם. בהשוואה לבית שבאוטופיה – כל בית קונקרטי הוא אוהל-שדה או צריף רעוע. בהשוואה לעיר האוטופית, כל עיר קונקרטית היא אתר בנייה גס, רצוף פגמים ופיגומים, שהאדם המסור כולו לחזון האוטופי מסלק ממנו את עיניו בשאט-נפש: מי שכל ישותו משועבדת לתכנית הקמת בית המקדש השלישי לא יכול למצוא סיפוק במקדש-המעט של בית הכנסת השכונתי. האוטופיה מתגלה כאן ככוח מענה ומשתק, ההופך את מפעלנו לסיזיפי. כמו סיזיפוס המגלגל את הסלע שלו אל ראש ההר, כמו בנאיה של טקלה המנסים לחקות בבנייתם את קו המִתאר של הכוכבים, כמו בנאיו של מגדל בבל השואפים אל השמים, עסוקים חברי הקהילות השיתופיות בפרוייקט בנייה שלעולם לא יעלה כפי שהם רואים אותו בחלומם. אלבר קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס" מבקש מאתנו (או מצווה עלינו) לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר[3]. לא מן הראוי להסכים בקלות לבקשתו של קאמי. מוטב להתקומם נגדה. אבל חשוב מכל לשאול אודות התנאים המאפשרים את הגשמתה: באילו תנאים יכולים אנו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר? באילו תנאים יכול פרוייקט בנייה סיזיפי של עיר שמִתארה כוכבי-השמיים להיות הגשמתם של חיים אנושיים ראויים?

כשאנו מפנים לבסוף את מבטנו מטקלה מלוות אותנו שתי מחשבות: היש דבר יפה יותר מחיים של יצירה בלתי פוסקת? והיש דבר נורא יותר מחיים של עמל שאין לו תִכְלָה?

אוטאביה

אם תיאותו להאמין לי, מוטב. אספר עכשיו כיצד אוֹטָאבְיָה, עיר של קורי-עכביש, עשויה. ישנה תהום בין שני הרים תלולים: העיר תלויה על בלימה, קשורה לשני הרכסים בחבלים, שלשלאות וגשרים עיליים. מהלכים שם על גבי קורות-עץ, משגיחים יפה שכף-הרגל לא תדרוך בחללים, או שנאחזים בחוליות של רשתות-הקנבוס. מתחתנו אין מאומה בעומק של מאות על מאות מטרים; כמה עננים חולפים שם למטה; בקושי רב ניתן להבחין בתחתית-התהום.

זהו בסיסה של העיר: הרשת המשמשת למעבר ולתמיכה . כל היתר, במקום שיתנשא כלפי מעלה, תלוי מלמטה: סולמות-חבלים, ערסלים, בתים עשויים בצורת שקים, קולבים, מרפסות בנויות כמו גונדולות, המשמשות תא-נוסעים בספינות אוויר, נאדות-מיים, ברזי-גאז, שיפודים, סלסילות תלויות בחוטי משיכה, מעליות-משא, מקלחות, טרפזים וטבעות משתלשלות לספורט, רכבלים, נברשות, עציצים ובהם צמחים המשלשלים את צמיחתם כלפי מטה.

חייהם של תושבי אוטאביה, התלויים על פני התהום, בטוחים כלשהו יותר מחיי תושביהן של ערים אחרות. הם יודעים שהרשת לא תוכל לשאת יותר ממשקל מסוים.

אילו נשאלו תושבי אוטאביה מדוע בחרו לבנות את עירם באופן משונה כל כך, מדוע בחרו "לחיות הפוך", אפשר שהיו מתקשים לענות. אולי היו מצביעים עלינו, החיים על קרקע מוצקה ובונים את ערינו כלפי מעלה, ושואלים: "ומדוע בחרתם אתם לבנות את עריכם הפוך?".  כל מי שחי בקהילה שיתופית מכיר את השאלה הזאת. שוב ושוב אנו נשאלים מדוע בחרנו לחיות הפוך. מדוע בחרנו בחיים של שיתוף, המנוגדים, לכאורה, ל"טבע האדם". לא תמיד אנו יודעים לענות לשואל. לפעמים אין לנו אלא להשיב: "אתה, אדוני, הוא זה שחי הפוך". שיחות כאלה מסתיימות לעתים קרובות באכזבה הדדית ובתחושה של חוסר-תקשורת.

אך לפעמים אנחנו מצליחים להגיד שהפוך הוא לא בהכרח רע. אל מול הניכור, הבדידות והמסחור שבחברה הרגילה, אנחנו מצביעים על חיי החברה הערים בקהילה השיתופית – על העשיה המשותפת, החגים, הארועים, פגישות אחר הצהריים על הדשא, האחריות המשותפת לחינוך הילדים, העזרה ברגעי משבר וההשתתפות ברגעי שמחה. התשובה, קרוב לודאי, לא תשכנע את השואל. לא על אלה דיבר כשאמר שאנחנו "חיים הפוך". אלה דווקא מוצאים חן בעיניו, שובים את לבו, אולי אף מעוררים בו קנאה נסתרת. הדבר המזעזע בהופכיותו, המעוות, הדבר המאיים עליו, הוא השיתוף הכלכלי – אופן הקיום שבו כולנו חולקים יחד את הכנסותינו מעבודה, ואין בינינו הבדל כלכלי בין מורה ואיש הייטק, בין עובדת סוציאלית ומהנדס. הדבר שהוא מובן מאליו (אולי) ונחשב לנורמטיבי (עדיין) במשפחה הגרעינית: אב, אם וכמה צאצאים החיים ביניהם בשיתוף ובשוויון, נחשב למנוגד לדרך הטבע כשהוא מוגשם בקהילה. האורח באוטאביה שלנו יזהיר אותנו, שאנחנו מרחפים מעל לתהום. הוא יצביע על הקיבוצים הוותיקים כדוגמאות לאלה שניסו להתעלם מן התהום, להכחיש את קיומה, וסופם שנבלעו בה.

אנחנו ננסה להסביר, שכל הדברים היפים שנמנו קודם – חיי החברה והתרבות, הערבות ההדדית וכן הלאה – קשורים וארוגים בשיתוף הכלכלי, וכמעט אפשר לומר שהשיתוף הוא תנאי להם. ייתכן שלא נצליח לשכנע בכך. ובכל זאת, נדמה לי שאפשר, בזהירות רבה, להצביע על קורלציה מסויימת בין עומק השיתוף שבין חברי קבוצה לבין סיכוייה של הקבוצה הזאת להתגבש לכלל קהילה של ממש, להאריך ימים ולשגשג. קבוצות של "חברים טובים" הרוצים רק "לחיות בשכנות ולעשות טוב" מגיעות, במוקדם או במאוחר, אל שאלות קשות כמו: איפה גרים? במה עובדים? כמה משאבים משקיע כל חבר בעשיה המשותפת? ככל שקיימים "פערי שוק" גבוהים בין החברים, קשה מאוד להשיב על השאלות הללו במשותף, בלי מידה של שותפות כלכלית ה"מתקנת" את הפערים או מצמצמת את שררתם.

אינני חושב, עם זאת, שיש רק דרך אחת לקיים שותפות כלכלית, ושרק שותפות כלכלית טוטאלית עשויה להצליח. גם בתמוז השותפות הכלכלית אינה טוטאלית, וקבוצות שיתופיות רבות מציגות דרכים שונות לניהול חייהם. מעולם לא חשבתי שהשיטה הנהוגה בתמוז היא בעלת תוקף כללי, ומכל מקום – כל קבוצה צריכה למצוא את המידה, ובעיקר את האופי, של השיתוף המתאים לה. אבל בלי מידה רבה של שיתוף, הכולל גם את התחומים הכלכליים של החיים, תתקשה הקבוצה להתקיים. ממש כשם שאין חיי המשפחה עשויים לעלות יפה בלי שיתוף כזה, כך גם חיי הקבוצה.

אפשר שנימת הדברים הכתובים לעיל היא נימת דבריו של של זה החוזר על מה שאמר כבר פעמים רבות מדי. לכן אומר עכשיו את ההפך: אכן, יש וחיינו השיתופיים נדמים לנו כחיים על פי תהום. אנו חשים בהם משהו מן החרדה, הזהירות, תשומת-הלב, הסחרחורת והריגוש של לוליָן הטרפז, של זה התלוי על בלימה. מה שמסבך עוד יותר את התמונה היא העובדה שהתהום היא כמובן תהום מטפורית בלבד. מכל מקום – אין היא אבדון: היא חיים רגילים, פרטיים, מופרטים, "נורמליים"… רבים מאתנו, במהלך השנים, נשמטו מן הרשת, או שמטו את אחיזתם בה, ונשרו אל חיים כאלה. לפעמים אנחנו פוגשים בנושרים הללו. חלק מהם נשארו לגור בקרבת מקום ולפעמים הם חולפים בחצרנו ואף מתעכבים לשיחה. במבט ראשון, ואולי גם במבט שני ושלישי, נראה שטוב להם. לפעמים אנחנו מקנאים בהם. בכל תהום יש משהו מפתה, ותהום זו של ה"נורמליות", שאינה מעוררת אינסטינקטים מיידיים של חרדת-נפילה וקפיצת האצבעות – כוח משיכתה גדול במיוחד.

"חייהם של תושבי אוטאביה", מסיים הסיפור של קאלווינו, "בטוחים כלשהו יותר מחיי תושביהן של ערים אחרות. הם יודעים שהרשת לא תוכל לשאת יותר ממשקל מסוים". הפסוק המפתיע הזה אומר ברמז יותר מכפי שהוא אומר בגלוי: כל בני האדם, בכל הערים, חיים על פי תהום. יתרונם של תושבי אוטאביה הוא, שהם יודעים זאת. הרשת שבה אחוזים חייהם מוכרת ומודעת להם. ואולי גם: שהיא מעשה ידיהם הנוכח בתודעתם ככזה – מלאכת המחשבת שלהם.

מאז ומעולם טוו בני האדם רשתות כדי לצוד בהן טרף למחייתם. בשלב מסויים החלו לטוות רשתות עדינות ומורכבות עוד יותר – רשתות קשר ושליטה שבהן דימו ללכוד את טעם החיים החמקמק: להציל את חייהם מן  השטף הסתמי של השרירות, לשלוט בעצמם או לפחות לשים סייג לשלטונו של הגורל בחייהם. אולם, ככל שגדלו הרשתות והפכו נרחבות, מקיפות ורחוקות מעיניו של האדם הפרט, כך לבשו בעצמן את דמותו של הגורל העיוור, שכדי לחמוק משררתו נטוו. החברה הקפיטליסטית היא רשת כזאת. היא נותנת לבני האדם קיום וגם טעם-קיום. היא נותנת לכל אחד תפקיד, משמעות, מיקום במבנה היררכי מפורט, ופרוטוקול של חיבורים בינו לבין אלה הנמצאים מעליו בהיררכיה, אלה הנחותים ממנו ואלה השווים לו. בני האדם הם יוצריה של הרשת הזאת. הם יצרוה כדי לנצח את המחסור, המצוקה, העוול והשיעבוד שבממלכת הטבע ובעולם הישן. הם יצרו אותה כדי להיות חופשיים. אך הם הפכו לעבדיה של הרשת. הם עבדיה גם בשעה שהם מדמים לעצמם שהם בני-חורין, ואולי בעיקר כשהם מדמים לעצמם שהם בני-חורין.

לחורחה לואיס בורחס, (שהשפעתו על קאלוינו ניכרת ב"הערים הסמויות מעין") יש סיפור מופלא בשם "ההגרלה בבבל"[4] (האם "בבל" של בורחס היא בבל של בוני המגדל מספר 'בראשית'? ואולי היא בבל של קפקא? או האימפריה האדירה שקיומה ההיסטורי הוא הבסיס לכל המיתוסים, האגדות והסיפורים הללו?). הסיפור מתאר ממלכה דמיונית, שבה מנוהלים החיים – למן הארועים הזעירים והפרטיים ביותר ועד להכרעות הציבוריות הרות הגורל ביותר – על-ידי הגרלה. מוסד אדיר וחובק-כל, ששמו "החברה", מנהל את ההגרלה. ההגרלה קובעת עבור כל אדם האם יחיה או ימות, האם יעלה לגדולה או יושפל עד עפר, האם יזכה באהובת ליבו או יאלץ להפרד מיקיריו… ברור, שלשם ניהולה של הגרלה מתמשכת כזאת, נחוצים ארגון, סדר ושיטתיות חסרי-פשרות. אלא שכל אלה מועמדים בשירותה של השרירותיות, בשירות המקרה העיוור. את "ההגרלה בבבל" אפשר לקרוא כמשל לקפיטליזם[5]: התצורה החברתית-כלכלית המקיפה, השיטתית והרציונאלית ביותר בהיסטוריה האנושית, מכפיפה עצמה לשררתה של השרירות. אפילו עקרון "התחרות החופשית" – הערך המקודש ביותר של הקפיטליזם, הוא בעצם קידוש הגורל העיוור. הרי רק לעתים רחוקות יש לנצחון בתחרות קשר כלשהו עם תכונותיהם הסגוליות של המתמודדים. רק לעתים רחוקות יש סיבה אמיתית – לא שרירותית – לכך שרווחיו של שמעון זנקו בעוד שלוי פשט את הרגל. הקפיטליזם, אם כן, אינו מפלט מן השרירות: הוא השרירות עצמה. אין הוא יכול להציע לאדם בטחון, טעם ומשמעות אלא רק אשליה של בטחון, אשליה של טעם, אשליה של משמעות. בכל רגע ורגע נשמטים בני אדם מאחיזתה של הרשת ונופלים. לפעמים אינם יודעים שנשמטו מן הרשת, כי אינם מודעים כלל לקיומה. הרשת עצמה ודאי שאינה יודעת דבר על קורבנותיה.

גם המדינה המודרנית, הדמוקרטית, היא רשת בטחון ורשת קשר שיצרו בני האדם. המדינה אמורה לספק לכל אזרח בטחון קיומי ותפקיד חברתי בעל משמעות, על פי חוקים ידועים וניתנים לקביעה או לשינוי באופן פומבי וגלוי. אך גם המדינה, כמו הקפיטליזם, מתייצבת אל מול האדם הפרט ככוח אדנותי ואדיש, השונה אך במעט מן הגורל העיוור. הטענה כי במדינה דמוקרטית האזרחים הם הקובעים את גורל המדינה נשארת בעלת תוקף. אלא שתוקף זה מאבד את אחיזתו הקונקרטית, הולך והופך מופשט גרידא. התוקף שבו המדינה קובעת את גורל האזרחים, לעומת זאת, נשאר קונקרטי ומוחשי: בכל מלחמה מיותרת, בכל קיצוץ בתקציבים חיוניים, בכל הפרטה או "פיטורי ייעול"…

הקהילה השיתופית מקיימת רשת מסוג אחר: רשת קונקרטית, המוחשת לאלה התלויים בה משום שהיא מעשה ידיהם המודע. הם יודעים שהם יוצריה של הרשת, הם מקבלים ממנה טעם ומשמעות משום שהם המעניקים לה טעם ומשמעות. משום כך הם גם יודעים עד כמה מסוכן להתרשל בתחזוקת הרשת.

מה היא איפוא הרשת שבה אחוזים חייה של הקהילה השיתופית? השיתוף הכלכלי שעליו דברתי קודם? לא. שיתוף כלכלי הוא אמצעי חשוב ואולי גם תנאי הכרחי, אבל אין הוא הרשת. גם הוא תלוי במשהו הקודם לו. השיתוף לא יחזיק מעמד בלי אמון בין החברים, ואין השיתוף הכלכלי כשלעצמו יכול ליצור אמון כזה. האמון מתהווה ומתחזק מתוך השיחה. האמון תלוי בשיחה. שיחה ערה, פתוחה ודינמית היא הרשת שעליה תלויים החיים המשותפים בתמוז ובקבוצות דומות. לשיחה הזאת קוראים בדרך-כלל 'דיאלוג'. אלא שהפופולאריות של מלה זו מחייבת אותנו לעסוק בהבהרות. כמו מלים חשובות אחרות, גם המלה 'דיאלוג' עלתה לגדולה בעידן שלנו, עם שתוכנה עוות ומשמעותה נהפכה על פיה. כשאומרים היום 'דיאלוג' מתכוונים פחות או יותר להקשבה מנומסת לדברי האחר, התוודעות לדעותיו (ועוד יותר מכך: לאופיו, לרגישויותיו, לסגנון החיים שלו), וגם נכונות לדבר באופן פתוח וכן על עצמך, על דעותיך, אופייך, רגישויותיך וסגנון החיים שלך. הצדדים השותפים לדיאלוג אמורים להכנס לתוכו כשהם שלמים ומגובשים בתוך עצמם, ולצאת ממנו כפי שנכנסו. הדיאלוג לא אמור, לפי גישה זו, לחולל שינוי עמדות או שינוי אחר באישיותו של השותף לדיאלוג. לכל היותר הוא צריך להרגיל אותו להקשבה מנומסת לאחר, לקבלה אדישה של שונותו של האחר, להרמת כובע מנומסת בפני הזר החולף על פניו ברחוב.

במשמעותו זו, הדיאלוג הוא דבר קלוש מכדי שיהווה רשת שבה אפשר לעגן חיים קבוצתיים. משמעות זו היא פרוורסיה של רעיון הדיאלוג. בהגותם של אישים שונים לאורך ההיסטוריה, מאפלטון ועד מרטין בובר ופאולו פרירה, סימן הדיאלוג דבר אחר, כמעט הפוך. הדיאלוג (מילולית: "דרך דיבור", "מבעד לדיבור") אמור לעצב את המשתתפים בו. דרך השיחה המשותפת מבררים המשתתפים את טעויותיהם ומתקנים אותן. מתוך שהם מדברים זה עם זה, הם מתקרבים כלשהו אל האמת ואל הטוב, שאינם מצויים אצל איש מהם בתחילת השיחה. תכליתו העיקרית של הדיאלוג אינה "לשדר את עצמי" אל הזולת על-מנת שיכירני, אלא לשנות את עצמי, לשפר את עצמי. בעת הכניסה לדיאלוג של אמת, השותפים מוותרים על אשליית היותם שלמים ומגובשים בפני-עצמם. או, אם אינם מסוגלים להותיר אשליה זו מאחוריהם בכניסה, הם משתחררים ממנה בהדרגה במהלך השיחה.  גם אין הם יוצאים מן הדיאלוג כפי שנכנסו אליו. הם יוצאים ממנו אנשים אחרים. ובעצם – אין הדיאלוג מן "זירה" שנכנסים אליה ויוצאים ממנה. הדיאלוג הוא החיים עצמם, היצירה הקבוצתית עצמה. רק דיאלוג כזה יכול ליצור יותר מנימוס הדדי. רק הוא יכול ליצור אמון. רק הוא הרשת שמאפשרת חיי שיתוף.

לכן, במקום להרבות בהגדרות, בחוקים ובתקנות, יש להרבות ביצירת הזדמנויות למפגש ולדיאלוג. טקסים, חגים, אסיפות, צוותי אד-הוק לפתרון בעיות, צוותי-משימה ארוכי טווח, ימי לימוד משותפים – כל אלה, בנוסף על ה"פונקציה" שלהם (התפקיד שלשמו הם קיימים) הם גם הזדמנויות להעמקתו והעשרתו של הדיאלוג.

הקרעים ברשת לא מופיעים כשהחברים מהרהרים אחרי האידאולוגיה של הקבוצה. הם לא מופיעים כשהם חדלים לאהוב זה את זה – הם מופיעים כשהם חדלים לדבר זה עם זה. מי שיצא ממעגל השיחה, ואינו מוצא את דרכו חזרה, יצא בעצם מן הקבוצה, גם אם נשאר לחיות בה עוד שנים ארוכות. וכדי שיווצרו הקרעים הללו לא צריך מריבה או משבר גדול: הם נוצרים מעצמם אם רק מניחים להם. ואחרי הכל – כמה דיאלוג אפשר לקיים בסוף יום עבודה מתיש, כשנשלמו משימות הבית והמשפחה, ועוד כמה מטלות של "תיקון עולם" ועשיה חברתית…

זה הדבר שאומרים אנשיה של טקלה לתושביה של אוטאביה: הכרת מגבלות הרשת אין פירושה רק המנעות זהירה, אלא גם, ובעיקר, עשיה. יש לעשות כל הזמן לתיקונה ולחיזוקה של הרשת, לאתר את הקרעים ולאחות אותם. לטוות קורים חדשים שיצטרפו לישנים. זה המקום שבו מתלכדות שתי הערים. טקלה ואוטאביה, העיר הנבנית-לעד והרשת הנטוות-לעד: מלאכה קבוצתית, אינסופית, סיזיפית, קשה, מרתקת, מתסכלת, מאושרת: מלאכת בנייה שהיא בעת ובעונה אחת תכלית לעצמה, ותנאי הכרחי לכל הדברים כולם.


[1] ראו: פרויד זיגמונד, "פסיכולוגיה של ההמון ואנאליזה של האני", בתוך: פרויד, תרבות בלא נחת ומסות אחרות, תרגום: אריה בר, הוצאת דביר (תל אביב, 1988), עמ' 36; וכן: פרויד זיגמונד, "תרבות בלא נחת", שם, עמ' 161.

[2] הניסוח כאן הולך בעקבות הרברט מרקוזה בספרו ארוס וציויליזציה, תרגום: יוחנן עומרי, הוצאת ספרית פועלים (תל אביב, 1978).

[3] קאמי אלבר, המיתוס של סיזיפוס, תרגום: צבי ארד, הוצאת עם עובד (תל אביב, 1990), עמ' 126.

[4] בורחס חורחה לואיס, "ההגרלה בבבל", בתוך: בורחס, גן השבילים המתפצלים, תרגום: יורם ברונובסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד (תל אביב, 1976), עמ' 62‑67.

[5] על רעיון זה אני חייב תודה גדולה לחברתי רעות רון מקבוצת בוסתן.

9 תגובות בנושא “הרשת במִתאר הכוכבים”

  1. אם הבנתי אותך נכון, אז בעיניך תנאי הכרחי לקיומה היציב של קהילה הוא דיאלוג מתמיד שבאים אליו מתוך צניעות ונכונות להשתנות. כלומר דיאלוג שהמשתתפים בו מסוגלים לשים את האגו שלהם בצד.

    הענין הזה של לשים את האגו שלך בצד הוא עד כמה שנסיוני הדל בחיים לימד אותי, מאוד קשה לאנשים (אפילו כתבי אפלטון שהבאת כדוגמא לדיאלוג אידיאלי מדגימים פה ושם את הקושי הזה) ואולי אפילו דורש כתנאי מוקדם הרבה אמון/אהבה/הערכה/קרבה אידיאולוגית שהיתה קיימת מראש בין המשוחחים.

    האם יכול להיות שלא הדיאלוג הוא תנאי מוקדם לקיומה של קהילה, אלא דווקא האמון/אהבה/הערכה/קרבה אידיאולוגית בין משתתפי הדיאלוג היא תנאי מוקדם (אבל לא מספק) לקיומו של דיאלוג?

    האם נתקלת בדיאלוג בעל ערך בין אנשים שלא שררה בינהם אהבה, אמון והערכה? האם נתקלת בדיאלוג שהצליח להפוך שנאה/חשדנות/זלזול לאהבה/אמון/הערכה?

  2. אם הבנתי אותך נכון, אז בעיניך תנאי הכרחי לקיומה היציב של קהילה הוא דיאלוג מתמיד שבאים אליו מתוך צניעות ונכונות להשתנות. כלומר דיאלוג שהמשתתפים בו מסוגלים לשים את האגו שלהם בצד.

    הענין הזה של לשים את האגו שלך בצד הוא עד כמה שנסיוני הדל בחיים לימד אותי, מאוד קשה לאנשים (אפילו כתבי אפלטון שהבאת כדוגמא לדיאלוג אידיאלי מדגימים פה ושם את הקושי הזה) ואולי אפילו דורש כתנאי מוקדם הרבה אמון/אהבה/הערכה/קרבה אידיאולוגית שהיתה קיימת מראש בין המשוחחים.

    האם יכול להיות שלא הדיאלוג הוא תנאי מוקדם לקיומה של קהילה, אלא דווקא האמון/אהבה/הערכה/קרבה אידיאולוגית בין משתתפי הדיאלוג היא תנאי מוקדם (אבל לא מספק) לקיומו של דיאלוג?

    האם נתקלת בדיאלוג בעל ערך בין אנשים שלא שררה בינהם אהבה, אמון והערכה? האם נתקלת בדיאלוג שהצליח להפוך שנאה/חשדנות/זלזול לאהבה/אמון/הערכה?

  3. בקיצור נמרץ, בעיקר מחוסר זמן לתגובה המפורטת הדרושה כאן:
    אני חושב שאמון, הערכה וכו' נבנים עם הדיאלוג. נכון שאפשר לומר גם את ההפך, שבלי מינימום של אמון והערכה בין השותפים הדיאלוג לא יכול להתחיל כלל. ובכל זאת, נדמה לי שהמינימום הזה קטן יותר מכפי שנדמה, וכן נדמה לי שרבים יותר מכפי שנדמה מוכנים לתת לזולתם את ה"קרדיט" הנדרש כדי להתחיל דיאלוג. השאלה היא האם הדיאלוג באמת מתחיל… האם מתאפשרים לו התנאים הדרושים.
    עניין האהבה הוא יותר מסובך, בעיקר בגלל שלא בדיוק ברור על מה מדברים כשמדברים על "אהבה". תמיד הסתייגתי מהנסיונות להציג את ה"אהבה" כדבק המלכד של קבוצה שיתופית. זה נראה לי כמטיל על הפרט אחריות גדולה מדי (משהו כמו "ואהבת לרעך כמוך"). נדמה לי שאפשר לבסס יחסים קבוצתיים על תחושות כגון סולידאריות ("אחווה"?) ושותפות מבלי לדרוש "אהבה" בין כל השותפים (אלא אם כן כשאנחנו מדברים על אהבה אנחנו מדברים בעצם על סולידאריות ושותפות).

  4. בקיצור נמרץ, בעיקר מחוסר זמן לתגובה המפורטת הדרושה כאן:
    אני חושב שאמון, הערכה וכו' נבנים עם הדיאלוג. נכון שאפשר לומר גם את ההפך, שבלי מינימום של אמון והערכה בין השותפים הדיאלוג לא יכול להתחיל כלל. ובכל זאת, נדמה לי שהמינימום הזה קטן יותר מכפי שנדמה, וכן נדמה לי שרבים יותר מכפי שנדמה מוכנים לתת לזולתם את ה"קרדיט" הנדרש כדי להתחיל דיאלוג. השאלה היא האם הדיאלוג באמת מתחיל… האם מתאפשרים לו התנאים הדרושים.
    עניין האהבה הוא יותר מסובך, בעיקר בגלל שלא בדיוק ברור על מה מדברים כשמדברים על "אהבה". תמיד הסתייגתי מהנסיונות להציג את ה"אהבה" כדבק המלכד של קבוצה שיתופית. זה נראה לי כמטיל על הפרט אחריות גדולה מדי (משהו כמו "ואהבת לרעך כמוך"). נדמה לי שאפשר לבסס יחסים קבוצתיים על תחושות כגון סולידאריות ("אחווה"?) ושותפות מבלי לדרוש "אהבה" בין כל השותפים (אלא אם כן כשאנחנו מדברים על אהבה אנחנו מדברים בעצם על סולידאריות ושותפות).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *