קהילה מסורתית, קהילה מודרנית והקהילות של העתיד

הרצאה שנשאתי בכנס הלקסיקלי ה-13 למחשבה פוליטית ביקורתית. חידושים גדולים אין כאן. כמה חידודים, וארגון מחדש של טענות ישנות – אולי כן.

אפשר לומר שהסוציולוגיה המודרנית התחילה את דרכה (במחצית השניה של המאה ה-19) בפרידה תיאורטית מן הקהילה (Community, Gemeinschaft). ההמשגה התאורטית של הקהילה היתה אחד הצעדים הראשונים של הסוציולוגיה, וכך, באופן פרדוקסלי, היא המשיגה את ה"קהילה" על מנת להפרד ממנה. פרדיננד טניס  (Tönnies)אבחן את העלמות הקהילה בספרו החשוב "Geminschaft und Gezellschaft" משנת 1887. לאבחנה זו היו שותפים, באופנים שונים, מקס וובר, קרל מרקס, אמיל דורקהיים ואחרים.

אבל הקהילה גילתה חיות מפתיעה והוכיחה שהשמועות על מותה היו מוגזמות למדי. במהלך המאה העשרים הופיעו תצורות קהילתיות חדשות, ופרוייקטים קהילתיים רבים ומגוונים על פני הגלובוס כולו. את הקהילה המסורתית, שאכן עברה פחות או יותר מן העולם, החליפו צורות של קהילות מודרניות. העמידה על קוי הדמיון והשוני שבין הקהילה המסורתית לקהילה המודרנית היא צעד הכרחי להבנת המושג קהילה והבנת תפקודן של קהילות בחברת זמננו. עניין זה יעמוד במרכז החלק הראשון של מאמר זה.

לקראת סוף המאה העשרים, מאה שנה לאחר שהודיעו האבות המייסדים של הסוציולוגיה על מות הקהילה, הופיעו שוב שמועות על מותה, והפעם מפיהם של סוציולוגים, פילוסופים ושאר תאורטיקנים, שניתן לשייכם לזרם הקהילתני .(Communitarians) כעת לא מדובר היה במותה של הקהילה המסורתית, שמתה מזמן, אלא במותה של הקהילה המודרנית. ושוב, באמצע העשור השני של המאה העשרים ואחת, נדמה שנבואות הזעם הופרכו. בימינו, המושג "קהילה" נישא בפי כל ובהקשרים רבים ומגוונים. לאמיתו של דבר, המושג משמש בהקשרים שונים כל כך, עד שספק אם עדיין הוא נושא משמעות מוגדרת כלשהי. האם זוהי עדות להפרכתה של נבואת החורבן או דווקא להתממשותה? אפשר שהמושג "קהילה" מתפרש בדרכים כה רבות ושונות דווקא משום שאין עוד בעולם קהילות של ממש. אין עוגן ממשי במציאות הריאלית, שיחבר אליו את המושג המסמן.

בדברים הבאים אבקש לטעון שאזהרותיהם של הקהילתנים אכן התממשו, וכי השימוש הרווח במושג "קהילה" אינו מלמד על חיותם ועוצמתם של פרוייקטים קהילתיים אלא להפך, על דלולו של המושג מכל תוכן ממשי, ובמיוחד על עיקור המשמעויות הפוליטיות (והכלכליות) שלו. אם לומר את הדברים בקיצור נמרץ: קפיטליזם התאגידים והמשטר הנאו-ליברלי (על היבטיו החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים) כמעט שהכחידו את הקהילה המודרנית, עם שהם משמרים את המושג "קהילה" כביטוי אידאולוגי, אשלייתי ואף מוליך שולל. טענה זו תובהר בחלק השני של המאמר.

מות הקהילה המסורתית ולידתה של הקהילה המודרנית

במשך עידנים הנדמים כנצח התקיימו בני אדם בקהילות. במובן מסויים אפשר לומר שהקהילה, בצורתה הפרימיטיבית ביותר כלהקה, קדמה בהרבה להופעת האדם. עיון בעדויות ארכאולוגיות פרה-היסטוריות, כמו גם התבוננות בשרידי החברות של ציידים-לקטים הקיימים עדיין בימינו מלמדים, שההומינידים הותאמו מבחינה אבולוציונית להתקיים בקבוצות קטנות של כמה עשרות פרטים החולקים חיים משותפים. כך גם התקיימו במשך עידנים שלמים, לפני ואחרי הופעת הומו סאפיינס.

המשפחה, שהופיעה במהלך המהפכה הנאוליטית, לפני כעשרת-אלפים שנה, אִתגרה את הקהילה מלמטה, כשבראה מסגרת השתייכות קטנה ומחייבת יותר. המדינה, שהופיעה רק לפני כ 4000 שנה איימה על הקהילה מלמעלה, כשיצרה מקור סמכות אדיר עוצמה, המכפיף תחתיו אנשים רבים מאוד. אבל שתי אלה – המשפחה והמדינה – עם כל השפעתן הדרמטית, לא בִטלו מעיקרו את המצב שבו חיו בני האדם בקהילות קונקרטיות. בציויליזציות העתיקות ביותר, בתרבות הקלאסיות של יוון ורומי, בימי הביניים ובראשית העת החדשה היתה לכל אדם (או כמעט לכל אדם) קהילה של אנשים דומים לו ומוכרים לו. ממנה קבל לא רק את האמצעים המטריאלים לקיומו אלא גם את טעם קיומו, את זהותו, את זכויותיו ואת חובותיו. כל זה נסחף בזרם, בשטפון האדיר שחוללו תהליכי המודרניזציה: תיעוש, מסחור, עיור, חילון, דמוקרטיזיה…. את השיפטון הזה ראו בעיניהם הסוציולוגים של סוף המאה התשע-עשרה ועליו דווחו כאשר הכריזו, כאמור, על מות הקהילה.

אבל הקהילה סרבה למות. חברת ההמונים בִטלה אמנם חלק גדול מן התנאים החברתיים שאפשרו קיומן של קהילות, ואף בִטלה, מצד שני, את ההכרח המטריאלי שבקהילה, אך היא לא בִטלה את הצורך הפסיכולוגי, החברתי, האנושי ביחסים קהילתיים. נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון נתן לכך ביטוי קולע בנאומו המפורסם ביותר "החברה הגדולה" ("The Great Society"), משנת 1964: "הרעב לקהילה" קרא לכך ג'והסון, וגם הציב יעד נורמטיבי בפני החברה האמריקאית: להשביע את רעבונם של בני האדם לקהילה.

ואכן, במהלך העשורים הראשונים של המאה העשרים, הופיעו שוב ושוב, ברחבי תבל, פרוייקטים קהילתיים חדשים, שונים ומגוונים. הסוציולוג האמריקאי רוברט פטנם הראה בספרו החשוב "Bowling Alone"משנת 2000, שפרוייקטים כאלה היו במגמת גידול והתרחבות בארצות הברית לפחות עד שנות השבעים של המאה העשרים. בפינה אחרת של הגלובוס היה הקיבוץ הארץ ישראלי דוגמא מובהקת ומרתקת ליצורה קהילתית. אבל הקהילות החדשות לא היו מין גירסה מתועשת או פוסט-מתועשת של הקהילה המסורתית. היו אלה קהילות מודרניות, וככאלה נבדלו מן הקהילה המסורתית שתמה לגווע (כמו גם מן הדוגמאות הבודדות של קהילות טרום-מודרניות ואנטי-מודרניות ששרדו ב"נישות אקולוגיות" מסוימות של העולם המודרני). כאמור, העמידה על ההבדלים העקרוניים שבין הקהילות המודרניות לקהילה המסורתית היא קריטית להבנת העניין כולו. הקהילות החדשות היו מודרניות לא רק מבחינת הזמן אלא בעיקר מבחינת התוכן: הם קבלו את סט הערכים של המודרנה כתקף ומחייב: חירות, שוויון, דמוקרטיה, קדמה חברתית וטכנולוגית ואפילו חתירה לשפע כלכלי. חסידי הקהילתיות החדשה האמינו שדווקא מבעד ליחסים קהילתיים אפשר לממש ביתר הצלחה את הערכים הגדולים של המודרנה: את השוויון, את החירות, וגם את הערך השלישי, השכוח והזנוח, של המהפכה הצרפתית הגדולה. זהו הבדל עקרוני, המבחין בין הקהילות המודרניות והקהילה המסורתית. הוא מתבטא קודם כל בעובדה, שהקהילה המודרנית, בניגוד לזו המסורתית, היא מסגרת השתייכות וולוונטרית.

כמו המשפחה, הדת ותופעות חברתיות חשובות אחרות, הפכה הקהילה בעידן המודרני לעניין התלוי בבחירה אישית של חבריה: היא קיימת רק כל עוד, ורק באופן ובמידה, שחבריה רוצים שתתקיים. הם לא חייבים לחיות בקהילה ואם הם רוצים לחיות בקהילה, אם הם רואים בקהילה חלק מהגשמת הטוב שלהם, עליהם לבחור בה, ולבחור בה באורח אקטיבי.

להבדל מכריע זה מתלווים כמה הבדלים חשובים אחרים: הקהילה המסורתית היתה פשוטה יחסית, כמו-אורגאנית או טבעית-לכאורה. הקהילות המודרניות הן לא פעם מורכבות למדי, ועובדת היותן יצירה מלאכותית בולטת מכל אספקט שלהן. הקהילה המסורתית נהנתה מיציבות גדולה. היא היתה הוויה סטאטית שקיומה נמשך בלא שינויים גדולים במשך שנים רבות, ובדרך כלל במשך דורות. הקהילה המודרנית היא דיפוזית מאוד: אנשים פורשים ממנה וחדשים מצטרפים, צורתה של הקהילה, המבנה שלה ואפילו מטרותיה המוצהרות נתונים לשינוי ומעל לכל: הקהילה המודרנית היא ארעית. לפעמים הקהילה מתפזרת לאחר שנה, שנתיים או חמש שנים. רק לעתים רחוקות נמשך קיומה של הקהילה על פני שניים או שלושה דורות 1.

ועוד: הקהילה המסורתית היתה טוטאלית. היא הקיפה את האדם ונתנה מענה למכלול צרכיו הגופניים והרוחניים. הקהילות המודרניות הן חלקיות: הן נותנות מענה רק לצרכים מסויימים של האדם 2. אספקט נוסף של חלקיות זו הוא הרב-גוניות. קיימים סוגים רבים, שונים ומגוונים של קהילות מודרניות חלקיות. נוכל לחשוב על תאטרון חובבים, על בית כנסת, על מועדון אוהדים של קבוצת כדורגל, על קואורפטיב-צרכני או יצרני, על ציבור הורים מאורגן ואקטיבי בבית ספר או בגן ילדים, על איגוד עובדים, על ועד שכונה, על גינה קהילתית… כל אחת ממסגרות הפעולה הקהילתיות הללו מקיפה רק חלק מתחומי העניין של האדם, ולכן אף אחת מהן לא יכולה לתבוע לעצמה נאמנות טוטאלית: יכול אדם להיות חבר בקהילה אחת, בכמה קהילות שונות או באף אחת, לפי רצונו.

על אף כל ההבדלים, יש מאפיין חשוב משותף לקהילה המודרנית ולזו המסורתית. מאפיין זה הוא הקונקרטיות 3. הקהילה היא הוויה קונקרטית, שבה יכול אדם להשתתף באופן קונקרטי, כיצור ממשי ורב-פנים בעשיה אנושית משותפת. הוא יכול, לכן, להשמיע קול, להראות, לחולל שינוי ממשי בעולם ולקבל תגובה מן הסובבים אותו. הוא לא צועק בחלל ריק אלא שומע קול המשיב לקולו. הוא פוגש בני אדם ועושה משהו ביחד אתם. הוא מנסה, בצוותא עם אחרים, להגשים טוב משותף. הוא תורם את תרומתו המיוחדת למעשה ההגשמה הזה. בכך מהווה הקהילה המודרנית מענה מסויים, מוגבל אך לא נטול-ערך, לשלוש המגמות האדירות בנות זמננו, המונעות מאתנו הגשמתם של חיים אנושיים מלאים. שלוש המגמות הללו הן: חברת ההמונים, שבה כל פרט נבלע בהמון נעדר צורה, והופך לנתון סטטיסטי זניח; כלכלת השוק שבה מכוונות כל האינטראקציות הכלכליות בין בני האדם למימוש רווחים פרטיים במסגרת יחסי שוק אנטגוניסטיים; ופוליטיקה זירתית שבה מנוהלים ענייני הציבור כמאבק כוחני בין אינטרסים קונפליקטואליים, מאבק שבו, בכל תוצאה פוליטית קונקרטית, סך הזכיות של צד המנצחים זהה לסך ההפסדים של המנוצחים.

הקהילה המודרנית הקונקרטית לא מבטלת את התופעות הללו אך היא יכולה להחליש את עוצמתן: ליצור, בתוך חברת ההמונים מסגרות-התיחסות המאפשרות לאדם לחרוג מהיותו נתון סטטיסטי-גרידא, ליצור בתוך כלכלת-השוק מסגרות של שיתוף פעולה כלכלי לשם מימוש טוב משותף, ובתוך הזירה הפוליטית, דפוסים של דיאלוגיים ושיתופיים של תהליכי קבלת החלטות.

מותה השני של הקהילה

אך כאמור, נראה שגם הקהילה המודרנית גוועת. רוברט פטנם הראה בעזרת שפע של נתונים סטטיסטיים, שמגמת הקהילתיות בחברה האמריקאית, שהיתה בעליה מתמדת פחות או יותר מאז ראשית המאה העשרים ועד לשנות השבעים, נמצאת מאז ראשית שנות השמונים בצלילה חדה אל עבר קו האפס.

פטנם בשום אופן לא לבד. הוגים חשובים אחרים כמיכאל וולצר, רוברט בלה, אלסדייר מקינתייר ואחרים הצביעו על אותה מגמה. הם גם נתחו היטב את הסכנות הנובעות מהתפוררות הקהילה לחברה, לדמוקרטיה ולאנושיות עצמה. הם הצביעו, איפוא, על הסימפטומים של המחלה ואף פרשו היטב את סכנותיה. אך לעניות דעתי הקהילתנים בדרך כלל מחמיצים את העיקר משום שאינם מזהים את הגורם למחלה. הם נמנעים בדרך כלל מלבקר את קפיטליזם-התאגידים ואת המשטר הנאו-ליברלי (אולי משום שהם שואפים להציג את הביקורת שלהם כביקורת מבפנים בתוך המחנה הליברלי הדומיננטי בארצות המערב) 4. הם נמנעים, איפוא, מלבקר את האויב הגדול ביותר של הקהילתיות בימינו. קשה להתעלם מן הקורלציה המובהקת: על פי "הגרף של פטנם", היחסים הקהילתיים החלו לדעוך בארצות הברית בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים. אלה הן בדיוק השנים של "החלפת הפרדיגמה" בארצות המערב, מן הסוציאל דמוקרטיה השוקעת אל הנאו-ליברליזם העולה: פרידריך האייק זוכה בפרס נובל לכלכלה ב 19745, מרגרט תאצ'ר נבחרת לראש ממשלת בריטניה ב 1979 ורונלד רייגן הופך לנשיא ארצות הברית ב 1981. ברוכים הבאים לעידן הנאו-ליברלי.

כידוע, קורלציה לא מוכיחה סיבתיות. היא רק מעוררת את תשומת לבנו. הקשרים הסיבתיים שבין עלית קפיטליזם התאגידים ושקיעת הקהילות ברורים למי שמסתכל בכיוון הנכון. הקפיטליזם הקלאסי, שהתהווה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה והמחצית הראשונה של המאה העשרים, נזקק, במידה רבה, לגילויים של סולידאריות חברתית ולכן נטה לאפשר ואפילו לעודד קהילתיות. מדינת הרווחה הקלאסית נטתה, אמנם, לריכוזיות פוליטית, אך גם היא טיפחה (בעיקר בגירסותיה הסוציאל-דמוקרטיות) דפוסים מסויימים של קהילתיות (כמו איגודי עובדים וקואופרטיבים, ובמקרה של ישראל גם התיישבות שיתופית). לקפיטליזם התאגידים החדש יש מנגנונים אחרים, אפקטיביים יותר, לניהול ותיאום, ועבורו הקהילות הן אבן נגף בדרך למִקסום רווחים. כל התארגנות אנושית וכל שיתוף פעולה אנושי שאינם רתומים ישירות לתהליך ייצור הסחורות והשירותים, שיווקם וקנייתם, מפריעים למִקסום הרווחים. הדברים נכונים לא רק באשר להתאגדות-עובדים, למשל, או להקמתו של קואופרטיב צרכני או יצרני. אפילו פעילות תרבותית-קהילתית המרחיקה את הבריות משידורי הטלויזיה המסחרית היא בעייתית (אלא אם כן אפשר לגרוף רווח גם ממנה עצמה). את מקום ההתכנסות הקהילתית – את המועדון – החליף מועדון הלקוחות. שלא כמו במועדונים שקדמו לו, במועדון הלקוחות אין החברים מכירים זה את זה ואין ביניהם כל תקשורת. הם עומדים, כל אחד בפני עצמו, מול הנהלת הרשת הקושרת אותם אליה באמצעות הטבות והנחות. ברור, איפוא, שהשתייכותם של החברים למועדון היא מופשטת לחלוטין. בעייתו הקלאסית של גראוצ'ו מרקס באה על פתרונה במועדון הלקוחות: הוא יכול להצטרף למועדון בלב שקט. לעולם לא יאלץ לפגוש שם אנשים כמוהו. לעולם לא יאלץ לפגוש שם איש.

אם כן, השימוש הרווח במושג "קהילה" אינו מעיד על פריחה מחודשת של הקהילות. נכון יותר לראות בו כסות אידאולוגית הרותמת אפילו את הקהילה אל מערך האינטרסים של השוק: גם הקהילה הופכת לססמא שאפשר לפרסם בעזרתה, או לביטוי שאפשר לקשט ולהסוות באמצעותו אינטרסים של קידום מכירות. הנה דוגמא אחת מן האינטרנט, מדף הפייסבוק של חברה לייעוץ עסקי:

"אנחנו פותחים לך אופק חדש של צמיחה… אנחנו מתמחים בהפיכת קהל מזמדן לקהל נאמן לאורך זמן באמצעות הקמת אחת מסוגי הקהילות הבאות בהתאם לצרכים שלך: "מועדון משפיעים" שפועל בשביל שתתפרסם ותתרחב; "קהילת לקוחות" עם נאמנות לעסק ולמוצר שלך; "מועדון תורמים" שעובד להשגת היעד הכלכלי שלך; "קבוצות פעילים" החותרות להגשמת המטרה שלך"… 6

דוד וגולית

המשטר הנאו-ליברלי הוא תווך חברתי רעיל עבור הקהילות: הוא מחסל אותן או מעוות אותן ללא הכר. מכאן נרמזת השאלה, האם יכולות הקהילות להשיב מלחמה. האם יוזמות קהילתיות מעודכנות עשויות להיות גורם המשקם את המרחב הציבורי ומגביל את שררתו של הקפיטליזם? ככל שהולכת ומתחוורת עובדת היותו של קפיטליזם-התאגידים סכנה ברורה ומיידית לשלום העולם, לאנושיותם ולרווחתם של הבריות, גוברת ההתעניינות בשאלה זו. כבר בראשית המאה העשרים, הוגים כגוסטאב לנדאואר ומרטין בובר הציגו תפיסות של סוציאליזם קהילתי כאלטרנטיבה לקפיטליזם ולסוציאליזם המרקסיסטי גם יחד. לשיטתם, את שיקום החברה צריך הסוציאליזם להגשים לא מבעד למאבק פוליטי דווקא, אלא דרך הקמתן וארגונן של קהילות ופדרציות של קהילות. בדרך אחרת, מקבילה מבחינות מסויימות, הלכו הסינדיקליסטים, אשר הציעו לארגן את הכלכלה והחברה כפדרציות של קואופרטיבים, כלומר: של קהילות יצרניות שבהם חברי הקהילה חולשים על אמצעי הייצור שלהם, מנהלים את עצמם ועובדים ביחד. גם ב"שמאל התרבותי", במחצית השניה של המאה העשרים, נשמעו קולות בכיוון זה של חידוש הקהילה, למשל אצל ריימונד וויליאמס. ובימינו, מציעים הוגי דעות "ירוקים" את החייאת הקהילה כדרך לריסון נטייתו של הקפיטליזם למסחר את הטבע כולו, ואגב כך להביא את משאביו הטבעיים של כדור הארץ אל סף כליה.

ההגיון המשותף לכל הגישות הללו הוא זה: מבעד לקהילות קונקרטיות יכולים בני אדם להביא לידי ביטוי מערך אינטרסים עשיר, מורכב, רב-פנים, רגיש ואנושי יותר מזה הבא לידי ביטוי במנגנון השוק. הקושי המשותף לכולן הוא מה שאפשר לכנותו "מעגליות התיקון החברתי": הקהילות נחוצות, אולי, לשם התגברות על הקפיטליזם. אבל לפחות באותה מידה נכונה הטענה, שהתגברות על הקפיטליזם נחוצה על מנת שאפשר יהיה להניע פרוייקט רחב היקף של שיקום קהילות ישנות והקמת קהילות חדשות. עד שתמצא דרך לפרוץ מבעד למעגל המרושע, ישארו הקהילות, והמוטיבציות הקהילתיות, חלשות הרבה יותר מן הקפיטליזם (ומן העוצמות החברתיות המנוכרות שבכוחו לגייס). בסיפורי אגדות ישנים וחדשים מנצח דוד את גוליית. אולם מבט מפוכח בהיסטוריה ובפסיכולוגיה מלמדנו, שאנחנו אוהבים כל כך את הסיפורים על נצחונותיו של דוד, משום שבמציאות החברתית, בדרך כלל, גוליית מנצח, ודוד מת מות גיבורים.

ככל שהקהילה קונקרטית יותר, נוכחת יותר בממשות, וביכולתה לתבוע מחבריה ואף להעניק להם נאמנות ומחוייבות עמוקה, כך היא ממילא קטנה יותר, וקטן כוחה אל מול יכולתו של קפיטליזם-התאגידים לגייס ולמנף את ההמונים. יש המנסים להתגבר על חולשה מבנית זו באמצעות כינון פדרציות של קהילות 7. מכאן נפתחת סכנה כפולה: הפדרציות עלולות להפוך למנגנוני שליטה ופיקוח השואבים אליהן את כוחן, עצמאותן וחיותן של הקהילות שכוננו אותן, ובכל זאת להשאר קטנות מדי וחלשות מדי אל מול כוחות השוק. אסטרטגיה קהילתית אחרת, הפוכה במובנים מסויימים, היא "אסטרטגית הרשת" המשגשגת מבעד לרשתות החברתיות ושאר ערוצי התקשורת החדשים: במקום פדרציה מוגדרת היטב של קהילות מלוכדות, היא מציעה רשת חברתית גמישה, דינמית ועמומת מבנה של קהילות רופפות ודיפוזיות. אלא שגם אסטרטגית הרשת גובה מחיר: מידת הנאמנות והמחוייבות שיכולה הקהילה הוירטואלית הדיפוזית להציע לחברים בה היא קטנה למדי, וממילא קטנה גם מידת הנאמנות והמחוייבות שהיא יכולה לתבוע מהם. המנגנון החברתי של הרשת מתדמה למנגנון החברתי של השוק: הוא גירסה אחרת, אולי אנושית מעט יותר, של מערכת להפעלת המונים. כמו השוק, גם הרשת, מגייסת ומחברת המוני אדם אנונימיים באמצעות "קמפיינים".

שתי האסטרטגיות הקהילתיות שתוארו לעיל, הפדרציה והרשת, מקבילות, בהתאמה לשני כוחות קהילתיים שזיהה רוברט פטנם: הכוח המחבר והכוח המגשר (Bounding and Bridging force). הכוח המגשר מאפשר התפרסות מהירה יחסית והגעה אל הציבור הרחב, במחיר של וירטואליות, רמת מחוייבות נמוכה וגיוס בני אדם באמצעות קמפיינים. הכוח המחבר הוא עמוק-השפעה, ממוקד ותובעני מאוד, ועל כן מוגבל מבחינת היקף הציבור שבכוחו לגייס. נראה ששאלת מיזוגם הנכון של שני הכוחות הללו היא חידה נוספת, שאותה צריכה היזמות הקהילתית החדשה לפתור, על מנת שתוכל להציע תשובה לאנושות בת זמננו, החרדה לעתידה.

הפניות
  1. על פי הערכות רבות, שלא אתיימר כאן לקבוע את תקפותן, הקהילה הקיבוצית נמצאת בימינו על סף גוויעה. אם נכונה קביעה זו, הרי שהקיבוץ השיג, פחות או יותר, את משך הקיום המקסימלי של קהילה מודרנית.[]
  2. גם כאן מעניינת ההתבוננות בקיבוץ. היישוב השיתופי הישראלי יצר את הדבר הקרוב ביותר לקהילה טוטאלית בהקשר מודרני. אבל הקיבוץ מאולם לא היה קהילה אוטארקית, וחברי הקיבוצים לא חיו ביקום פרטי משלהם – לא מבחינה כלכלית, ועוד פחות מכך מן הבחינות החברתית, התרבותית והפוליטית. []
  3. טענה זו מחייבת שתי הערות:

    ראשיתיש לומר שבעניין זה אני במחלוקת עם כמה מחשובי התאורטיקנים של הקהילתיות המודרנית. אזכיר לדוגמא רק את הסוציולוג החשוב אמיתי עציוני, אולי הדובר המפורסם ביותר של הזרם הקהילתני. עציוני מוכן להעניק את השם "קהילה" לאוכלוסיות בעלות זהות מובחנת, אף אם הן מונות מליוני בני אדם. להבנתי, קהילה של מליונים, או שהיא פדרציה של קהילות קונקרטיות, או שהיא מופשטת. ואם היא מופשטת, אין היא קהילה כלל. גשתם של עציוני והוגים קרובים לו מטשטשת עד לכדי ביטול את הההבדל בין המושג הסוציולוגי "קהילה" והמושג הסטטיסטי "אוכלוסיה". יש בערך מאה ועשרה מליון ג'ינג'ים בעולם. האם אפשר לדבר עליהם ברצינות כעל "קהילת הג'ינג'ים"? ונניח שיקימו לעצמם אתר אינטרנט, ייסדו כתב עת ואף יקיימו קונגרס בינלאומי שנתיהאם אז יהיו לקהילה?

    ההערה השניה היא, שניגודה של הקונקרטיות הוא המופשטות ולא הוירטואליות. דברים אלה מכוונים אל סוגיית ה"קהילות הוירטואליות" של "עידן האינטרנט". האם אמצעי התקשורת החדשים, הוירטואליים, פותחים פתח להפשטה נוספת של הקהילה וריקונה מכל תוכן קונקרטי? או שמא, להפך, הם יוצרים ערוצים חדשים לבניית קשרים קונקרטיים בין בני אדם? אני נוטה לחשוב ששתי התשובות נכונות, וכי השפעתו של האינטרנט על חיי הקהילה אינה חד כיוונית.[]

  4. אפשר שבימים אלה, כאשר מליוני אזרחים אמריקאים מצהירים בגלוי על תמיכתם במועמד סוציאליסטי לנשיאות ארצות הברית, גם הפרופסורים מהארוורד יאזרו אומץ לצאת מן הארון הליברלי[]
  5. בצוותא עם גונאר מירדל, הכלכלן השוודי, איש המפלגה הסוציאלדמוקרטית. קשה להתעלם מן ההמחשה הפיגורטיבית שספקה לנו ועדת פרס נובל: הפרדיגמה העולה, הנאוליברלית, והפרדיגמה השוקעת, הסוציאלדמוקרטית, נפגשות לרגע בטקס מתן הפרס, וממשיכות כל אחת לדרכה: זו למעלה, אל מלכות השמים וזו למטה, אל תהום הנשיה. []
  6. לא שיניתי דבר בטקסט פרקט להשמטת שם החברה. אולי כדאי לציין שהגעתי אל אתר זה אחרי חיפוש של דקה אחת בגוגל. לא סרקתי את הרשת כדי למצוא פנינה נדירה, אלא העתקתי את הדבר הראשון שעלה בחכתי.[]
  7. כך, למשל, בתנועות הבוגרים של תנועות הנוער בישראל.[]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *