"הקפיטל" וקוראי העברית

[הטקסט שלהלן הוא טיוטה (בעברית) למאמר (באנגלית) העתיד להתפרסם בשנת 2017, במסגרת אסופת מאמרים בהוצאת routledge, אודות התקבלות "הקפיטל" והשפעתו בתרבויות ובשפות שונות. האסופה תצא לאור לרגל מלאת 150 שנה להוצאה הראשונה של הכרך הראשון של "הקפיטל". השמטתי מן הפרסום כאן את האפרט האקדמי.]

התרגום לעברית של הכרך הראשון של הקפיטל הופיע בישראל בשנת 1947. באותה עת היתה הארץ על סיפה של מלחמת אזרחים. שנה לאחר מכן כבר התנהלה בארץ מלחמה עקובה מדם, שנמשכה שנה וגבתה קורבנות רבים מאוד. בנסיבות מוזרות אלה ראה אור בעברית ספרו התאורטי החשוב ביותר של מרקס. בית ההוצאה אשר הפיק את התרגום היה "ספרית פועלים", מיסודה של תנועת "הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר" שהיתה באותם ימים הענף של תנועת העבודה הציונית המזוהה ביותר עם המרקסיזם האורתודוקסי. ביסוד התרגום עמדה ה"הוצאה העממית" שהתקין מכון מרקס-אנגלס-לנין במוסקבה ב 1932, על סמך המהדורה הרביעית של המקור, בעריכת פרידריך אנגלס. גם המפתחות, הלוחות וההערות נעשו בהסתמך על מכון מ.א.ל.

למלאכת התרגום נבחר צבי וויסלבסקי, אינטלקטואל שכבר תרגם לעברית כמה חיבורים מדעיים וספרותיים חשובים. וויסלבסקי לא היה מזוהה עם חוגי השמאל דווקא והיה קרוב בהשקפותיו לליברליזם הקלאסי של המאה התשע-עשרה. את עבודת התרגום של וויסלבסקי ערך והשלים יצחק מן, אף הוא אינטלקטואל ציוני ממרכז אירופה, שלא היה מוכר כאיש שמאל. שבע שנים אחר כך, בשנת 1954, יצא לאור הכרך השני של הקפיטל, שאותו תרגם יצחק מן לבדו (כנראה מפאת מחלתו של וויסלבסקי, שהביאה למותו שלוש שנים מאוחר יותר). הכרך השלישי של הקפיטל לא תורגם לעברית מעולם (פרט לפסקאות בודדות שתורגמו באי-אילו מקראות). הדעת נותנת שלא יתורגם בעתיד הנראה לעין.

תרגומם של וויסלבסקי ומן הוא מלאכת מחשבת. בשנת צאתו זכה התרגום בפרס טשרנחובסקי לתרגומי מופת מטעם עיריית תל אביב (אחד הפרסים הישראלים היוקרתיים ביותר בתחום התרגום). וויסלבסקי ומן העמידו בתרגום שלהם מקבילה עברית ראויה לסגנונו של מרקס בשפה הגרמנית. בשנת 2011 הוציאה ספרית פועלים מהדורה חדשה של הכרך הראשון של הקפיטל. היתה זו מהדורה מצולמת שלא שנתה דבר מן התרגום הראשון.

עבור מי תורגם הקפיטל? מי אמור היה לקרוא בו? התשובה המתבקשת היא: אנשי תנועת העבודה והמפלגות הסוציאליסטיות במרחב דובר-העברית. אלה נחלקו בישראל לשניים: קבוצה קטנה מאוד של קומוניסטים יהודים, ותנועה גדולה, המונית (באופן יחסי) והגמונית בחברה: תנועת העבודה הציונית.

הקומוניסטים היהודים בארץ ישראל, חברי המפלגה הקומוניסטית וקבוצות נלוות לה, לא היו מעולם יותר מקומץ אידאולוגים, חסרי בסיס-תמיכה רחב בקרב מעמד הפועלים או הציבור היהודי בכללו. הן מסיבות אידאולוגיות והן מסיבות אלקטורליות, הפעילות הפוליטית והתעמולתית של הקומוניסטים היתה ממוקדת כמעט לחלוטין בשאלה הלאומית, כלומר: ביחסים בין מדינת ישראל ושכנותיה הערביות, ובזכויות של המיעוט הערבי בתוך המדינה החדשה (הפוטנציאל האלקטורלי של מק"י נמצא ברחוב הערבי ולא בקרב היהודים). "הקפיטל" של מרקס מתמקד בחקירת אופן-הייצור הקפיטליסטי, וקשה למצוא בו תרומה משמעותית לדיונים בלאומיות ובזכויות לאומיות. התיאוריה הכלכלית הנפרסת בקפיטל היתה מן הסתם מוכרת לקומונטסים בישראל, אך לא תפסה מקום מרכזי בפעילותם האידאולוגית, הפוליטית והתיאורטית.

מבין שתי המפלגות העיקריות של תנועת העבודה הציונית, היתה האחת, מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) המפלגה הגדולה וההגמונית בישוב היהודי ערב הקמת המדינה ב 1948, ואחר כך שלטה בישראל ברציפות עד שנת 1977. מדינותה של מפלגה זו התעצבה, משלב מוקדם למדי, כסוציאל-דמוקרטיה מן האגף הימני. עבור ראשי המפלגה, ובפרט עבור דוד בן גוריון (המנהיג הבלתי מעורער), הציונות היתה חשובה בהרבה מהסוציאליזם. המשימות הראשונות במעלה היו בניין הארץ, קליטת מהגרים יהודים, ופיתוח המשק. משימה משנית אך חשובה במיוחד היתה ביצור בטחונה של המדינה החדשה, שנמצאה, מרגע הקמתה, בקונפליקט עם שכנותיה הערביות. שאלות של צדק חברתי, פערי שכר וזכויות עובדים נדחו למקום שולי יחסית, ומאבקי עובדים אף נתפסו לא פעם כבעייתיים, משום שהם מחבלים לכאורה במאמץ הלאומי. על-פי התפיסה הדומיננטית במפא"י, פרוייקט בניין הארץ צריך להתבצע כשיתוף פעולה בין העובדים (המאורגנים באיגודי העובדים ובמפלגות הפועלים), ובין ההון הפרטי. מפא"י, ששלטה הן במדינה והן בהסתדרות (הפדרציה הראשית של איגודי העובדים), חתרה לממש שיתוף-פעולה הרמוני כזה. בקפיטל מנתח מרקס את תופעת ההון כגורם טפילי, שאינו יכול להתהוות אלא מתוך ניצול כוח עבודתם של הפועלים. הון ועבודה, על פי מרקס, מנוגדים זה לזה מטבע מהותם, והדיבור על שיתוף פעולה בין הקפיטליסט והפועל, שבו שני הצדדים מרוצים, אינו יכול להיות אלא אידאולוגיה בורגנית. ברור שתיאוריה כזאת (אילו עסקו בה, למדו אותה והפיצו אותה) היתה עלולה לקלקל את ההרמוניה-לכאורה שבין ההון הפרטי והעובדים במאמץ בניין המשק בישראל החדשה.

בתווך, בין הקומוניסטים הדיסידנטים, העסוקים בשאלה הלאומית, ובין מפא"י ההגמונית העסוקה אף היא בעיקר בשאלה הלאומית (אם כי באופן שונה או מנוגד), עמדו התנועות הקיבוציות הגדולות – הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד, שקיימו בארץ ישראל מפעל נרחב ומרשים של התיישבות קואופרטיבית. תנועות אלה היו מזוהות עם מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת), שהיתה אופוזיציה פנימית למפא"י בתוך מחנה השמאל הציוני. מבחינה אידאולוגית ופוליטית, התנועות הקיבוציות הזדהו באופן מוחלט עם הקומוניזם הסובייטי וראו בברית-המועצות את מנהיגת המאמץ לבנייתו של עולם חופשי – מאמץ שהן עצמן שותפות לו בארץ-ישראל. ההנהגה האידאולוגית של התנועות הקיבוציות התיישרה על-פי הקו הרשמי של מוסקבה בכל דבר ועניין פרט ליחסה העויין של ברית המועצות לציונות.

אולם, בכמה עניינים חשובים, ולא רק בשאלה הלאומית, היתה אי התאמה בין התנועות הקיבוציות לבין התאוריה המרקסיסטית. ההבדל החשוב ביותר היה זה: התנועות הקיבוציות היו קונסטרוקטיביסיות במובהק. הן לא באו להחריב עולם ישן אלא לבנות עולם חדש, ובעצם, לבנות רשת של תאים שיתופיים קטנים העתידים, כך קיוו ליצור בהדרגה את רקמת תאיה של חברה חדשה. מגמה זו, כפי שהראה מרטין בובר,  היתה דומה בכמה מובנים לסוציאליזם האוטופיסטי יותר מכפי שהיתה דומה למשנתו של מרקס.

אנשי הקיבוצים קבלו מן המרקסיזם בעיקר את הלהט הפרומיתאי, את השאיפה לצדק ולסולידאריות חברתית ואת אידאל העבודה החופשית כתחום של שיתוף, יצירה ומימוש עצמי. הם אמצו רק באופן מוגבל מאוד את תורת המהפכה של מרקס, אשר דברה על התארגנות פוליטית מהפכנית בתוך הסדר הקפיטליסטי, עד לרגע שבו יתפרצו הכוחות החדשים, יהרסו את העולם הישן ויתחילו בבניתו של החדש. כאמור, חברי הקיבוצים האמינו שאפשר לדלג על שלב ההרס, ולהתחיל מייד בבניה. לכך היו מסורים בכל נפשם. אם הושפעו הקיבוצניקים מן התיאוריה הכלכלית של מרקס אודות מהותו של ההון ותפקידו הנצלני, היה זה בעיקר בכך שהם סרבו להפוך בעצמם למנצלים בעלי אמצעי ייצור, אך גם עובדים שכירים ומנוצלים לא רצו להיות. בעיה זו נפתרה על-ידי כך שהקיבוצים קבלו אדמות ואמצעי ייצור מן התנועה הציונית (ומאוחר יותר ממדינת ישראל), עיבדו את האדמות והפעילו את אמצעי הייצור בקבוצות קואופרטיביות שמנו מכמה עשרות חברים ועד לאלפים בודדים. חשוב לזכור, עם זאת, שהתנועה הקיבוצית היתה מרגע הווסדה תנועה מעשית מאוד, והמקום שניתן בה לחקירות תיאורטיות (ואפילו לרפלקציה תיאורטית אודות הפרוייקט המעשי) היה מוגבל למדי. הסוגיות הסוציאליסטיות שהעסיקו את חברי הקיבוצים באות אמנם לידי ביטוי ב"קפיטל", אבל אינן מבין הנושאים העיקריים הנדונים בו. גם הקיבוצניקים יכלו למצוא, איפוא, קשר מוגבל בלבד בין "הקפיטל" לבין העשיה החברתית, הקהילתית, הכלכלית והפוליטית שלהם.

עמדה אמביוולנטית זו באשר למרקס ולמרקסיזם הולידה תוצאה מורכבת: כתביו של מרקס (ובפרט "הקפיטל") תורגמו לעברית, הודפסו ואולי אף נקראו, אבל השפעתם היתה שולית למדי.

במהלך שנות הארבעים והחמישים הוציאו שתי הוצאות הספרים החשובות של התנועה הקיבוצית תרגומים לעברית של כל כתביו החשובים של מרקס, למעט כתבי השחרות, ה"גרונדריסה" (חיבור שגם בעולם הרחב כמעט שלא היה מוכר עד לשנות השבעים), והכרך השלישי של "הקפיטל". תנופת פרסומים זו הגיעה פחות או יותר אל קיצה עם פרסום הכרך השני של "הקפיטל" באמצע שנות החמישים. כחלוף עשר שנים, ב 1965, תרם שלמה אבינרי תרומה גדולה להשלמת החסר, כאשר תרגם את כתבי השחרות של מרקס (בהוצאת ספרית פועלים). זמן קצר אחר-כך, והפעם בהוצאת הקיבוץ המאוחד, פירסם אבינרי את ספרו "משנתו החברתית והמדינית של קרל מרקס" שהיה לספר העיון החשוב והנפוץ ביותר בקרב לומדי מרקס הישראלים. אף שיש בספר אזכורים לא מעטים לקפיטל, הניתוח המרקסי של אופן הייצור הקפיטליסטי תופס כאן מקום שולי ביחס לסוגיות אחרות מהגותו של מרקס (תפיסת האדם, הניכור, תורת המהפכה ועוד). גם ספר זה לא היה בו, איפוא, כדי להפנות את תשומת לבם של הישראלים אל הקפיטל.

יש לציין שתרגומי מרקס לעברית הם בדרך כלל תרגומים מעולים, מדוייקים, ונאמנים הן למקור הגרמני והן לכללי השפה העברית. הוצאות הספרים העמידו לצד המתרגמים עורכים פעילים שהציעו פתרונות-מינוח, ואף הוסיפו הערות, ומפתחות והקדימו מבואות מצויינים למהדורות בעברית.1 התרגומים נעשו תוך השוואת גרסאות, מהדורות, ותרגומים לשפות אחרות (במיוחד בולטת לעין העבודה המדעית והפדגוגית שעשתה המערכת בתרגום שני כרכיו של הקפיטל). מפעל עשיר ואיכותי כל כך לא יכול היה להיות רק מעשה סמלי, או מחוות הזדהות ריקה עם מחנה הסוציאליזם העולמי. ספריו של מרקס לא נועדו לקשט את מדפי הספריות – הם תורגמו והופצו בעברית על מנת שיקראו בהם! 2

אבל תקוותם של המו"לים, ש"הקפיטל" יהפוך לטקסט מרכזי עבור קהל קוראי העברית נכזבה.

אפשר לומר ש"הקפיטל" התפרסם בעברית במועד הפחות מתאים ביותר. המלחמה והצרכים הדחופים של קליטת העליה ובניין המשק דחקו לקרן זווית הן את העניין בתיאוריה סוציאליסטית והן את המוטיבציות המהפכניות. הנטיה הימנית של מפלגת השלטון התחזקה. הסולידריות הלאומית הכריעה את זו המעמדית. הועמק עוד יותר שיתוף הפעולה עם ההון הפרטי בבניין הארץ, וארגוני העובדים שמשו לא פעם ככלי לפיקוח ושליטה על העובדים ומניעת סכסוכי עבודה. מפלגת מפ"ם המרקסיסטית, יריבתה-שותפתה של מפא"י בשמאל הציוני, לא הציגה באותן שנים גישה כלכלית השונה במובהק מזו של מפלגת השלטון, ובודאי שלא ביססה את עמדותיה בסוגיות כלכליות קונקרטיות על התיאוריה של מרקס (מרגלית, 1991). הקומוניסטים העבריים (מבודדים ומפולגים מלכתחילה), היו במצב של משבר מתמשך ופילוגים בלתי פוסקים. בזירה הבינלאומית החליט בן גוריון על אוריינטציה פרו-מערבית. סוציאליסטים רדיקליים ישראלים התקשו יותר ויותר להזדהות עם הקו המרקסיסטי הרשמי, הן בשל יחסה של ברית המועצות לישראל (שנתפס, גם על ידי כמה מן הקומוניסטים, כחד-צדדי ובלתי-הוגן), והן על רקע פרסום זוועות הסטליניזם.

זאת ועוד: התנועה הקיבוצית, שבהוצאות הספרים שלה תורגמו והודפסו כתבי מרקס, שקעה בראשית שנות החמישים לתוך משבר קשה, שהיה החמור בתולדותיה עד לאותה עת. למשבר היו מאפיינים דמוגרפיים, חברתיים, פוליטיים ואידאולוגיים. אחת מתוצאותיו היתה דה-פוליטיזציה ודה-אידאולוגיזציה של הקיבוץ. חברי הקיבוצים המשיכו, אכן, לקיים אורח חיים שיתופי ושוויוני לפחות עוד שלושים שנה, אבל חדלו, בדרך כלל, מלעסוק בתיאוריה, באידאולוגיה ובפוליטיקה סוציאליסטית. בנסיבות אלה התפוגג העיסוק במרקס, והתיאוריה הכלכלית הנפרסת ב"קפיטל" נותרה בלא קוראים.

באקדמיה לימדו את מרקס בעיקר בחוגים להיסטוריה, לפילוסופיה ולמדע המדינה. רק קטעים בודדים מן הכרך הראשון של "הקפיטל" נכנסו לסילבי של הקורסים הללו: הפרק על "הפטישיזם של הסחורות", "הדבורה והבנאי" וכמובן הפרק "על ההצבר המתקרא ראשוני" (באנתולוגיה למחשבה סוציאליסטית, שיצאה בשנת 1962 תורגמה הפיסקה המפורסמת מן הכרך השלישי של הקפיטל העוסקת בממלכת החירות האפשרית רק על-בסיס ממלכת הכורח). מקום חשוב הרבה יותר נודע לכתביו המוקדמים של מרקס (בעיקר מאז שתורגמו לעברית בידי אבינרי), ולכתביו הפוליטיים וההיסטוריים. בחוגים לכלכלה לא למדו שום דבר משל מרקס. כותב העוסק בהשפעתו של מרקס על התרבות, החברה וחיי הרוח בישראל, יכול אולי להצביע על השפעה כזאת. אך מאמר זה מתמקד בהשפעתו של הקפיטל. יש להודות, איפוא, שכמעט שלא היתה השפעה כזאת.3

ב 1977 התחולל מהפך פוליטי בישראל, והימין עלה לשלטון. במקביל לעליית הנאו-ליברליזם ברחבי העולם, נכנסה גם ישראל לעידן נאו-ליברלי. מפלגות השמאל לא רק שלא הציבו אופוזיציה רעיונית למשטר החדש, הן השתלבו בו ואמצו את האידאולוגיה שלו כמעט בלי סייג. בהעדר אופוזיציה רעיונית, העמיקה עוד יותר נטייתם של הישראלים לנהל מאבקים פוליטיים על סוגיות של מדיניות-חוץ, יחסי רוב ומיעוט ויחסי דתיים-חילוניים, ולדחוק לשוליים את הנושא הכלכלי. שיעור העובדים המאורגנים באיגודי עובדים צנח מבערך 80% ב 1980 לסביבות 20% בתום המאה. הקיבוצים, שחדלו שני עשורים קודם לכן מעיסוק רעיוני אינטנסיבי בסוציאליזם, החלו נוטשים, מאז אמצע שנות השמונים, גם את הפרקסיס של חיי שיתוף. כעת, לא רק "הקפיטל" אלא הגות מרקס בכללה כמעט שנעלמה מן הנוף. הסוציאליזם היה, לכל היותר, נטל עבר שצריך להשתחרר ממנו.

בראשית שנות האלפיים, לאחר שלושה עשורים של מדיניות קיצוצים, הפרטה ושחיקה של זכויות עובדים, והגמוניה בלתי מעורערת של השיח הנאו-ליברלי באקדמיה ובעיתונות הכלכלית, חל שינוי מגמה מסויים. הביטוי הראשון לשינוי היה התארגנויות עובדים חדשות שהפכו תוך כמה שנים לגל התאגדות במשק הישראלי. בקיץ של שנת 2011 פרצה בישראל מחאת-המונים על רקע חברתי-כלכלי. במשך מספר שבועות, התקיימו ברחבי ישראל הפגנות ענק, מאהלי מחאה וסמינרים מאולתרים תחת כיפת השמים. הסיסמא המרכזית של המוחים היתה "העם דורש צדק חברתי". מעולם קודם לכן לא נראו בישראל הפגנות בנושאי חברה וכלכלה שגייסו המונים רבים כל כך. למחאה החברתית שפרצה בשנת 2011 לא היתה כל השפעה פוליטית מיידית. בשתי מערכות הבחירות שבאו אחריה (ב 2013 וב 2015) שמרה קואליציה של מפלגות ימין על מעמדה ההגמוני. אולם נראה שהמחאה היתה ביטוי וזרז גם יחד לשינוי במודעות הציבורית. הישראלים התחילו להתעניין בסוגיות כלכליות ולהקנות להן מקום מרכזי יותר בסדר היום הציבורי. באקדמיה, בעיתונות בתקשורת האלקטרונית ובמוסדות לימוד סמי-אקדמיים החלה להופיע ביקורת על האידאולוגיה הכלכלית הרווחת, והתפרסמו עמדות שערערו על המונופול של המחשבה הנאו-ליברלית.

כמענה לאווירה ציבורית חדשה זו, הזדרזו הוצאות הספרים הוותיקות "ספריית פועלים" ו"הוצאת הקיבוץ המאוחד" (שהתאחדו בינתיים) להוציא מהדורה חדשה, מצולמת, של הכרך הראשון של "הקפיטל". מטעמים של חסכון בעלויות ההוצאה לא שונה דבר מן הנוסח שהתפרסם בשנת 1947, פרט לכמה השמטות. בין השאר הושמטה ההקדמה הארוכה והמצויינת שכתב ש. אוורבוך להוצאה הראשונה, ובמקומה נוספה הקדמה מפרי עטי, הדנה ברלוונטיות של מרקס לימינו. נכון לכתיבת שורות אלה, נמכרו שלושת אלפים עותקים ממהדורת 2011 של "הקפיטל" בעברית. זה אולי נראה מספר צנוע מאוד, אך יש לזכור שמדובר בספר שמהדורה קודמת שלו עדיין קיימת בספריות, ושבישראל של ימינו, ספר עיון חדש הנמכר ב 700 עותקים נחשב להצלחה.4

הכרכים הראשון והשני של "הקפיטל" תורגמו לעברית, בתרגום מופתי, בתקופה שבה איש לא שעה אליהם. האם החברה הישראלית של ימינו מתאימה יותר לקריאה ב"קפיטל" ולעיסוק בו? האם היא מגלה כעת את חשיבותן המכרעת של הסוגיות הכלכליות לחיי האדם והציבור? האם הולכים ונוצרים בישראל מסגרות השיח ובתי המדרש שבהם יקראו את "הקפיטל" של מרקס קריאה ביקורתית, שתפתח ותעשיר את התיאוריה הכלכלית ואת המחשבה הסוציאליסטית? בשעה זו איננו יכולים להשיב על השאלות הללו. ינשופה של מינרווה עדיין מנמנם בקינו.

הפניות
  1. שמחה אוורבוך, שכתב את המבואות לשני כרכי "הקפיטל" בעברית, היה אמון היטב על השיח המרקסיסטימהפכני, ומזוהה לחלוטין עם הפרשנות האורתודוקסיתסובייטית של מרקס, כפי שאפשר ללמוד מן המבואות הללו, ומקובץ המסות שפרסם חמש שנים קודם לצאתו של "הקפיטל" בעברית".[]
  2. בספרו החשוב "בניין אומה או תקיון חברה" טוען זאב שטרנהל, שהסוציאליזם של תנועת העבודה הציונית לא היה יותר מאשר כסות אידאולוגית או ססמא מגייסת לשם הגשמתו של הפרוייקט הלאומי של הציונות. התמודדות ביקורתית עם ספר חשוב זה היא מחוץ לתחומו של מאמר זה. אולם דומני שההיקף והאיכות של תרגומי מרקס לעברית מציבים סימן שאלה ביקורתי על התזה של שטרנהל.[]
  3. אולי אפשר להצביע על שני חריגים:

    א. ב 1970 פרסם יצחק יוליוס לבנשטיין את ספרו "התתכן ממלכת החירות, מרקס נגד המרקסיזם". בספר זה נסמך לבנשטיין בהרחבה על הקפיטל (ובפרט על אותה פיסקה מפורסמת אודות "ממלכת החירות וממלכת הכורח") כדי לבסס פרשנות קנטיאנית למרקס המאוחר, ולהציבה הן כנגד הדוגמטיזם הסובייטי והן כנגד הפרזיולוגיה הריקה של השמאל החדש במערב.

    ב. בערך באותן שנים פתחו יגאל וגנר ומיכאל שטראוס מאוניברסיטת חיפה פרשנות מרקס משלהם, שהיתה מבוססת במידה רבה על שלושת כרכי הקפיטל. וגנר ושטראוס זיהו אצל מרקס המאוחר הבחנה בין "הון ייצור" ו"הון סיבוב" ופתחו הבחנה זו לכלל תיאוריה מרקסיסטית לא אורתודוקסית. כמו כן, הם הראו שהצעדים המעשיים שמרקס ממליץ עליהם לקידום הסוציאליזם דומים במהותם לכלכלה הקינסיאנית (וגנר & שטראוס, על התוכנית שב'המניפסט הקומוניסטי' ויסודותיה העיוניים, 2005). בשנות השבעים והשמונים פעל בהנהגתו של יגאל וגנר חוג של חוקרים, מורים ומחנכים שגם ניסה להשפיע על הפוליטיקה.

    הערכה ביקורתית של חיבורו של לבנשטיין, ושל התיאוריה של וגנר ושטראוס, היא מעבר לאופקיו של מאמר זה.[]

  4. אני מודה לאברם קנטור מהוצאת הקיבוץ המאוחד על עזרתו באיסוף נתונים אלה וכן בהיבטים אחרים של כתיבת מאמר זה.[]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *