בארץ העובדים העניים

מעל כל במה ומול כל מצלמה חוזר שר האוצר יובל שייניץ על סיפור אחד ויחיד: המדיניות הכלכלית שלו ושל נתניהו מונעת אבטלה! הנה, למשל, בעימות טלוויזיוני ארוך למדי (מלפני כחודשיים, ובטרם המלחמה בדרום והפריימריז בשתי המפלגות, ולפני פרסום התכנית הכלכלית של מפלגת העבודה) חזר השר לאורך הדיון כולו על טענה אחת ויחידה: ממשלת נתניהו הגדילה את הצמיחה, כלומר, הורידה את האבטלה. שיעור האבטלה בישראל, טען השר, נמוך יותר מאשר במדינות אירופה. הכיצד? שאל שטייניץ והסביר: משום שמדיניות נתניהו-שטייניץ מושכת לכאן משקיעים. ומשקיעים פירושם מעסיקים. ומעסיקים פירושם משרות חדשות. על אותו רעיון עצמו, אבל מן הכיוון ההפוך, חזר שטייניץ לאחרונה כאשר השתלח בתכנית הכלכלית ובשלי יחימוביץ: המדיניות שלה, כך טען, תבריח מכאן משקיעים ובאופן זה תגרום לפיטורים המוניים. לעומת זאת, הוא עצמו, ופטרונו בלשכת ראש הממשלה, מצילים את העובדים ואת המשק מסכנת האבטלה.

האמת היא שלפחות בדבר אחד יובל שטייניץ צודק! ב 17 באוקטובר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דו"ח מפורט שכותרתו "פני החברה הישראלית". מן הנתונים עולה כי בעשור האחרון עלה אחוז המועסקים באירופה ובישראל. אבל בעוד מדינות ה OECD הגיעו רק עד לשיעור מועסקים של 70.8% (בממוצע), בישראל יש 72.1% מועסקים. את ההפרש של 1.3% אחוז לטובתנו אנחנו אמורים לייחס למדיניות הכלכלית המוצלחת של משרד האוצר.

אבל באותו דו"ח של השלכה המרכזית לסטטיסטיקה מחודש אוקטובר נכתב, ששיעור הישראלים הנמצאים בעוני או בסכנת עוני גבוה מאוד ביחס למדינות אירופה. שיעור זה עומד בישראל על 31%. כמעט אחד מכל שלושה ישראלים הוא עני או נמצא בסכנת עוני. ממוצע האיחוד האירופי הוא 16% בלבד. יוון וספרד, החביבות כל כך על ביבי נתניהו, הן המדינות האירופאיות שבהן הסיכון לעוני גבוה במיוחד, אך הוא עומד שם רק על 20%, אחד עשר אחוזים פחות מישראל.

השילוב שבין נתוני אבטלה נמוכים ונתוני עוני גבוהים כל כך הוא מדהים! מסתבר, שבישראל העבודה לא מפרנסת את בעליה ולא מעניקה לו אפשרות לחיים בכבוד. אלפי ישראלים זוכים משר האוצר שלהם (ומהמשקיעים שהוא "משך" לישראל) לתענוג המפוקפק של עבודה קשה ומשעממת, בשעות ארוכות, בלי תנאים או קביעות, ועם תלוש משכורת שמשאיר אותם עניים. דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי, שפורסם לפני ימים ספורים, מבהיר היטב את מה ששר האוצר מנסה להסתיר: 65% מן המשפחות העניות בישראל הן משפחות של אנשים עובדים!

בתום יום העבודה הארוך חוזרים העובדים העניים הללו, בשעה מאוחרת מידי, אל דירה קטנה מידי (עם שכר דירה גבוה מידי), אל ילדים שצריך להביט להם בעיניים ולהגיד להם: "אין. אי אפשר. אנחנו עניים". ולמחרת בבוקר הם שולחים את הילדים האלה רעבים אל בית הספר, ויוצאים בעצמם לעוד יום של עבודת-דחק, בחסדם של השר שטייניץ וראש הממשלה נתניהו.

עבודה ראויה לשמה היא כזו המפרנסת את בעליה, מאפשרת לו לעמוד ברשות עצמו, לתרום לחברה ולהביא לידי ביטוי את כשרונותיו. המדיניות של נתניהו ושטייניץ מסירה מן העבודה את כל התכונות הללו, ולכן דבריו של שר האוצר על אחוזי האבטלה הנמוכים הם בגדר התפארות תפלה ונבובה: כשבני ישראל היו עבדים לפרעה במצרים, הם נהנו מאפס אחוזי אבטלה.

קהילה וקומונה בפרספקטיבה סוציאליסטית

בימים אלה יצא לאור בהוצאת Brill הספר The Communal Idea in the 21st Century.
את הספר ערכו רפאל בן אליעזר, יעקב עובד ומנחם טופול, והוא אסופה נרחבת של מאמרים הסוקרים את תופעת הקומונות והקהילות השיתופיות בימינו.
המאמר שאני כתבתי לספר נקרא Commune and Community, a Socialist Perspective.או בעברית: "קהילה וקומונה בפרספקטיבה סוציאליסטית".
אפשר למצוא במאמר פיתוח והרחבה של רעיונות שהעלתי בטקסטים קודמים, שמרביתם פורסמו גם באתר זה.
להלן הגירסה העברית של המאמר (שפורסם באנגלית). למתקשים בקריאה דרך האתר אני מצרף את המאמר כקובץ פי.די.אף. כמו כן מצורפים: הגירסה האנגלית של המאמר (עם תוכן העניינים של הספר כולו), ופלאייר אודות הספר מאת ההוצאה.

להמשיך לקרוא קהילה וקומונה בפרספקטיבה סוציאליסטית

הקיבוץ כאוטופיה – הספר

השבוע יצא לאור ספרי "הקיבוץ כאוטופיה". הספר מבוסס על סדרת ההרצאות שנתתי בחורף 2011 במסגרת האוניברסיטה המשודרת (עם הרחבות מסויימות). "הקיבוץ כאוטופיה" יצא בהוצאת מודן, בסדרת האוניברסיטה המשודרת.

אני מצרף כאן את תוכן העניינים של הספר, את עמוד השער ואת הפרק הראשון: "שומקום, או: מהי אוטופיה"

הקיבוץ כאוטופיה – שער

הקיבוץ כאוטופיה – תוכן עניינים

פרק ראשון – שומקום, או – מהי אוטופיה

מרקס והמחאה החברתית

דברים שאמרתי בכנס בבית אריאלה, לכבוד ההוצאה העברית המחודשת של הכרך הראשון של "הקפיטל"

דברים שאמרתי בכנס ב'בית אריאלה', לכבוד ההוצאה המחודשת של הקפיטל.

למתקשים בקריאת הפוסט, הנה הדברים בקובץ pdf:  מרקס והמחאה החברתית

במהלך סמסטר ב' של השנה שעברה לימדתי קורס אקדמי שכותרתו "קרל מרקס ואנחנו". לקורס היתה מטרה כפולה: ראשית, להציג בפני הסטודנטים כמה מעיקרי משנתו של מרקס, ושנית, להצביע על הרלוונטיות של מרקס לחיינו שלנו – להראות שביקורת-הקפיטליזם שהציג מרקס במחצית השניה של המאה התשע עשרה היא גם ביקורת הסדר הכלכלי, החברתי והפוליטי של ימינו אנו. הקורס הסתיים בעבודת בית, שבה התבקשו הסטודנטים לכתוב חיבור חופשי בנושא הרלוונטיות של מרקס לימינו. ואז, כמו לפי הזמנה, פרצו ארועי מחאת הקיץ, והסטודנטים שלי נשמו לרווחה: הרלוונטיות של מרקס הפכה פתאום לדבר מובן מאליו.

להמשיך לקרוא מרקס והמחאה החברתית

ראיון בתוכניתו של קובי מידן "אנשים בלילה" במוצאי האחד במאי

על הרלוונטיות של מרקס, על המחאה החברתית וגם שני שירים יפים, של חווה אלברשטיין ושל יאיר דלאל.

למי שלא הספיק ברדיו…

בקישור זה

מסדה של הציוויליזציה – רוסו ובעיית הרכוש הפרטי

הרצאה שנשאתי בכנס שהתקיים בחודש אפריל באוניברסיטת תל אביב.
כיצד ניתן להבין את העובדה שרוסו מציג את הרכוש הפרטי כמקור אסונם של בני האדם מחד, וכדבר מקודש שהאמנה החברתית חייבת להגן עליו מכל משמר? מה הקשר שרואה רוסו בין הרכוש הפרטי, סחר החליפין, חלוקת העבודה החברתית והציוויליזציה, ובעיקר מה הוא לא רואה…

הרצאה שנשאתי בכנס שהתקיים בחודש אפריל באוניברסיטת תל אביב. משום שההרצאה נתנה על פה, ויתרתי על רישום מראי המקום המדוייקים של הטקסטים המצוטטים להלן. כרגיל, מי שזקוק למראי המקום מוזמן לשלוח לי אימייל ואכתוב לו אותם.

למתקשים בקריאה דרך האתר, מצורף הפוסט בפורמט pdf: מסדה של הציוויליזציה – רוסו ובעיית הרכוש הפרטי.

להמשיך לקרוא מסדה של הציוויליזציה – רוסו ובעיית הרכוש הפרטי

כשר לפסח

על עבודת האלילים של ה"כשר לפסח", ומה נשיב ליזם הזריז שיציע למכור לנו מים ואויר כשרים לפסח?

למתקשים בקריאת הפוסט: הנה הוא בקובץ pdf:

כשר לפסח

יום אחד לפני ליל הסדר הלכתי אל בית המרקחת לקנות תרופות. הרוקח שאל אותי אם אני רוצה את הגירסה הכשרה לפסח של התרופה. שאלתי אותו מה ההבדל בין שתי הגירסאות והוא הסביר לי שהאחת כשרה לפסח והשניה לא.

"ברור", אמרתי, "אבל ממה נובע הבדל זה?"
הרוקח ענה שעל התרופה הכשרה לפסח יש הכשר מיוחד לפסח.
"אתה הופך כאן את הסדרים", לא ויתרתי, "לתרופה יש הכשר לפסח משום שהיא  כשרה לפסח. אי אפשר לומר שהיא כשרה לפסח משום שיש לה הכשר לפסח…"
הרוקח התבונן בי ביאוש. היו מאחורי עוד אנשים רבים בתור. לקחתי את התרופות, שִלמתי ויצאתי.

הלכתי אל חנות החיות, כדי לקנות אכל לחתולים. המוכר שאל אותי אם אני רוצה את הגירסה הכשרה לפסח של המזון. לא אמרתי כלום, רק הנדתי בראשי לשלילה, שלמתי ויצאתי, עומס על כתפי את שק המזון כמו תרמיל נדודים של תועה מדבר.

מצה שמורה

שאלתי את עצמי האם כולם יצאו באופן סופי מדעתם. שאלתי את עצמי מתי אִבדה הציוויליזציה היהודית כל חוש מידה. שאלתי את עצמי האם יש מה לעשות כנגד טירוף זה של "כשר לפסח", או שכל שנותר לי הוא למרוט ביאוש את שערות זקני.

בשעה מאוחרת של אותו ערב נסעתי לירושלים, אל בית דודה של אשתי. נסעתי כדי לקבל ממנו מצה שמורה, שתונח על צלחת הסדר למחרת, בבית הוריה של אשתי. שאלתי את עצמי האם כשאני נוסע במיוחד לירושלים רק כדי להביא משם מצה שהשגיחו עליה השגחה מיוחדת, אני הופך בעצמי לאחד מעדת המטורפים של ה"כשר לפסח".

שעה אחר כך כבר הייתי בדרכי חזרה. לימיני, על הכסא שליד הנהג, היתה מונחת מצה שמורה, וריחה החם והטוב פוגג את ספקותי. משפחת אמה של אשתי היא משפחה פרסית מרחוב אגריפס. בני המשפחה (עשרה אחים וצאצאיהם) התפזרו בכל רחבי הארץ, ועל פני כל קשת האמונות והדעות האפשריות בישראל של היום: דתיים, מסורתיים, חילונים גמורים, שמאלנים, ימניים וכן הלאה וכן הלאה. המצה השמורה, שנסעה איתי מירושלים לבית-שמש, על מנת להמשיך למחרת לראשון-לציון, סימלה עבורי את האחווה המשפחתית ורגש המחויבות השוררים במשפחה זו, חרף כל המחלוקות, העלבונות, הקטטות ואי ההבנות הקיימים בכל משפחה.

ידעתי שמחר, בערב הסדר, תהפוך המצה השמורה הזאת, בידי אביה של אשתי,  ל"אפיקומן", שאותו יגנבו נכדיו כדי שאנו נפדה אותו מהם במתנות. הם יגנבו את האפיקומן במשותף כמובן, כי אצלנו עושים הכל מתוך שותפות…

ולבסוף, חתיכות זעירות מן המצה השמורה יְעטפו בנייר כסף, ויונחו בידי אמא של אשתי במקומות אסטרטגיים, כדי לשמור את צאצאיה מכל רע עד לשנה הבאה: בארנקים, בפינות הארונות, מתחת למזרונים…

אני יודע שחתיכות מצה לא יכולות למנוע אסון. בעצם גם אמא של אשתי יודעת זאת. אני יכול להלעיג על המנהג הזה כעל כל אמונה טפלה. אבל עבורי הוא מסמל את אהבתה של אם-אשתי לילדיה ולנכדיה ואת דאגתה להם. לשתי אלה – האהבה והדאגה – לא אלעג לעולם!

אבל תרופות כשרות לפסח לא מסמלות כלום, משום שאף אחד לא מסמל שום דבר בעזרת גלולה. הוא פשוט בולע אותה מבלי משים. וכך גם אוכל-החתולים הכשר. הוא לא מסמל שום דבר, משום שחתולים לא נחנו בתכונה האנושית המפולאה להלביש משמעות ותוכן בסמלים.

אבל לכל תכונה אנושית מופלאה יש את הפרוורסיה שלה. כיצד נקראת הפרוורסיה שבה מיחסים לַסמל ערך וכוח בפני עצמו, ולא רק כמייצגו של הדבר המסומל בו? קוראים לכך "עבודת אלילים".

הרב שלמה אבינר משיב למאזינים

בעודי נוסע מירושלים לבית שמש, קטע את חוט הרהורי קולו הרך של הרב שלמה אבינר, שבקע ממקלט הרדיו. היה זה שו"ת רדיופוני לילי, והרב פתר את קושיות המאזינים והנחה אותם בהכנות לפסח. הנה כמה מן הדברים שעליהם נשאל:

–          האם כותש שום המשמש רק לכתישת שום מותר לשימוש בפסח? (תשובת הרב: כנראה שלא)

–          האם תכשירי איפור חייבים בהכשר לפסח? (תשובה: איפור לא, בושם כן)

–          כמה מיליליטר חייבים לשתות כדי לצאת ידי חובת ארבע כוסות? (נדמה לי שהתשובה היתה 43 מ"ל לכל כוס)

–          כיצד קיימו הכוהנים בבית המקדש את מצוות ארבע כוסות, והרי היה עליהם להשאר פכחים לצורך עבודת הקורבנות? (תשובה: הם קבלו פטור מן המצווה)

האזנתי כמכושף. הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת ירושלים ורב ההתנחלות בית אל, הפליא לעשות בתשובותיו. הוא שילב בהן פיסיקה עם כימיה, לוגיקה ופילולוגיה ולא הותיר דבר מוקשה או מסופק. אינני רוצה חלילה ללעוג לרב שלמה אבינר. כוחו הגדול, חריפותו ולמדנותו נכרו היטב אפילו כשעסק בשיח הסהרורי הזה אודות הלכות הפסח. גם אינני רוצה לבוא איתו חשבון על עמדותיו בשאלות מדיניות של שלום ובטחון. אלה – אף שהוזכרו פה ושם בדבריו – לא עמדו במרכז הדיון הרדיופוני. אבל שוב ושוב שאלתי את הרדיו, ואת המצה השמורה שישבה על הכסא לידי – האם אלה הדברים שצריך גדול בישראל להסביר לצאן מרעיתו יום אחד לפני הפסח? האם אלה הדברים שצריכים התלמידים לשאול את רבם?

ואז שאל אחד המאזינים את השאלה הבלתי-נמנעת אודות משחת השיניים (אם כי נדמה לי שהוא דיבר בעיקר על מי-פה). וכאן נשא הרבה הרצאה קצרה ובנויה לתלפיות, שממנה עלה באופן ברור, מובהק ונחרץ שמשחות שיניים אינן בשום אופן בחזקת חשד לחמץ, ולכן לא חל עליהן שום דין של הכשר מיוחד לפסח, וכל העניין מפורך מעיקרו. אבל אז, במפתיע, חתם הרב את דרשתו המעולה במלים הבאות: "אבל בפסח אנחנו אוהבים להחמיר, וכיוון שמייצרים משחות שיניים כשרות לפסח, אנחנו נקנה אותן".

כך, במפתיע, במחי משפט אחד, עברנו משיעור בהלכות הפסח לשיעור בהלכותיה של חברת הצריכה, ובהלכותיו של הקפיטליזם המאוחר. כיוון שמייצרים משחות שיניים כשרות לפסח, אנחנו נקנה אותן, למרות שברור לנו שמבחינה הלכתית הדבר חסר שחר, וכשרותו של חגנו לא היתה נפגעת כלל אילו לא יוצרה המשחה המיוחדת, או אילו יוצרה ולא קנינו אותה.

הרב כבר עבר אל מאזינים אחרים ואל שאלות אחרות, אבל אני נשארתי עם משחת השיניים, ועם שתי קושיות ללא תשובה.

האחת: מי באמת פוסק הלכה היום בישראל? גדולי התורה, הרב אבינר וחבריו, או אנשי השיווק של חברת קולגייט?

והשניה: מה נעשה כשיבוא משווק זריז-מחשבה ויציע לנו בקבוקי מים חתומים וכשרים לפסח, או אוהלי חמצן מטוהרים מאבק-חמץ? האם גם אז נומר ש"בפסח אנחנו אוהבים להחמיר" ונעוט על הסחורה, או שמא נגיד לאותו יזם "דיינו"? האם נזכור אז, והאם נזכיר לחברינו, לילדינו ולתלמידינו, שפסח הוא חגם של עבדים משוחררים?

על מרקס, על ההוצאה המחודשת של הקפיטל, על ארועי הקיץ שעבר, ועל קשייו וסיכוייו של הסוציאליזם הקהילתי

על מרקס, על ההוצאה המחודשת של הקפיטל, על ארועי הקיץ שעבר, ועל קשייו וסיכוייו של הסוציאליזם הקהילתי. ראיון רדיו שלי (מראיין: ברוך אסקרוב)

ראיון רדיו עם ברוך אסקרוב ברשת א', בקישור זה

הקדמה ל'קפיטל'

בחודש ינואר 2012 יצאה לאור מהדורה מחודשת של 'הקפיטל' מאת קרל מרקס (הוצאת 'ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד'). לטקסט של מרקס נוספה הקדמה מפרי עטי, העוסקת בשאלת הרלוונטיות של 'הקפיטל' לימינו. הנה ההקדמה לפניכם.

בחודש ינואר 2012 יצאה לאור מהדורה מחודשת של 'הקפיטל' מאת קרל מרקס (הוצאת 'ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד'). לטקסט של מרקס נוספה הקדמה חדשה מפרי עטי, העוסקת ברלוונטיות של 'הקפיטל' לימינו. הנה היא לפניכם.

לנוחיות הקוראים והמדפיסים, מצורף גם קישור לקובץ pdf: הקדמה לקפיטל מאת יפתח גולדמן

להמשיך לקרוא הקדמה ל'קפיטל'

קִילְגוֹר טְרַאוּט ואנחנו, או: רוח הרפאים של המחאה החברתית

פעמוני המחאה שצלצלו בכל הארץ בקיץ האחרון לא ישפיעו כהוא זה על ראש הממשלה שלנו, וגם לא על שר האוצר או פקידי משרדו. לא להם צלצלו הפעמונים, וממילא תדר הצלצולים היה נמוך או גבוה מטווח שמיעתם. הפעמונים צלצלו לנו. גל המחאה האדיר הוא קילגור טראוט שלנו. הוא צועק לנו "הייתם חולים ועכשיו הבראתם, ויש עבודה לעשותה".

(כשסיימתי לכתוב את הרשימה הבאה, גיליתי, באמצעות 'גוגל', שסיוון פיסטרוב הקדימה אותי בהצבעה על הקשר שבין ארועי הקיץ האחרון ובין ספרו של וונגוט "רעידת זמן". לאחר התלבטות מסויימת החלטתי לפרסם בכל זאת את מה שכתבתי, תוך מתן קרדיט וקישור לזו שהקדימה אותי…)

קִילגוֹר טרַאוּט

בזמן האחרון אני מרבה לחשוב על קילגור טראוט. טראוט הוא דמות דמיונית המופיעה בכמה מספריו של הסופר האמריקאי הנפלא קוּרט ווֹנֵגוּט, שנפטר ב 2007. טראוט הוא זקן תמהוני, שילוב של גאון ושוטה, הכותב סיפורי מדע בדיוני שאותם הוא מוכר לפרסום במגזינים פורנוגרפיים. טראוט הוא גם הגיבור של הספר "רעידת זמן", שפרסם וונגוט בשנת 1997. היה זה הספר האחרון שכתב וונגוט, והוא בעצם תיאור של כשלון ספרותי, שהוא כשלון ספרותי בפני עצמו. אבל אצל וונגוט, אפילו הכשלונות נהדרים.

להמשיך לקרוא קִילְגוֹר טְרַאוּט ואנחנו, או: רוח הרפאים של המחאה החברתית