לפני שבועיים התאבד הבדרן דודו טופז בתא המעצר. כך באה אל סיומה פרשת חייו, עלייתו ונפילתו של "מלך הרייטינג", שאפשר היה לכנותה טרגדיה אילו היה בה לפחות שמץ של נשגבות. אלא שלא היה בה. רק סחי ורפש ועליבות ומיאוס-עצמי וייסורים. סוף קטן ועגום לחיים קטנים ועגומים. לא אקיים את הכלל הנדוש "אחרי מות קדושים אמור". לא אומר כאן שום דבר טוב על דודו טופז. ולא משום שאין לשמור על כבוד המת אם המת עצמו ביזה את כבודו בעודו חי, אלא משום שכבוד האמת חשוב מכבוד המת.

ומפאת כבוד האמת אודה מייד ביותר משמץ של שמחה לאיד שתקפה אותי עם נפילתו של טופז. לא כשהתאבד חשתי את השמחה הזאת אלא כשהסתבך. טופז היה אחד הגורמים הפעילים ביותר בתהליך הדרדור וההזניה של התרבות הישראית שהחל עם פתיחת שידוריו של הערוץ המסחרי לפני כחמש-עשרה שנה. כבר כשהנחה תוכניות אירוח בערוץ הראשון, בימיו האחרונים של המונופול, נראה טופז כנמר בכלוב. ואכן, עם פתיחת הסכר של השידור המסחרי זינק הנמר אל ערוץ 2, מגוּבֶּה בהון של מפרסמים ובאינטרסים הצרים של המפיקים "להשיג רייטינג", ושלח את ניביו אל החברה והתרבות בישראל. אחד אחד העלה אל הבמה צופים רועדים מהתרגשות (מפאת נוכחותו של האליל או מפאת הסיכוי לזכות בסכום דמיוני) וטרף אותם בשידור חי. במצעד מתמשך של דילוג משיא אל שיא חדש (או בעצם משפל אחד לעמוק יותר) ביזה את התרבות הישראלית, את הפוליטיקה והפוליטיקאים, את האופי הישראלי – את הישראליות עצמה, והפך עצמו במו ידיו לאלוהים בעיני עצמו, בעיני מעריציו ובטבלאות הרייטינג.

הוא לא היה לבד בראשית הדרך. יחד איתו היו גם תאומיו דן שילון הכאילו-מתוחכם ואילנה דיין הכאילו-עיתונאית ועוד אחרים. אלא שהוולגריזציה המהירה של תכני השידור בערוץ השני השאירה אותם מאחור. הם נעלמו או הסתגרו בנישה שלהם. טופז, שכנראה לא היה רף שלא הסכים לרדת אליו, נשאר מלך הרייטינג.

ואז גם הוא נעלם.
סולק מן המסך. ניסה לשוא לחזור אליו. וסופו שהסתבך במעשי בריונות חמורים, נתפס והתאבד.

מה אפשר ללמוד מפרשת נפילתו? כוכבי התקשורת הרוכבים כעת על גל-הצלחה זה או אחר יכולים כמובן ללמוד מכך עד כמה זמנית היא התהילה, ועד כמה עמוק החלל הנותר אחריה. אנחנו, שאיננו אלילי תקשורת, צריכים לשאול את עצמנו מדוע חלפה תהילתו של טופז. אני רוצה להציע היפותזה, אולי לא מאוד מקורית או חדשנית, על פיה דעיכתו של טופז קשורה בשינוי באופיה של הטלויזיה המסחרית ובאופי היחסים שלה עם הצופים. לשינוי הזה קוראים בשתי מלים "תוכניות ריאליטי". טופז נדחק מן התקשורת המסחרית ככל שתוכניות הריאליטי השתלטו עליה. בתוכניות הללו אין לו מקום.

מי המנחה של תכנית הריאליטי הפופולארית "השרדות"? גיא זוארץ. שחקן, בדרן, זמר והאיש של יעל בר-זוהר. בודאי לא דמות אלמונית. ובכל זאת – בפרסומות הענק לעונה החדשה שהוצבו בצידי הדרכים שמו לא מוזכר כלל. גם באתר האינטרנט של התכנית, בדף הכניסה, יש רק איזכור אחד של המנחה וגם הוא כבדרך אגב, תוך דיבור על אחת המתמודדות. אפשר לדמיין שלט חוצות ל"ראשון בבידור" שלא יזכיר את שם המנחה? אפשר לדמיין אתר אינטרנט של התכנית הזאת בלי לראות מייד את קלסתרו של טופז מתנוסס בראש הדף ובגדול? כאן נעוץ ההבדל.

טופז זרח בשמי התוכנית שלו. הוא קבע גורלות ושינה אותם. הוא מיגנט אליו את תשומת הלב של הצופים. ב"השרדות", "האח הגדול" ודומיהם, מרוכזת תשומת הלב במתמודדים. אלה שאצל דודו היו עולים בדחילו ורחימו אל הבמה כדי לשמש מצע לביצועיו התאטרליים של המנחה הם עכשיו, לכאורה, המבצעים עצמם. ומי שחותך את גורלם אינו המנחה הנערץ אלא מנגנון נסתר ואנונימי שבדרך-כלל קוראים לו "ההפקה". המנחה בריאליטי הוא לא זאוס האולימפי כפי שהיה דודו טופז. הוא מסתפק בתפקיד הצנוע של הרמס שליח האלים, המבשר למתמודדים ולצופים מה הכינה ומה החליטה עבורם ה"הפקה". בעולם כזה, לאגו-מניאק כמו טופז פשוט אין מקום.

לאמיתו של דבר, כמובן, טופז אף פעם לא באמת ניהל את העניינים. ההפקה ניהלה אותו כשם שהיא מנהלת את זוארץ ואת המתמודדים ב"השרדות". וגם ההפקה לא באמת קובעת. קובעים הזכינים, קובעים המפרסמים ובחשבון אחרון (ובדרך-כלל באופן מתווך למדי), קובעים בעלי ההון השולטים באמצעי התקשורת. אפשר לתאר זאת בעזרת הקריקטורה הוותיקה של בובות בתאטרון-בובות: ידו של הבעלים מפעילה את ה"הפקה" וידה של ההפקה מפעילה את הכוכב והכוכב מפעיל את הצופים והמתמודדים. עכשיו פשוט ויתרו על בובה אחת. זרקו אל פח האשפה את בובת הכוכב, האהוב, הנערץ והכל-יכול-לכאורה.

הציבור עובר מהערצה פאסיבית של המנחה-על-הבמה לדבקות פאסיבית בהפקות ה"ריאליטי". מערך האינטרסים הקונקרטיים השולט בתקשורת כבר לא נזקק לכוכב כדי לשעבד אותנו. המאפיינים הפשיסטיים של "תופעת דודו טופז" (פולחן האישיות, התבטלות עצמית בפני ה"מנהיג" הבימתי וכו') התרככו או נעלמו, אבל ספק אם מה שהחליף אותם הוא טוב יותר או הומאני יותר. את הערצת המנחה-המנהיג מחליפה התעניינות אובססיבית בתוכניות הריאליטי שמייצרים צוותי הפקה נעדרי שם וקלסתר-פנים. זו התעניינות מתרפסת, נלהבת, מודעת לעצמה ומוותרת לעצמה גם יחד (כל אחד יודע שזה "לא באמת". כל אחד יודע שזו שחיתות והשחתה. כל אחד יודע שזו פגיעה חמורה בכבוד האדם. ובכל זאת – אף אחד לא מוותר על הפרק הבא!)

אז מה המסקנה?
ראשית, שתמיד יכול להיות גרוע יותר. אבל זו לא חכמה גדולה לומר זאת.
שנית, ואת זה חשוב שנזכיר לעצמנו שוב ושוב, טופז הוא סימפטום של הבעיה הרבה יותר מכפי שהוא הבעיה עצמה. דבריו של מרקס ביחס לקפיטליסטים – שהם תוצר של היחסים החברתיים הרבה יותר מכפי שהם יוצרי היחסים הללו (זו פרפראזה מאוד לא מדוייקת על הנאמר ב"קאפיטאל", ספר ראשון, עמ' 5 במהדורה העברית) נכונה פי כמה ביחס לכוכב הבידור. אכן, למעשיו של טופז היתה השפעה ממשית (ומשחיתה) על התרבות הישראלית, אבל רק כל עוד, ורק משום שטופז קיבל על עצמו בהכנעה כללים מסויימים שרק במסגרתם יכול היה לפעול.

כשהייתי צעיר יותר היתה לי "רשימת חיסול" דמיונית שאליה ניתבתי חלק מן היאוש והאגרסיות. טופז תמיד הופיע במקום גבוה ברשימה (זו היתה רשימה דמיונית כמובן. במציאות אני פחדן מכדי לחצות כביש שלא במעבר חציה. כדי למנוע מעצמי צרות לא אספר כאן אילו אנשים נוספים אכלסו את הרשימה, משום שרובם עדיין חיים ופעילים). אורח החשיבה הזה מטופש כמובן, משום שהוא מבלבל בין טופז האדם-הקונקרטי לבין טופז התופעה-החברתית. הדבר האחד שיש טעם לעשות כשפוגשים בטופז קונקרטי כזה או אחר היא לשבת לידו, לשתות איתו קפה ולומר לו שזה לא נורא וכלום עוד לא אבוד: גם מעומק הביבים אפשר לצאת אל האור, וגם משיאי ההתנכרות, הביזוי העצמי והפטישיזם יכול אדם למצוא את דרכו חזרה אל האנושיות. רק מהמוות אי אפשר לחזור.

אולי לא היה לדודו טופז מי שישמיע באזניו את המלים הללו. אולי היה מי שאמר לו אותן אבל טופז לא יכול היה לשמוע.
עכשיו מאוחר מדי.