(יסודה של רשימה זו במשפט שאני נוהג לומר בשיעורים שלי על מרקס, כשאני מסביר את תופעת הצבר ההון. בשבוע שעבר, אחרי השיעור, בדרך מחיפה לרחובות, התפתח המשפט הזה למאמר קצר).

 

 דובריו ומגיניו של קפיטליזם התאגידים טוענים לא פעם שהסוציאליזם יסודו בקנאה. לכאורה, אין הסוציאליזם השקפה הומניסטית נאצלת החותרת לשחרור האדם, אלא כסות תיאורטית קלושה שמתחתיה מסתתרת קנאה פשוטה, עלובה וקנטנונית: קנאה בעושרם של המצליחים. יסודותיו של רעיון זה מצויים בפילוסופיה הגדולה של ניטשה (בעיקר ב"לגניאולוגיה של המוסר"), אבל ביטויו הפוליטיים והאידאולוגיים האקטואליים נמוכים ושטחיים יותר. כך, למשל, מרגרט תאצ'ר, באחד מנאומי האיימים שלה, טענה שאנשי הלייבור מוכנים שלעניים יהיה פחות, ובלבד שלעשירים יהיה הרבה פחות. ובישראל – תועמלנים כרותם סלע ואורי רדלר טוענים ש"על פי מדד האי-שוויון שהינו למעשה מדד הקינאה הדבר היחיד שמעניין [את סימונה מדימונה] הוא אם פרנסי כפר שמריהו שדרגו ממלון של 5 כוכבים ל-5 כוכבים דה-לוקס בביקורם האחרון בפריז או אם יצחק תשובה קנה עוד מטוס".

כמענה להוקעתנו כקנאים אני מציע לאמץ לאלתר חוק של חברת העתיד הבתר-מהפכנית, שייכנס לתוקף בבוקר שלאחר המהפכה. הבה נקבע שמהפכת השחרור שתבטל את הקפיטליזם תבטיח לשמר עבור כל בעל הון את רמת החיים שממנה נהנה טרם המהפכה. לו, לילדיו ולנכדיו אחריו. ואפילו עם גידול ריאלי של 15% במעבר מדור לדור. הבה נקרא לחוק הזה "חוק הנכדים" של המהפכה החברתית.

נכדים ונינים במרכבת פנינים…

לא. אינני חושב שהמהפכה נמצאת על סיפנו. גם לא הפכתי לסוציאליסט אוטופיסטי מהזן הגרוע ואיני מנסה לכתוב כאן מתכונים עבור מטבחי העתיד. הדבר שאותו אני מציע הוא תרגיל מחשבתי בלבד, ובכל זאת, תרגיל בעל ערך. מטרתו – לעשות את החיים מעט יותר קשים למבקרינו, חסידי תיאורית "הסוציאליזם-כקנאה". אבל יש לו גם תכלית חשובה יותר: להבהיר לעצמנו על מה באמת אנחנו נאבקים. להזכיר לעצמנו מה באמת לא בסדר בקפיטליזם…

ראשית, אסביר את הלוגיקה שמאחורי "חוק הנכדים": הקנאה שבה מאשימים אותנו, הסוציאליסטים, היא בעצם קנאה מוּכְוֶונת-צרכנות: קנאה בעשירים על מוצרי הצריכה שברשותם (בלשונם של סלע-את-רדלר: מלון-5-כוכבים ומטוס). אם להקפיד על טרמינולוגיה מרקסיסטית מדוייקת, אין זו, בעצם, קנאה בהונו של בעל ההון אלא בעושרו (עוד על כך בהמשך). הדרך הקלה ביותר להדוף את ההאשמה היא להכריז, איפוא, שאין לנו כל כוונה לגעת במוצרי הצריכה של המליונרים. נהפוך הוא: גם אחרי המהפכה, גם כשכבר לא יהיו מליונרים, אנחנו נדאג לספק להם אותה רמת חיים נהנתנית, ראוותנית, מושחתת ומשחיתה שהיתה להם בעבר. על אחריותנו. בזעת אפנו. מהפכת קטיפה של ממש: הצד שאמור להפסיד בה לא יחוש כלל את ההפסד על בשרו. יתרה מזאת, כיוון שיכול הקפיטליסט לטעון שחלק מהותי מרווחתו ומרמת חייו היא הידיעה שיוכל, בבוא היום, להוריש את עושרו לצאצאיו (שאף יַרבו את העושר), נחיל את הכלל האמור גם על בניו ונכדיו של הקפיטליסט. אני מניח כאן שהשאלה "כיצד יחיו הבנים של הנכדים שלי" היא שאלה מופשטת לחלוטין עבור כל אדם סביר. אבל אם יקום מישהו ויטען ברצינות את ההפך, אני מוכן מייד להחיל את "חוק הנכדים" גם על הדור הבא ולשנות את שמו ל"חוק הנינים"…

הרי זה לא מאוד מסובך לביצוע. מטוסים יהיו גם אחרי המהפכה, ומן הסתם גם אתרי סקי ומלונות. פשוט נבטיח שגם הנכד של תשובה יוכל להחזיק ברשותו מטוס, וגם הנכדים של פרנסי כפר שמריהו יוכלו לחרבן באסלות מזהב טהור. אכן, עלולים להתגלות כמה קשיים, למשל בנוגע להנאה משירותיהם של חדרנים, משרתים, יחצ"נים וחנֵפים. וגם נאלץ כנראה לסרב להם, למיליונרים ולנכדיהם, כשיבקשו מאתנו לקרוא מוזיאונים על שמם, אבל אלה בכל זאת עניינים שבשוליים. וחוץ מזה, כזכור, מדובר כאן בניסוי מחשבתי בלבד.

קנאה במה?

 עכשיו התועמלן הנאו-ליברלי, המאשים אותנו בצרות עין, צריך להגדיר מחדש במה, לדעתו, אנחנו מקנאים. הוא כבר לא יכול לטעון שאנחנו מקנאים במטוס של תשובה, או בסוויטות למליונרים, ובאופן כללי יותר – בתרבות הצריכה, בסגנון החיים, ברעבתנות ובראוותנות של העשירים. הרי נתנו להם את כל אלה, להם ולצאצאיהם, ומבלי שדרשנו השוואת תנאים לעצמנו, או לעניים, או לסימונה מדימונה או לריקי כהן מחדרה או למסעודה משדרות (ואני באמת חושב שחלקים מרכזיים מסגנון החיים של המליונרים צריכים לעורר סלידה אצל כל אדם סביר בעל עין פקוחה ולב רגיש). אז במה בדיוק אנחנו מקנאים? או במלים אחרות – את מה בדיוק אנו רוצים לשלול מהם, מהמליונרים? את הכסף השמור בחשבונות הבנק שלהם, את המניות שבבעלותם, את אמצעי הייצור שבשליטתם, את כל מה שאין הם צורכים ושכלל אין בכוונתם לצרוך, את ההון שלהם.

וכאן ייאלץ התועמלן הנאו-ליברלי, אולי לראשונה בחייו, לעשות הבחנה בין עושר, המתבטא במוצרי צריכה, לבין הון, המתבטא בשליטה על אמצעי ייצור, ודרכם – על חייהם של בני אדם אחרים. כי את ההון, ולא את העושר, מבקשת המהפכה להפקיע מידיהם של בעלי-ההון. היא מבקשת להפקיע מהם את הדבר שמכוחו הם שולטים בחייהם של אנשים אחרים, קובעים עבורם מה יאכלו וישתו ומה ילבשו, היכן יגורו (והיכן לא יגורו), מה יראו בטלוויזיה, ובעיקר – במה יעבדו, כמה יעבדו ובאילו תנאים יעבדו. "חוק הנכדים" ממחיש שאין זה כלל עיקר סוציאליסטי למנוע מהעשירים את אורח החיים שבחרו לעצמם; העיקר הוא לשלול מהם את הזכות והיכולת לקבוע את אורח החיים של אנשים אחרים. והאין חירות הפרט עיקר העיקרים של הליברליזם? מוארת באור זה מתגלה המהפכה הסוציאליסטית כמגשימת האידאלים הליברליים…

הקפיטליסט המושלם

 הקפיטליסט המושלם לא גר בוילה בכפר שמריהו, לא אוכל במסעדות יוקרה ולא טס לחוץ לארץ. הקפיטליסט המושלם גר בדירת חדר-וחצי מתפוררת ואוכל לחם אחיד עם קוטג'. את כל מה שהוא מרוויח ממחזור הייצור הוא משקיע מחדש בייצור: מקים עוד מפעלים, רוכש עוד חומרי גלם, מכונות, מקורות אנרגיה, ומשלם את משכורתם של עובדים נוספים שיעבדו באמצעי הייצור הללו ויהפכו אותם למוצרים. על פי מרקס, זו משמעותו המדוייקת של "הון": בעלות על אמצעי-ייצור המאפשרת קנייה של כוח עבודה אנושי, ושליטה על בני-אדם.

דרכי השימוש בהון התרבו והתגוונו מאז ימיו של מרקס, אבל לא השתנתה מהותו כאמצעי לשליטה חברתית (כלומר: שליטה על בני אדם). התכלית האחרונה של שליטה זו היא גידול נוסף של ההון וחוזר חלילה.

ההון מרבה את עצמו. העושר הצרכני מכלה את עצמו. לכן, כל מה שהקפיטליסט צורך באופן אישי (כלומר: כל הביטויים המוחשיים לעושרו), גורע מן ההון שלו. אכן, גם הקפיטליסט הוא בשר ודם, ולכן שום קפיטליסט אינו הקפיטליסט המושלם. יש לו גוף וצרכי-גוף ורצונות ותאוות. ובדרך-כלל הוא מספק את צרכיו באורח-חיים הרחוק מרחק אדיר מזה של עובדיו. מרקס, שדיבר על הקפיטליסטים כעל "קטגוריות כלכליות בצורת אדם" ייחס חשיבות מועטה מאוד (מועטה מדי) לצרכיו של הקפיטליסט ולאורח חייו.

 (הביטוי "קטגוריות כלכליות בצורת אדם"  לקוח מן ה"פתח דבר" של מרקס לכרך הראשון של "הקפיטל". יש להעיר, עם זאת, שבמקרה זה תרגומו של צבי וויסלבסקי מוצלח יותר מהמקור. מרקס כתב: "פרסוניפיקציה של קטגוריות כלכליות").

אפשר שמרקס טעה בכך, אבל כשאנחנו ממקדים את ביקורת-הקפיטליזם שלנו בעושרם-הצרכני של הקפיטליסטים, או בפער בין מה שמונח בצלחתם למה שמונח בצלחתו של האזרח העני, אנחנו עלולים להכשל בטעות ההפוכה החמורה יותר: אנחנו עלולים לשכוח, שהבעיה המהותית בקפיטליזם היא לא הפער בעושר אלא  הפער בעוצמה, הפער בין שולטים ונשלטים, וכי האידאה העיקרית של הסוציאליזם אינה השוויון כי אם החירות.

תיאורית החִלחול

 המשלימה הלוגית, ובת לוויתה האידאולוגית של "תיאורית הקנאה" הלוא היא "תיאורית החִלחול" (או "הטפטוף"). כמו אחותה, גם זו לא באמת תיאוריה, כלומר, איש לא הציג אותה כתיאוריה מדעית של ממש. בכל זאת, היא נוכחת כמעט בכל ביטוייה של האידאולוגיה הנאו-ליברלית. תיאורית החילחול מתיימרת להסביר מדוע הקנאה בעשירים היא בלתי-רציונאלית. "עושרם של העשירים", כך אומרת התיאוריה, מחלחל (או מטפטף) כלפי מטה. אם ניתן תנאים מייטיבים לבעלי ההון, אם נקל עליהם להרבות ושוב להרבות את הונם, יחלחל השפע הזה גם אל השכירים במעמד הבינוני ואפילו אל העניים. במקום לקנא בעשירים על עושרם, הרבה יותר הגיוני להנות מפירות החלחול.

יש דרכים רבות להפריך את תיאוריית החלחול. אולי משום כך היא מעולם לא הוצגה באמת כתיאוריה. כמו כל דבר מחלחל, היא לא מחזיקה מים. אבל כאן אציע לה דווקא תמיכה מסויימת, וממקור בלתי צפוי: קרל מרקס. כן, שוב מרקס. נהוג לייחס למרקס את הטענה שתהליך הצבר-ההון, במסגרת אופן-הייצור הקפיטליסטי, ידרדר את מצבם של הפועלים אל סף הקיום הפיזי ואף מתחת לו ("ההתרוששות המוחלטת" של הפרולטרים). אין זה ייחוס מוטעה, אך מעניין לראות שבמקומות מסויימים מרקס מכיר גם באפשרות ההפוכה (אם גם לא נתן מספיק את דעתו על השלכותיה): האפשרות שגידול ההון ילוּוה דווקא בעליה בשכר הריאלי. כבר ב"עבודה שכירה והון" (חיבור מוקדם יחסית) הוא מציג אפשרות כזאת במפורש, ואומר את הדברים הבאים:

 אפילו המצב הטוב ביותר בשביל מעמד הפועלים, גידול מהיר ככל-האפשר של ההון, ככל שהוא עשוי לשפר את חייו החמריים של הפועל, אינו מבטל את הניגוד בין האינטרסים שלו לאינטרסים [...] של בעל ההון [...].

אם ההון נמצא במצב גידול מהיר, כי-עתה אפשר ויעלה שכר-העבודה; אך הריווח של בעל-ההון עולה במהירות רבה לאין ערוך יותר. מצבו החמרי של הפועל נשתפר, אבל על חשבון מצבו החברתי. גדלה התהום החברתית המפרידה בינו לבין בעל-ההון [...]

התנאי הנוח ביותר לעבודה השכירה הוא גידול מהיר ככל האפשר של ההון הפרודוקטיבי – אין פירושו אלה זה: ככל שמעמד הפועלים ממהר להרבות ולהגדיל את הכוח האויב לו, את העושר הזר, השורר עליו, כן נוחים יותר התנאים, שבהם מרשים לו לעבוד מחדש לריבוי העושר הבורגני, להגדלת כוחו של ההון, וזה סיפוקו, שהוא מחשל במו ידיו את כבלי הזהב, אשר בהם הבורגנות גוררתו אחריה."

(מצוטט בשינויים מזעריים מתוך: מרקס, אנגלס, "כתבים נבחרים", כרך א', הוצאת ספרית פועלים, עמ' 57).

יחיו הקנאים

 אפשר, אם כן, שבתנאים מסויימים ההון של הקפיטליסטים (ואולי אפילו עושרם) יחלחל מטה בצורת עליה ריאלית בשכר העבודה. אבל זה כל מה שמחלחל. שום תהליך של חלחול לא מתרחש בעוצמה-השַליטה של הקפיטליזם. הגידול בהון לא מיתרגם לגידול ביכולתם של "האנשים הקטנים", העובדים השכירים והצרכנים, לעצב בפועל את חייהם. שום גידול לא מתחולל באוטונומיה שלהם. להפך: יותר ויותר עוצמה-שַליטה נצברת אצל קומץ קפיטליסטים, שכבר לא נושאים שמות של בני אדם אלא של תאגידי-ענק. השיפור בתנאי החיים של האזרחים, בנסיבות אלה, אין פירושו אלא עבדות נוחה. זה הדבר שהאידאולוגיה נאו-ליברלית ממליצה עליו וקוראת לו "חירות הפרט".

נזכיר איפוא לעצמנו, ונסביר גם לקפיטליסט היומי שלנו כשנפגוש בו: אנחנו לא מקנאים בקפיטליסטים על עושרם. אנחנו לא מקנאים בשום אדם ובשום דבר. אנחנו אכן מקנאים, אבל לא מקנאים ב- אלא מקנאים ל-.

אנחנו מקנאים לאנושיות.

אנחנו מקנאים לחירות.