מדינת הרווחה החדשה: חזון אפשרי לחברה טובה יותר (דברי פתיחה בכנס)

[דברים שאמרתי בכנס יסו"ד במכללת אורנים]

לא באנו לכאן היום כדי להתווכח עם האידאולוגיה הנאו-ליברלית, או כדי לבקר את מדיניות ההפרטה. העידן הנאו-ליברלי הסתיים, והדבר ברור לכל מי שעיניו בראשו. כבר במשך כעשור אנחנו חוזים בפרפורי הגסיסה של עידן זה, שהוא מכוער במותו כפי שהיה בחייו. ההתפתחויות הכלכליות, החברתיות, התרבותיות, הדמוגרפיות ובעיקר הפוליטיות על פני כדור הארץ כולו נראות כהאצה לקראת תהום של ציוויליזציה שיצאה מדעתה, ועל רקע האירועים הללו, התיאוריה הכלכלית הנאו-ליברלית מתפוררת ונפרמת. אופייה האידאולוגי והדוגמטי נגלים לעין כל. המאבק האינטלקטואלי מול התיאוריה הזאת משרה שעמום. קרב המאסף הפוליטי מול הכוחות המובילים את ההפרטה הקניבלית מעורר ייאוש ותסכול. ככל שהמאבקים הללו חשובים, אין די בהם כדי להפיח רוח במפרשים ותקווה בלבבות. אין לקבל שהמאבק נגד סדר העולם הגווע הוא הדבר היחיד שיש לעשותו. גם אין להניח, שמותו של הסדר הכלכלי הנאו-ליברלי הוא בהכרח חדשות טובות. מה שיבוא במקום הסדר הקיים עלול להיות גרוע בהרבה. מפלצות אנושיות וחברתיות שכבר חשבנו שמתו מזמן שבות ומרימות את ראשן. לכן אסור לנו להסתפק בקרבות מאסף פוליטיים או בהישגים טקטיים חשובים ככל שיהיו. עלינו לסמן אלטרנטיבה. עלינו להציג חזון חברתי חדש. לא להסתפק בביקורת הקיים, וגם לא לצייר אוטופיות: להצביע על אפשרויות ריאליות, לברר אותן, לארגן אותן לכדי מצע חברתי שאותו אפשר לקדם בפוליטיקה, באיגוד העובדים, בקהילות ממשיות ווירטואליות ובעשייה החינוכית. עלינו לעסוק איפה בחשיבה קונסטרוקטיבית. כל התיאורטיקנים-הביקורתיים-לשם-ביקורת, מאסכולת פרנקפורט בואכה הפוסט-מודרניזם, ראו בחשיבה הקונסטרוקטיבית ביטוי מכוער של שמרנות ודכאנות. אנחנו רואים בה חלק אינטגרלי מן המאמץ ליצירתו של עולם טוב יותר.

א. הבט קדימה בדאגה

אומרים לנו שאנחנו ניצבים בפני סכנות שהן החמורות ביותר מאז נוסדה מדינת ישראל. מהלכי ממשלת הימין בתחום החברתי והכלכלי מפרקים את הסולידריות החברתית בישראל ומאיימים על עצם אפשרותו של פרוייקט ישראלי משותף. מהלכיה בתחומי החוץ והביטחון מובילים אותנו בבטחה אל האסון ומעבר לו.

אומרים לנו שאנחנו ניצבים בפני סכנות שהן החמורות ביותר מאז תום מלחמת העולם השניה: מאבקו של העולם הרעב לזכות בסיכוי לחיים אנושיים, ומאבקו של העולם השבע להגן על הקיום הפריווילגי שלו, כבר מולידים לעינינו יצורי-בלהה שלא נראו כמוהם מאז שהפשיזם והנאציזם הובסו בשדות הקרב של אירופה.

אומרים לנו שאנחנו ניצבים בפני סכנות שהן החמורות ביותר מאז ראשית העידן המודרני. הערכים המובהקים ביותר של המודרנה, כגון שוויון, חירות, אחווה, דמוקרטיה וקידמה התעוותו למפלצות המסכנות את האנושות והאנושיות. הסופרת האיטלקיה אלנה פרנטה נתנה ביטוי קולע לשינוי הערכים העמוק שהתחולל מתישהו במהלך שנות השמונים של המאה העשרים. בספר האחרון ב"הסדרה הנפוליטאנית" שלה היא כותבת: "ניצולו של אדם ביד אדם והגיון הרווח המקסימלי, אשר נחשבו בעבר למתועבים, הופיעו מחדש בכך מקום כיסודות החיוניים של החירות והדמוקרטיה".

ועוד אומרים לנו שאנחנו ניצבים בפני סכנות שהן החמורות ביותר מאז ראשית הציוויליזציה. הומו סאפיינס פיתח בעשורים האחרונים כוחות המסוגלים להחריב את החיים על פני אדמות. לעומת זאת, יכולתו לשלוט בכוחות הללו, לנהל אותם באופן רציונאלי ולכוון אותם לכיוון חיובי נחלשה מאוד, עד כדי סכנה ברורה ומיידית של חזרה אל הברבריות, אם לא הכחדה גמורה.

ואל מול האיומים הללו אנו באים ואומרים "מדינת הרווחה". יש בכך משהו מוזר. כמעט פאתטי. לנוכח עוצמתם האדירה של האיומים, מה כוחה של שיטה פוליטית מסויימת, מורכבת עד כדי חשד לחוסר-קוהרנטיות, שיטה שכבר נוסתה ונבחנה, וסימני שאלה ספקניים מרחפים מעל רשימת ההישגים שלה, שיטה שאפילו מצדדיה המובהקים לא ראו בה סדר חברתי אידאלי אלא, לכל היותר, פשרה מוצלחת בין מוטיבציות רבות, שונות ומסוכסכות. על כך יש להשיב: תמיכתנו בסדר החברתי-פוליטי של מדינת הרווחה האוניברסלית נובעת מהשקפת עולמנו הסוציאליסטית-דמוקרטית. השקפת עולמנו הסוציאליסטית-דמוקרטית נובעת מן הערכים ההומניסטיים שאנו מחזיקים בהם. וההומניזם הוא התשובה האפשרית היחידה לאיומים שנסקרו לעיל. נסביר זאת.

ב. מדינת הרווחה וההומניזם

קשה לתת תשובה קצרה לשאלה "מה הוא הומניזם?", ובכל זאת ננסה לעשות זאת. בהקשר שעליו אנחנו מדברים כאן, הומניזם מתפרט לקביעות הבאות: א) האדם הוא יצירה חד פעמית, מופלאה ונשגבת. ב) האידאל שלאורו ראוי שיכוּוְנו חייהם של האנשים הוא מיצוי מקסימלי, או גדול ככל האפשר, של הפוטנציאל האנושי שלהם. ג) אבן הבוחן שעל פיה נשפטים השיטות הכלכליות, הַסְדרים החברתיים והמוסדות הפוליטיים היא  המידה שבה הם מאפשרים לכל בני החברה לממש את מלוא הפוטנציאל האנושי שלהם.

תומס מור, ההומניסט בן המאה השש-עשרה, הניח את היסודות לתפיסה זו כאשר כתב, בספרו "אוטופיה": "מטרה אחת ויחידה עומדת לנגד עיני מוסד המדינה: לפנות את מירב הזמן עבור האזרחים כולם, ככל שצורכי-הכלל מאפשרים זאת, למען יוכלו לצאת מעבדות הגוף אל חירות הרוח וטיפוחה". הגדרה זו לתכלית המדינה היא בת חמש מאות שנים, והיום אי אפשר לקבל אותה כפשוטה. ראשית, יודעים אנו שהחירות אינה עניין רוחני בלבד, והגוף אינו רק מקור לעבדות. לא פחות מכך הוא גם אפשרות לעונג, למימוש עצמי ולאינטראקציה עם בני אדם אחרים ועם מכלול הטבע. ועוד יודעים אנו: שאין זה מספיק לייצר עבור האזרחים זמן פנוי. הפנאי הוא מתנה מופלאה שהעניקה המודרנה לבני האדם, אבל גם את המתנה הזאת אפשר לעוות ולנצל. ובכל זאת, בקבלנו את ההסתייגויות הללו, האבחנה של תומס מור עומדת בעינה. היא גם מרמזת על שני מאפיינים קריטיים של ההומניזם, שמן הראוי להציגם במפורש: ראשית, ההומניזם הוא אוניברסליסטי. אי אפשר לתבוע את הזכות לחירות ולמימוש האנושיות עבור אדם אחד ולשלול אותה מרעהו, או לתבוע אותה עבור עם אחד ולשלול אותה מן העמים האחרים, או לשמור אותה בידיו של מעמד כלכלי אחד כפריווילגיה הנמנעת מיתר הציבור. שנית, וזה נראה לכאורה כסתירה, ההומניזם הוא פרטיקולריסטי. אין הוא מדבר על אנשים מופשטים או על אידאל האדם. האנושיות היא פוטנציאל הקיים  באופן קונקרטי בכל אדם, ומימושו אפשרי רק על ידי אנשים פרטיקולריים וקונקרטיים בחייהם הפרטיקולריים והקונקרטיים.

אנו אומרים, איפוא, שההומניזם הוא התשובה לאיומים החמורים הניצבים בפנינו, בדיוק משום שהדבר הנתון בסכנה הוא האנושיות שבנו. פתרונות לא הומניסטיים יהיו רק פתרונות-לכאורה. לאמיתו של דבר הם לא יהיו סילוקם של האיומים אלא מימושם. לעומת זאת, אם צדקו ההומניסטים כשטענו שהאדם ניחן ביכולת לממש את אנושיותו, ליטול אחריות על חייו, לשפר את אופן קיומו מבחינה חברתית, מוסרית ואסתטית, להנהיג את עצמו, כי אז עוד יש לנו תקווה.

אנחנו מחזיקים בהשקפת עולם סוציאל-דמוקרטית, משום שסוציאליזם דמוקרטי הוא הדרך הטובה ביותר להגשמת ההומניזם. מרקס ואנגלס מסבירים ב"מניפסט הקומוניסטי", כי הבורגנות, שאנחנו קוראים לה היום "קפיטליזם", "לא הותירה שום קשר בין איש לרעהו זולת האינטרס העירום, זולת 'תשלום המזומנים' חסר-הרגש. … את הכבוד האישי המירה בערך-חליפין, במקום החירויות המרובות לאין שיעור, הכתובות-וחתומות, שנקנו כדין, כוננה את החירות האחת והיחידה, חירות המסחר נטולת המצפון". הקפיטליזם רואה בבני האדם עובדים שאפשר לנצל אותם או צרכנים שאפשר למכור להם. לכן אין הוא יכול לראות אותם כאנשים. שיקול המקסימיזציה של הרווח גובר, חייב לגבור, על כל שיקול אחר. לכן אין הוא יכול, מעצם טיבו, לתת מענה לסכנות המאיימות על כולנו וגם על הקפיטליזם עצמו. על מנת שיוכלו להתמודד עם הסכנות חייבים בני האדם לשתף פעולה בהגשמתו של האינטרס הכללי. הם חייבים ללמוד, או ללמוד מחדש לחשוב ביחד ולפעול ביחד. והם חייבים להשתחרר מן הלוגיקה של מקסום הרווחים. עליהם להסביר, קודם כל לעצמם, שהאנושות היא מוסד ללא כוונת רווח, ושהאנושיות, כפי שהסביר עימנואל קנט, היא קודם-כל מטרה ולעולם לא אמצעי-בלבד.

אי אפשר לכפות על בני האדם את חירותם ואת אנושיותם. לכן סוציאליזם טוטליטארי הוא סתירה מושגית. לא את אידאל האדם שואף הסוציאליזם לשחרר. הוא שואף לשחרר את האנשים הקונקרטיים. ואותם אי אפשר לשחרר על ידי שמנחיתים עליהם פקודות מלמעלה מראשי המפלגה, בתיווכו של מנגנון בירוקרטי מסועף. חיים מנוהלים מלמעלה אינם חיים של חירות. בלי יכולת ממשית לעצב את חייהם, לא יוכלו בני האדם לממש את אנושיותם. אריסטו לימד אותנו שהאדם מממש את טבעו האנושי כאזרח הפוליס, כאשר הוא משתתף בשיחה מתמשכת אודות הטוב והרע, המועיל והמזיק, הצודק והבלתי-צודק. ואנחנו נשיב לאריסטו, שהשיחה בעניינים אלה אסור לה שתתקיים רק במסגרתה של הפוליס. את הדיון בשאלות הללו צריך אדם לעשות בינו לבין עצמו, ובחוג משפחתו, ובקרב ידידיו, ובמקום העבודה שלו, ובשכונת-מגוריו, ובעירו ובארצו ובפלנטה שלו. משום כך, ממש כשם שהסוציאליזם הוא הדרך להגשמת ההומניזם, הדמוקרטיה היא נשמת אפו של הסוציאליזם.

מדינת הרווחה האוניברסלית היא הסדר החברתי, הכלכלי והפוליטי המוצלח ביותר שגילינו עד היום למימושה של השקפת העולם הסוציאליסטית-דמוקרטית, ומכאן שהיא הדרך הטובה ביותר שנתגלתה עד היום לתרגום הערכים ההומניסטיים למציאות חברתית. לפחות מאז סרגון מלך אכד באלף השלישי לפני הספירה, מדינת הרווחה האוניברסלית היתה הסדר החברתי שהעניק למירב האנשים את מיטב התנאים לרווחה חומרית, להתפתחות אישית, למימוש עצמי ולהשתתפות פוליטית כחברים בקהילה וכאזרחי המדינה. יריב מוהר, בעל דף הפייסבוק "הומניזם מעשי" כתב בדף שלו ש"סוציאל-דמוקרטיה היא הומניזם מעשי". זוהי בעיני קביעה מדוייקת מאוד. הייתי מוסיף עליה שמדינת-רווחה אוניברסלית היא סוציאל-דמוקרטיה ממומשת.

ג. מדינת הרווחה החדשה

אבל לא באנו לדבר כאן על מדינת הרווחה הקלאסית, אשר עברה פחות או יותר מן העולם, אלא על מדינת הרווחה החדשה, העשויה, לפי תקוותנו, לרשת את מקומו של הסדר הנאו-ליברלי הגווע. סוציאליסטים אף פעם לא מסתכלים לאחור בנוסטלגיה. הם לא חוטאים בהתרפקות רומנטית על הדברים שהיו ואינם, ואולי לא היו מעולם. עיקר הביקורת שלנו מופנה כמובן כלפי משטר ההפרטה הנאו-ליברלי, אך גם ביחס למדינת הרווחה הקלאסית יש לנו כמה דברי ביקורת חשובים, ותהיה זו, בעינינו, שגיאה טרגית, אם ננסה להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור, ולייצר מחדש את הסדר הפוליטי של שנות החמישים, השישים והשבעים. המופרכות הגלויה של נסיון כזה ניכרת כבר בעובדה ההיסטורית הפשוטה שמדינת הרווחה הקלאסית היא זו שאפשרה את עליית הסדר הנאו-ליברלי שהחריב אותה. כלומר, היא טיפחה בחיקה את תלייניה.

את השינויים הנחוצים במודל הקלאסי של מדינת הרווחה אפשר לחלק לשני סוגים. הסוג הראשון הוא עקרונות וצעדי מדיניות של מדינת הרווחה הקלאסית, שהיו נכונים לשעתם, ברבע המאה השלישי של המאה העשרים, והיום כבר  אינם מתאימים. הסוג השני הוא עקרונות וצעדי מדיניות, שאנו מכירים היום בכך שלא היו נכונים גם לשעתם, שמוטב היה כבר אז לנהוג אחרת, ושחובה עלינו לוודא שמדינת הרווחה החדשה לא תחזור על הטעויות הללו. כדוגמא לסוג הראשון אפשר להצביע על השיטה הכלכלית של מדינת הרווחה הקלאסית, ובעיקר על הפרדיגמה הקיינסיאנית. אלה היו נכונות בזמנן, אך אינן מתאימות לזמננו ויש לעדכנן או להחליפן. כדוגמא לסוג השני אפשר להצביע על גישתה של מדינת הרווחה הקלאסית לשאלות של תרבות, חברה וקהילה. בתחום זה נעשו בעבר טעויות שאסור לחזור עליהן בעתיד.

ד. פרדיגמה כלכלית חדשה

מדינת הרווחה הקלאסית נבנתה על החורבות שהותירה מלחמת העולם השניה. היא עלתה מתוך עולם שהמחסור היה בו מציאות נוכחת, לא רק בארצות העולם השלישי אלא גם במעוזי הקידמה והמודרנה. צמיחה כלכלית, הגדלת התוצר, כך שאפשר יהיה לתת מענה לצרכי הקיום, נתפסו כיעדים מרכזיים. היה זה עולם של עבודה, הרבה מאוד עבודה. האתגר החברתי, הפוליטי והמוסרי היה להבטיח את כבודו ואת רווחתו של האדם העובד. רעיונות אוטופיים אודות ביטול דיאלקטי של העבודה או צמצומה הרדיקלי, רעיונות שאפשר היה למצוא, למשל, בכתביו של מרקס, נדחקו בינתיים לקרן זווית, ובמקומם הוצבו יעדים בני הגשמה כגון אפס אחוזי אבטלה, שכר ראוי ומעטפת של הגנות לעובדים. להישגים המרשימים ביותר, הקיימים עד עצם היום הזה, הגיעה מדינת הרווחה הקלאסית במקומות שבהם היא נוצרה מתוך ברית אמיצה בין מפלגות סוציאל-דמוקרטיות לאיגודי העובדים.

כיום אנחנו מבינים בבהירות גדלה והולכת שדחוף מאוד להפסיק את הצמיחה. אנחנו מייצרים וצורכים הרבה יותר מדי, ולא את הדברים הנכונים. כיצרנים אנחנו מכלים במהירות את משאבי כדור הארץ, אולי עד כדי סכנה קיומית שכבר מרחפת מעלינו. כצרכנים אנחנו מנוונים במהירות את היצירתיות שלנו, את הקהילתיות, את  האחריות החברתית, את הכישורים החברתיים, וממירים את כל אלה בשפע של מוצרי צריכה. מדינת הרווחה החדשה חייבת, איפוא, להרחיב את חוג מבטה, ולפנות ממשימת הגדלת העוגה אל שאלת חלוקתה הנכונה, ולא פחות מכך – אל הרכב העוגה, אל ההיבטים הבריאותיים, האקולוגיים והחברתיים של אפייתה ושל אכילתה.

אנחנו מייצרים יותר מדי ואנחנו עובדים יותר מדי. מדינת הרווחה החדשה צריכה להציב יעד מפורש של קיצור יום העבודה, שבוע העבודה ושנת העבודה. פירוש הדבר, בין השאר, שהעבודה עשויה לתפוס מקום פחות מרכזי בעיצוב זהותנו, בהגדרת קבוצת השווים שלנו והאינטרסים האישיים והחברתיים שלנו. עבודה מאורגנת היתה דגל מרכזי של מדינת הרווחה הקלאסית. עבודה מאורגנת צריכה להיות דגל מרכזי גם במדינת הרווחה החדשה. אבל איגודי העובדים צריכים, אולי, להמציא את עצמם מחדש, להרחיב את טווח הסוגיות המעסיקות אותם, ולהציע פתרונות חדשים לשאלות ישנות. ואולי צריך לחפש, בצידו של איגוד העובדים, ערוצים אחרים שגם מבעדם אפשר לבנות שיתוף פעולה על יסוד שותפות אינטרסטים, וגם מבעדם אפשר ליצור, לגבש ולבטא סולידאריות מעמדית.

ה. איזון חדש בין פרטיקולריזם לאוניברסליזם

הומאניזם הוא אוניברסלי, סוציאליזם הוא אוניברסלי, וגם מדינת הרווחה בהופעתה החדשה חייבת להיות אוניברסלית, על מנת שתוכל להציע פתרונות הומניסטיים למשבר. אבל אמרנו קודם לכן, שההומניזם הוא  אוניברסלי ופרטיקולרי כאחד. מדינת הרווחה הקלאסית לא הצליחה למצוא את האיזון הנכון, או השילוב הנכון, בין האוניברסלי לפרטיקולרי. האוניברסליזם שלה הוגשם לא פעם על ידי הכחשתן ואף הכחדתן של מסורות, תרבויות, עמדות, נטיות והעדפות שהקשו על פרוייקט ההאחדה התרבותית. בישראל קראו לכך "מדיניות כור ההיתוך" ומלאכת ההתכה התרבותית גרמה פגיעות קשות ועלבונות שתססו במעמקים או על פני השטח והועברו מדור לדור. פעמים רבות (אולי כמעט תמיד, אולי תמיד), מה שנתפס בעיני הקבוצה ההגמונית בחברה כיצירתה של תרבות אחת, אוניברסלית ומשותפת, שאיננה של אף אחד ובדיוק משום כך היא של כולם, הוא בעצם השלטת הקוד התרבותי-חברתי של אותה אליטה על כלל החברה.

חשוב לזכור: פלורליזם תרבותי איננו רק צעד טקטי או פדגוגי או דרך "להגיע אל הפריפריה" או אל "עדות המזרח" או אל "החרדים" או אל "הערבים". הוא ערך בפני עצמו. הכחשת השוני התרבותי או מחיקתו פוגעת ביכולתם של בני אדם לממש את אנושיותם בדרך שהם עצמם, כפי שהם, בוחרים בה. היא גם עלולה, אם תצליח, ליצור תרבות אחידה, מונוטונית, משעממת וחסרת יכולת להשתנות ולהתחדשות. על פי מדרש אגדה עתיק, חטאם הגדול של בוני מגדל בבל לא נבע מנסיונם להגיע לשמיים, אלא מהיותם דוברים "שפה אחת ודברים אחדים". כך, לא היה מי שיציע אלטרנטיבות, יתקן טעויות או יזהיר מפני התדרדרות הפרוייקט המשותף לכדי עבודת אלילים.

מן האמור לעיל נובע שפלורליזם אינו יכול להיות מנוגד להומניניזם, ומשום כך גם אי אפשר שיהיה מנוגד לאוניברסליזם. האתגר של יצירת אוניברסליזם פלורליסטי מונח לפתחנו בבואנו לעצב את מראה דמותה של מדינת הרווחה החדשה.

למדיניות ההאחדה של מדינת הרווחה הקלאסית היתה השלכה הרסנית נוספת. הגיונה של מדיניות זו אמר כך: אם כל האזרחים שווים זה לזה ודומים זה לזה, וכולם שותפים לפרוייקט לאומי אחד והומוגני, אין חשיבות מיוחדת להאצלת סמכויות לקבוצות שונות, לאוכלוסיות נבדלות ולקהילות מקומיות. מוטב שהכל ייקבע במרכז, ויבוצע באופן אחיד, שיטתי ויעיל. בודאי נכון הדבר אם אנו צריכים להגשים פרוייקטים אדירי-מימדים וזוללי משאבים כגון מערכת חינוך ציבורי, מערכת בריאות ציבורית, רווחה, תעסוקה, תכנון ערים וכן הלאה. הגיון זה, שלא היה משולל יסוד, הוביל לבנייתה של בירוקרטיה שלטונית היררכית רבת עוצמה אשר ניהלה את הציבור מלמעלה: ההוראות זרמו מבעד למנגנון הפקידותי ממרכזי השלטון אל משתמשי הקצה. האזרחים כמעט שלא נטלו חלק פעיל בעיצוב סביבת המגורים שלהם, בתי הספר של ילדיהם, מוסדות התרבות והחברה שלהם ומקומות העבודה שלהם. לשכות הרווחה, הנהלות המתנסים, המרפאות, המועצות הדתיות והרשויות המוניציפליות עצמן הפכו, במידה רבה, לשלוחות של מדרשי הממשלה, וביצעו מדיניות שנקבעה הרחק בראש הפירמידה הבירוקרטית. האזרחים, משתמשי הקצה, נטולי יכולת להשפעה ממשית, ויתרו על התביעה למעורבות ישירה בתהליכי קבלת ההחלטות (מעורבות הנושאת עמה מטען כבד של אחריות) והסכינו עם מעמדם כהמון. אזרחי מדינת הרווחה לקו במחלת ניוון השרירים הדמוקרטיים שלהם. האוניברסליזם שראה מרטין בובר בחזונו, המוגשם מבעד לקהילות קונקרטיות, פדרציות של קהילות ופדרציות של פדרציות, אוניברסליזם זה לא התגשם. במקומו נוצרה חברת המונים מנוהלת מלמעלה. חיים מנוהלים מלמעלה אינם מתיישבים עם הומניזם, בין אם הם מנוהלים על ידי ההון כמו בקפיטליזם, על ידי המפלגה כמו בקומוניזם הסובייטי או על ידי בירוקרטיה כל יכולה וכל יודעת. מדינת הרווחה החדשה תצטרך לרפא את מחלת ניוון השרירים של הדמוקרטיה. היא תצטרך להעביר כוח וסמכויות מן המרכז אל הפריפריה, ממשרדי הממשלה והרשות אל האזרחים ביישוביהם, בשכונותיהם, במקומות העבודה והבילוי שלהם, במוסדות התרבות שלהם ובבתי הספר של ילדיהם. היא תצטרך להתמודד באופן יצירתי עם הסכנה, שביזור סמכויות והקטנת עוצמתו השלטונית של המרכז עלולים להביא לפירוק חברתי או לשיתוק.

******

במשל פילוסופי מפורסם אומר גיאורג פרידריך הגל: "ינשופה של מינרווה, אלת החכמה, יוצא למעופו עם רדת החשכה". על פי משל זה, החכמה (המסומלת בינשוף) מגיעה רק בסוף, בעת שקיעתה של תקופה היסטורית.

אנחנו משתדלים להיות חכמים ככל שנוכל, אבל איננו ינשופים. אנחנו לא עופות המקננים בחורבות, מסתתרים מאור השמש ומקוננים על מה שהיה ועבר. אנחנו ציפורי שיר המתעוררות עם אור ראשון כדי לקדם בקולן את בוא השמש.

הנה אנחנו נעורים. פורשים כנף, פותחים מקור ומתחילים לשיר.

 

7 תגובות בנושא “מדינת הרווחה החדשה: חזון אפשרי לחברה טובה יותר (דברי פתיחה בכנס)”

  1. הגירסה שקראתי בכנס היתה מעט קצרה ותמציתית יותר מן הדברים הכתובים לעיל (בעיקר משיקולים של לוח הזמנים)

  2. דברים נכונים ומרגשים שאני מסכים עם רובם.
    יש לי הערה אחת. אתה אומר: "ב) האידאל שלאורו ראוי שיכוּוְנו חייהם של האנשים הוא מיצוי מקסימלי, או גדול ככל האפשר, של הפוטנציאל האנושי שלהם. ג) אבן הבוחן שעל פיה נשפטים השיטות הכלכליות, הַסְדרים החברתיים והמוסדות הפוליטיים היא המידה שבה הם מאפשרים לכל בני החברה לממש את מלוא הפוטנציאל האנושי שלהם."
    אם מיצוי מקסימלי של הפוטנציאל האנושי הוא האידאל והמטרה של כל מוסדות החברה, ואם צמצום זמן העבודה וצמצום הצריכה הם הכרח כמו שציינת בצדק בהמשך דברך, אזי המשימה אולי החשובה ביותר של מדינת רווחה החדשה היא עידוד והשקעת משאבים רבים ככל האפשר בהשכלה (ולא רק של ילדים), פיתוח חשיבה ביקורתית, השתתפות רבים ככל האפשר במחקר הומניסטי ומדעי, אומנות, פעילות יצירתית, ניסיונות חברתיים.
    הדבר לא רק יתרום למימוש הפוטנציאל האנושי אלא גם ימנע רגרסיה חדשה ומהפכת נגד כפי שקרה לפני ארבעים שנה.

    1. הייתי אומר, תמיר, שבכנס שורטטו בקווים עשירים ומורכבים יותר השאלות והאתגרים שנפרשו בהרצאת הפתיחה.
      למשל – עד כמה, והאם, אנחנו צריכים להשליך את יהבנו על מנגנון מדינתי חזק?
      ועוד – האם יש לגלות רגישות לזהויות נבדלות כדי להבטיח לכל אדם, מכל "סוג" נגישות טובה לדברים שמאפשרת מדינת הרווחה? או גם כדי לשמר את הזהויות עצמן?
      בקיצור – עוד רבה הדרך…
      אני יכול לומר שאחד הדברים שראיתי בכנס הוא עד כמה קשה לנו האתגר הזה של מחשבה קונסטרוקטיבית. שוב ושוב אנחנו מוצאים עצמנו בעמדת המבקרים: את הנאו-ליברליזם, את משטר ההפרטה, אפילו את מדינת הרווחה של פעם…

  3. "המאבק האינטלקטואלי מול התיאוריה הזאת משרה שעמום" זה דבר אחד,
    אבל על בסיס מה אתה אומר ש"העידן הנאו-ליברלי הסתיים"?
    זה שהזמנים הטרופים הרי הם "כהאצה לקראת תהום של ציוויליזציה שיצאה מדעתה", לא בהכרח אומר שהאנושות תופסת את עצמה בזמן. "התיאוריה הכלכלית הנאו-ליברלית", לדעתי, *לא* "מתפוררת ונפרמת" שעה ש"אופייה האידאולוגי והדוגמטי נגלים לעין כל".

    בתקווה לעולם טוב יותר

    1. הנבואה נתנה לשוטים, ואני כידוע שוטה ותיק… ייתכן כמובן שאני טועה, אבל סימנים רבים מאוד מראים שהסדר הנאו-ליברלי התערער (משבר 2008 והתגובות לו, הברקזיט, טראמפ, משברים לאומיים ומשברי פליטים באירופה וכו'). אני ממש לא בטוח שמה שיבוא במקומו יהיה יותר טוב… וממש לא בטוח שהאנושות תתפוס את עצמה בזמן. לא רק סוציאליזם אוניברסלי הוא קץ העידן הנאו-ליברלי, גם קץ הציוויליזציה הוא כזה.
      אשר לפרימת התיאוריה הכלכלית הנאו-ליברלית – זה עולה מעבודות של כלכלנים רבים בשנים האחרונות, ביניהם כאלה שהם מאוד מוסדיים ואפילו עובדים בגופים שהובילו בעבר את השלטת האידאולוגיה הנאו-ליברלית (קרן המטבע).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *