פרידה מן הסופרת אוּרְסוּלָה ק' לֶה גוִוין

אפתח באזהרה: קראתי מעט מאוד דברים שכתבה לה גווין. מכל יצירתה העניפה קראתי רק את הרומן "צד שמאל של החושך", את הטקסטים הקצרים שצורפו אליו בהוצאה לאור בעברית, את הסיפור הקצר "אלה העוזבים את אומלס", וכמובן את הרומן האוטופי המבריק "המנושל". לכן אולי איני מוסמך לדבר על יצירתה. לשם זהירות אומר שבשורות הבאות, בכל פעם שכתוב "אורסולה לה גווין" או "יצירתה של לה גווין" הכוונה היא רק לסופרת של היצירות שהוזכרו לעיל וליצירות הללו עצמן.

הדברים הבאים עשויים להכעיס כמה מחסידיה של לה גווין (אשר ככלות הכל אני נמנה עמם): אורסולה לה גווין היתה אישה חכמה ואצילת נפש, הומניסטית גדולה וכותבת מבריקה. היא לא היתה סופרת גדולה. אין (למיטב ידיעתי) ספרות אוטופיסטית שהיא ספרות גדולה באמת. אין גם ספרות מדע בדיוני כזאת. היצירות של לה גווין הן מן הפסגות הספרותיות של שני הז'אנרים האלה (אוטופיה ומד"ב), והן מתעלות (מבחינה ספרותית) כמעט על כל מה שנכתב בתחומים הללו. אך אלה פסגות בינוניות בגובהן (ושוב – מבחינה ספרותית. בחינות אחרות יולידו, בהמשך הדברים, הערכה אחרת לחלוטין).

אורסולה לה גווין וספרות המד"ב

ב 1976, הוסיפה לה גווין פתח דבר לרומן "צד שמאל של החושך" (שפורסם שבע שנים קודם לכן). זוהי מסה קצרה מאוד ומבריקה על אמנות הספרות. אני ממליץ לכל אוהב ספרות לקרוא את חמשת העמודים הללו, המסבירים בצורה מופלאה לשם מה נכתבים ספרים ולמה יש לקוות כשקוראים בהם. אעתיק לכאן קטע קצר מדבריה:

"איני מנבאת, ואיני מציעה מרשמים. אני מתארת. אני מתארת היבטים מסוימים של מציאות פסיכולוגית בדרך הסיפור, דהיינו דרך המצאתם של שקרים נסיבתיים משוכללים.
כשאנו קוראים רומן, איזה רומן שלא יהיה, עלינו לדעת היטב שכל העסק כולו הוא הבל הבלים, אבל בשעת הקריאה עלינו להאמין לכל מלה ומלה. לבסוף, כאשר כילינו את הקריאה, אולי נמצא – אם היה זה רומן טוב – שאנו שונים מכפי שהיינו לפני שקראנו אותו, שהשתנינו במקצת, כפי שאנו משתנים כשאנו פוגשים פרצוף חדש או חוצים רחוב שלא חצינו מעולם. אבל קשה מאוד לומר מה בדיוק למדנו, או כיצד השתנינו."

לה גווין כפרה בסיווג "ספרות מדע בדיוני" ולא ששה להחיל אותו על עצמה (אפשר שהיתה סלחנית יותר כלפי הסיווג "ספרות אוטופיסטית"). היא היתה מבקשת שנזכור אותה פשוט כסופרת, לא כסופרת מד"ב.  ובכל זאת, הרומנים שלה לא מרקיעים לפסגות הספרותיות הנרמזות בכתיבה המסאית שלה. מדוע? מה חסר בהם? יש שם עלילה ודמויות ופיתוח ומורכבות וסיבוך והתרה וכל היתר. אולי, בעצם לא חסר דבר, אלא שיש מרכיב אחד הנוכח בכתיבתה יתר על המידה, ומרכיב זה הוא הרעיון, או, כפי שהיא עצמה קוראת לו, "הניסוי המחשבתי".

כל הספרות היפה היא מעין תרשומת של ניסויים מחשבתיים. אבל שום יצירה גדולה אינה רק בגדר ניסוי מחשבתי. אילו דוסטוייבסקי היה רק עורך ניסוי מחשבתי – "הבה נבדוק מה קורה כשצעיר מבריק ובעל-גאווה נשאר בחוסר כל, ויכול לגאול עצמו באמצעות רצח של יצור שפל ומאוס" – לא היה נולד "החטא ועונשו". אילו עגנון רק היה עורך ניסוי מחשבתי – "הבה נבדוק מה קורה כשבן עשירים צעיר מתאהב במשרתת, שהיא בת של אהובת נעוריו של אביו, אך מחותן בעל כורחו עם נערה מבית עשירים" – לא היה נולד "סיפור פשוט". אילו אלנה פרנטה היתה רק שואלת את עצמה – "מה קורה כששתי ילדות מבריקות גדלות בשכונת עוני, האחת מקבלת הזדמנות ללמוד והשניה לא" – לא היה נכתב "החברה הגאונה". בכל היצירות הללו מופיעה ומטופלת "שאלת הניסוי", אבל אף פעם לא כתרגיל בלבד, אף פעם לא במודעות-יתר של הכותב לתנאי הניסוי. היצירה פורצת מתוך הניסוי המחשבתי, מקיפה אותו, משתרגת סביבו עד ששוב אין להבחין בו אלא במרומז ובמקוטע. הניסוי המחשבתי הופך לסיפור. דווקא כך, כשקר מסוגנן, הוא כובש אותנו. דווקא משום כך אנחנו מאמינים לו.

לעומת זאת, בכל ספרות המדע הבדיוני (או לפחות בכל יצירות המד"ב המוכרות לי), התרגיל חולש על היצירה ותנאֵי הניסוי חשובים לכותב יותר מן הסיפור. לכן ספרות המדע הבדיוני עשויה בהחלט להרחיב את אופקינו ולפתוח בפנינו ערוצי מחשבה ודמיון חדשים. אבל היא לא עושה לנו מה שעושה לנו ספרות גדולה. היא לא משנה אותנו באותו אופן מסתורי שאורסולה לה גווין כותבת עליו ב"פתח דבר" שלה. חסר לה, לספרות המדע הבדיוני, אותו חותם של אמת אותנטית שרק שקרים יפים, משוכללים ועשירים באמת זוכים לו. הסופר האמריקני קורט וונגוט הדגים זאת בצורה נפלאה באמצעות גיבור כמה מן הרומנים שלו, קילגור טראוט, סופר מדע בדיוני תזזיתי, אקצנטרי ומעורר אמפתיה, המייצר בקדחתנות רעיונות לסיפורים, תרגילים וניסויים מחשבתיים, אך אלה לעולם לא קורמים עור וגידים כיצירה ספרותית של ממש. לה גווין חוטאת ב"מודעות היתר" לתנאֵי הניסוי פחות מרוב חבריה. יותר מהם היא סופרת ולא סופרת-מד"ב. לכן, כסופרת, היא עולה על רובם. ובכל זאת – הספרים שלה הם תרגילים מחשבתיים מבריקים, אבל יצירות ספרותיות סבירות או טובות לכל היותר. 1

"המנושל" – אוטופיה אנטי-אוטופית

פסגת יצירתה של לה גווין, בעיני, הוא הרומן שלה "המנושל" (אני מסרב להיכנע לשם שניתן ליצירה בתרגום העברי החדש). אין זה רק סיפור מדע בדיוני. כאן כבר מדובר בפירוש באוטופיה, והסופרת אף מצהירה על כך בכותרת המשנה של הרומן (האוטופיה דומה לרומן המד"ב בהיותה גם היא ניסוי מחשבתי, אך יש לה מאפיינים נוספים ייחודיים לה). אני מעז לומר ש"המנושל" של אורסולה לה גווין הוא האוטופיה הגדולה ביותר שנכתבה במאה העשרים. כמה סיבות לכך:

ראשית – התעוזה שבניסוי המחשבתי. מחברי אוטופיות רבים ניסו לתאר חברות דמיוניות המאורגנות על יסוד עקרונות שונים מאלה שלנו (למשל: העדר רכוש פרטי ב"אוטופיה" של תומס מור וב"עיר השמש" של טומאזו קמפנלה). לה גווין מרחיקה לכת: היא מתארת חברה סוציאליסטית אנארכיסטית מובהקת, כלומר, חברה שבה אין רכוש פרטי, אין שום יחסים סחורתיים, אין שום שלטון פוליטי, סמכות ביוקרטית או כוח כפיה. אין בתי כלא. אין גדרות ושערים. כולם חופשיים באנארס (הירח שעליו מתרחשת עלילת הרומן), וכולם שותפים. נראה שאי אפשר לקחת את האנארכיזם הסוציאליסטי רחוק יותר מכפי שלקחה אותו לה גווין. 2

שנית – ההיקף. לה גווין לא מתארת ברומן שלה עיר בלב הג'ונגל (כמו "עיר השמש") וגם לא אי מאוכלס (כמו ב"אוטופיה" של תומס מור). החברה הנדונה בספרה אינה קיבוץ, או קומונה או פדרציה של תאים חברתיים זעירים. לה גווין מתארת ציוויליזציה המכסה את כל פניו של גרם שמיים עצמאי.

שלישית – הפירוט. לה גווין יורדת לפרטי הפרטים של האוטופיה שלה, באופן שכותבי אוטופיות נמנעים ממנו בדרך כלל. הם מעדיפים לשרטט את האוטופיה ממעוף הציפור. היא מזמינה אותנו לסיור ברכב שטח, או מוטב, בהליכה רגלית.

רביעית, וזה החשוב מכל – לה גווין כותבת אוטופיה שבה היא מנפצת, בזה אחר זה, את כל כללי הז'אנר. "המנושל" הוא אוטופיה לא-אוטופית, אולי אפילו אנטי-אוטופית. משום כך היצירה מזמינה אותנו אל ניסוי מחשבתי מורכב פי כמה ומעניין פי כמה מכל מה שהציעו לפניה מחברי האוטופיות והדיסטופיות. 3 האוטופיה איננה, כפי שטועים לחשוב לפעמים, ז'אנר ספרותי. היא צורת הבעה פילוסופית או אידאולוגית. העיצוב הספרותי (שעל פי רוב הוא קלוש למדי) מגויס כאן על מנת לצייר בצבעים עזים את הרעיון המוסרי או הפילוסופי. ספרות טובה עומדת על היחסים המורכבים, הדיאלקטיים, שבין הצורה והתוכן. באוטופיה אין מורכבות ואין דיאלקטיקה: התוכן הרעיוני הוא האדון והצורה האסתטית היא השפחה. לה גווין כופה על הרומן שלה להיות סיפור, סיפור אמיתי. בכך היא מפקיעה אותו מתחומה של הכתיבה האוטופיסטית. אולי אין היא מצליחה להפוך את הדימוי המחשבתי, על אודות ציוויליזציה בלי רכוש פרטי ובלי שלטון, לכדי ספרות גדולה, אבל היא בהחלט מצליחה להפוך אותו לספרות.

הפּו‏ֹלִיס והפְּסִיכֶה

כבר אמרתי שהכתיבה האוטופיסטית מסתכלת בדרך כלל במושאה ממעוף הציפור, בעוד לה גווין יורדת לפרטים. באוטופיה הקלאסית גם אין גיבורים, אין שמות לדמויות (אם יש בכלל דמויות), ובודאי שאין להן פסיכולוגיה. לה גווין מאכלסת את האוטופיה שלה באנשים בשר ודם. באופן אירוני, העדר השמות מופיע גם אצלה – לכל האנשים על אנארס (גרם השמיים האוטופי ב"המנושל") יש שם פרטי בלבד, שהוא רצף הברות מקרי שפלט מחשב בעת לידתם. הדבר היחיד שהמחשב מקפיד עליו הוא שבאנארס לא יחיו באותו זמן שני בני אדם בעלי אותו שם (חשבו כמה כאב ראש חוסכת השיטה הזאת למרשם התושבים ולכל התנהלות בירוקרטית אחרת). אבל הדמויות נטולות השם של לה גווין (או ליתר דיוק: בעלות השם השרירותי) אינן נטולות זהות ופסיכולוגיה. גיבוריה מגיבים לעולם שסביבם, תוהים על יחסיהם החברתיים, שואלים את עצמם מה עליהם לעשות, מתלבטים, טועים, לפעמים מאבדים את הדרך ולפעמים מנצחים למרות הקשיים. כמו בעולם האמיתי. לא כמו באוטופיה.

באוטופיה הקלאסית אין גם עלילה של ממש משום שאין בה התפתחות או קונפליקט. דבר זה מובן מכך שתכונתה המובהקת ביותר היא היותה סדר חברתי מעולה, וקנה המידה המרכזי לכך הוא ההרמוניה החברתית המושגת באוטופיה. במצב של הרמוניה אין קונפליקטים, והסדר המושלם אינו יכול להשתנות: אי אפשר לשפר את הטוב ביותר. 4 האוטופיה היא איפוא מציאות חברתית (דמיונית) אידאלית וסטטית. לה גווין, ב"המנושל" שלה, לוקחת את החברה האוטופית ומפיחה בה חיים. האידיליה נעלמת והקונפליקטים שבים ותופסים את מקומם במוקד תשומת ליבנו. ממש כמו בספרות. ממש כמו בחיינו הממשיים. ממש לא כמו באוטופיה.

נאמנה לקו האירוני שלה, הוסיפה לה גוין לספרה "המנושל" את כותרת המשנה An Ambiguous Utopia. לא פשוט לתרגם זאת לעברית: "אוטופיה מפוקפקת"? "אוטופיה לא חד משמעית"? או "אוטופיה עמומה"? כמובן, המציאות החברתית הדמיונית המתוארת ב"המנושל" אינה עמומה כלל. היא ברורה ועזת פרטים יותר מבכל אוטופיה אחרת. מה שלא ברור הוא האם זו בכלל אוטופיה. העמימות, רב המשמעות והפקפוק מתייחסים למושג "אוטופיה" עצמו. לה גוין, ב"המנושל" עושה עבורנו דבר שלא עשו, לא יכלו ואולי לא רצו לעשות כל מחברי האוטופיות הקלאסיות: היא מזמינה אותנו להפנות את מבטנו מן הפוליס אל הפסיכה, ומן העולם האובייקטיבי אל אישיותנו הסובייקטיבית.

כל מי שניסה פעם לארגן את יום העבודה שלו מכיר את ההבחנה המתסכלת בין דברים דחופים לדברים חשובים (שלעולם אין מגיעים לטפל בהם, כי הדחופים דוחקים אותם במורד רשימת המשימות). עבור הסוציאליסט, התחום הפוליטי הוא תמיד הדחוף ביותר. ההתמודדות עם התחום הפסיכולוגי נדחית למועד מאוחר יותר (בדרך כלל – ליום שלאחר המהפכה). עבור הפעיל החברתי, המציאות החברתית האובייקטיבית היא תמיד במוקד תשומת הלב. ההצצה (המבהילה לעתים) אל תוך נפשנו שלנו היא משהו שאין שעתנו פנויה עבורו.

לה גוין קוראת לנו שלא להיכנע לדיכוטומיה הזאת. היא מזמינה אותנו לבחון בו זמנית את הפוליס ואת הפְּסִיכֶה, את המציאות החברתית ואת עצמנו. התבוננות כזאת עשויה לגרום לנו לארגן מחדש את השקפת עולמנו. האם החיים באנארס, בלי רכוש פרטי ובלי שלטון פוליטי, טובים יותר מחיינו שלנו במשטר הקפיטליסטי? נדמה לי שכל סוציאליסט קומונאלי או אנארכיסטי (או סתם אנטי-אותוריטטיבי) ישיב על כך בחיוב (אולי לאחר הרהור קצר). האם סדר חברתי, כלכלי ופוליטי כמו זה הנהוג באנארס יביא אל קיצם את הקונפליקטים החברתיים ואת הצורך במאבק לתיקון חברתי? נדמה לי שכל מי שקרא את "המנושל" ישיב על כך בשלילה (ואולי יהיה זה עבורו פתח להרהור ארוך). האם אני עצמי מתאים לחיי שיתוף? לחיים אנארכיים? האם אמצא את מקומי בחברה כזאת או שאהפוך גם בה לאחד מן המעטים הבלתי מסתגלים? ואולי אהיה דווקא הערוץ הפסיכולוגי שדרכו עקרון השלטון יחדור שוב אל אנארס, לאחר שגורש מן השדה הכלכלי והפוליטי? אינני יודע כיצד ישיב כל אדם לעצמו על השאלות הללו.

אורסולה לה גוין, אשה חכמה ואצילת נפש, הלכה מעמנו. היא השאירה לנו כצוואה את ספריה, ובפרט את "המנושל" שלה. בעזרתו אנחנו מאשרים לעצמנו את מחויבותנו למאמץ התיקון החברתי, ומחדדים את הכרתנו, שהצורך בתיקון הוא ככל הנראה נצחי, ושום "מהפכה" לא תהפוך אותו לנחלת העבר. בקוראנו את "המנושל" אנחנו גם מבררים לעצמנו מהו התיקון החברתי שעלינו לתקן בלבב פנימה.

נזכור אותה באומץ ובאהבה.

הפניות
  1. כזהו למשל "צד שמאל של החושך" – תרגיל מחשבתי מבריק, טורד-מחשבה ומטלטל בצורת רומן.[]
  2. אינני כותב כאן תיאור תמציתי של עלילת הרומן, כמקובל ברצנזיות ספרותיות. מי שלא יודע במה מדובר יכול להתעדכן בעזרת חיפוש קצר ברשת.[]
  3. דיסטופיה = אוטופיה "שחורה" או שלילית כמו "עולם חדש מופלא" של האקסלי או "1984" של אורוול.[]
  4. שאלה גדולה היא האם יכול הסדר האוטופי להתנוון או להתקלקל (מתוך עצמו ולא כתוצאה של התערבות חיצונית). חלק מבעלי האוטופיות הכירו באפשרות שהמשטר המעולה יתנוון לבסוף (כך במדינה האידאלית של אפלטון למשל, וגם בחברת האמנה של רוסו). אלא שאי אפשר להסביר את הופעתו של הקלקול מתוך הגיונה הפנימי של האוטופיה שתיארו בחיבורם).[]

9 תגובות בנושא “פרידה מן הסופרת אוּרְסוּלָה ק' לֶה גוִוין”

  1. אתחיל בהצגה עצמית – שמי אהוד מימון, אני קורא מדע בדיוני בערך מאז שאני זוכר את עצמי, אני עורך את אתר האינטרנט של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ואת "היֹה יהיה", אסופת הסיפורים שהאגודה מוציאה לאור מדי שנה בתשע השנים האחרונות. כתבתי ביקורות ומאמרים, הרציתי והשתתפתי בפאנלים בכנסי מדע בדיוני בארץ ובחו"ל ואני כותב בלוג משלי בנושא.

    התלבטתי לא מעט אם לכתוב תגובה, בין השאר בגלל השורה "הדברים הבאים עשויים להכעיס כמה מחסידיה של לה גווין". גם אם אתה מונה את עצמך עליהם, זה בעיניי טריק רטורי מלוכלך. אחרי המשפט הזה כל תגובה שחולקת על דבריך תיתפס כתגובה של מעריץ כועס ולא תישפט בפני עצמה. ובכל זאת החלטתי להגיב כי אני חושב שאתה מחמיץ משהו יסודי לדברים שלך על "המנושל" ועל האופי האוטופי שלו.

    לא אנסה להתווכח אתך על הקביעה הנחרצת שאין ספרות מדע בדיוני דגולה ולו רק מכיוון שזו הגדרה סובייקטיבית לחלוטין. בעיניי, יש ספרות מדע בדיוני דגולה. אבל על נושאים אחרים כן אעיר.

    הקביעה שלך "לה גווין כפרה בסיווג 'ספרות מדע בדיוני' ולא ששה להחיל אותו על עצמה" היא פשטנית במקרה הטוב. לה גווין לא סברה שהתווית מייצגת ז'אנר לא קיים, כפי שעלול להשתמע, אלא שהיא *לא צריכה* להתקיים, מכיוון שספרות היא ספרות ולא משנה היכן ומתי מתרחשים המאורעות המתוארים בה. אבל היא הבינה את הסיבה לקיומה ואת הערך שיש לה. מערכת היחסים שלה עם הז'אנר ועם קהילת הכותבים והמעריצים הייתה מורכבת, ואני ממליץ מכל הלב להקשיב לנאום המרתק שנשאה כשהיתה אורחת הכבוד בכנס המד"ב והפנטסיה העולמי בשנת 1975.
    https://www.youtube.com/watch?v=Deuas-AuzbU

    אתה ממשיך ואומר: "לעומת זאת, בכל ספרות המדע הבדיוני (או לפחות בכל יצירות המד"ב המוכרות לי), התרגיל חולש על היצירה ותנאֵי הניסוי חשובים לכותב יותר מן הסיפור." והאמירה הזו מחייבת אותי לשאול – איזה יצירות מד"ב אתה מכיר? התוודית בתחילת דבריך שמכל הדברים של לה גווין קראת שני רומנים, סיפור אחד ואת המסות המצורפות ל"צד שמאל של החושך". בהתחשב במרכזיות של לה גווין בתחום, המספר המצומצם של היצירות שלה שקראת גורם לי לשאול עצמי מה עוד קראת, והאם זה בסיס שעל פיו אתה יכול לחרוץ דין כה חמור על הז'אנר כולו.

    הניסיון שלי עם הז'אנר הפוך לחלוטין – כל יצירת מדע בדיוני *טובה* שקראתי או ערכתי בחיי שאפה ראשית לכל לספר סיפור. התנאים השונים, העולם הספקולטיבי, הניסוי המחשבתי, נועדו אך ורק כדי לספר את הסיפור החדש. כדי להביא את סיפורם של אנשים. התיאור שלך של יצירות מדע בדיוני, כפי שאני קורא אותו מהניסיון שלי בז'אנר, מתאר בעיקר את הכותבים של העשורים הראשונים, של שנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת. לה גווין הייתה אחת מדור של סופרים שהוציא את הז'אנר מהתבנית הזו והעניק לו עומק חדש. ובחמישים-שישים השנים האחרונות הכתיבה השתכללה, השתנתה, הצמיחה ענפים ופירות מרתקים. אבל גם באותם ימים מוקדמים היצירות הטובות באמת עסקו בבני אדם.

    אם אני צודק בהשערתי, אני חושב שחוסר הניסיון שלך בז'אנר הוא זה שבשלו אתה עומד משתאה למול היסודיות של לה גווין ביצירת האוטופיה שלה בהשוואה לאוטופיסטים אחרים. מכיוון שבניגוד למור או קמפנלה, לה גווין כותבת כדי ליצור עולם מלא ואמין ככל האפשר בשביל הדמויות שלה. האוטופיזם שלה אינו *רק* אלגוריה פוליטית, אינו *רק* ניסוי מחשבתי. כי סופרי מדע בדיוני טובים בוראים עולם שלם עבור הדמויות שלהם. העולם העשיר נועד לשרת את הדמויות, לאפשר לסופר ולקוראים להבין אותן לעומק, להפוך אותן ליותר מבובות קרטון בניסוי מחשבתי. סופרי מדע בדיוני טובים חייבים לחשוב לעומק על התרבות, הציביליזציה, שבה חיות הדמויות שלהם. זוהי המסורת הספרותית האמתית של לה גווין, לא האוטופיסטים.

    וכדי לספר סיפור מעניין, ליצור דמויות מעניינות, היא *חייבת* לשבור את האוטופיה. כסיפור, חיים אוטופיים הם משעממים. הם מעניינים רק כאשר האוטופיה נשברת, רק כאשר היא ניצבת בפני אתגרים. חיי היום-יום בגן העדן לא מעניינים; ההתפתות להפר את כללי הגן, לאכול מפרי עץ הדעת ולשאת בתוצאות – זה הסיפור המעניין. ולכן לה גווין שולחת את שבק להכיר את הפגמים באוטופיה שלו, ואת השיטות הפוליטיות-החברתיות שאותן אותה אוטופיה התיימרה להחליף.

    זה בדיוק מה שלה גווין עושה שוב ושוב ביצירות של "מחזור הֵיין" שלה (ש"המנושל" הוא חלק ממנו) – מהרהרת על הנחות היסוד של הדמויות שלה, ושל העולם שלהן. מכיוון שהיא אינה אוטופיסטית, היא סופרת מדע בדיוני. יתר על כן, היא סופרת מדע בדיוני מעולה.

    1. שלום אהוד.
      ראשית, אני שמח שכתבת את התגובה. היא בהחלט רלוונטית, מעוררת מחשבה ומקדמת את הדיון. האזהרה שכתבתי בפתח דברי לא נועדה לתייג מראש כל ביקורת אפשרית כ"חסידות שוטה", חלילה. היא נבעה מחשש מסויים שלי לפגוע בחברים ותלמידים רבים שלי, השותפים לי בהערכה העמוקה שהם רוחשים לאורסולה לה גווין, אך חולקים עלי באשר לטיב עבודתה. ניחא.
      נדמה לי שעיקר הפולמוס בינינו אינו על אורסולה לה גווין דווקא, אלא על ספרות המדע הבדיוני. שאלת מה קראתי וכמה קראתי. אנסה להשיב. במהלך המחצית הראשונה של שנות השמונים (ראשית עד אמצע גיל ההתבגרות שלי), קראתי רק מדע בדיוני (פרט למשימות הקריאה של בית הספר). קראתי כמעט כל ספר מדע בדיוני שהצלחתי להניח עליו את ידי. הייתי בהחלט חסיד נלהב. מה קראתי? ובכן, במהלך השבת שחלפה ניסיתי לדלות עדויות מזכרוני, ומהרתי לרשום לעצמי כל יצירה שזכרתי לפחות את שמה המדוייק או את שם הסופר. הנה רישום חלקי: קראתי המון אייזיק אסימוב וארתור סי. קלארק. אני מניח שאת כל מה שתורגם מהם לעברית עד סוף שנות השמונים (ואולי גם אחר כך). בנוסף לכך אני זוכר את הצירות הבאות: השליטים (ר. היינלין), האיש במצודה הרמה (דיק), פני מועדות לכוכבים (בסטר), סולאריס (לם) קו החירום של אופיוקי (ורלי), הספר הראשון מסדרת חולית (הרברט) והספר הראשון מסדרת אמבר (זילאזני), כל סדרת "המצפן המוזהב" (פולמן), קיבורג (?) האיש במבוך (סילברברג), המשחק של אנדר (סקוט קארד). בנוסף לכך בזכרון שלי מתועדות עוד המון סצנות בודדות ותלושות מהקשרן, שמקורן ברומנים וסיפורים קצרים נוספים מתחום המד"ב. אינני בקיא בתחום כמוך ולכן אני לא יכול להעריך האם מה שרשום לעיל הוא מדגם מייצד של משהו, ואם כן אז של מה. אשמח לשמוע את דעתך.
      אבל אשאל אותך כמה שאלות-תם או שאלות-בור. אין מטרתי להתנצח אלא להעמיק את הבנתי. אם מטרתו של סופר המד"ב היא, כמטרתו של כל סופר אחר, "לספר סיפור", מדוע בכלל הוא נזקק למאפיינים הייחודיים של ז'אנר המד"ב? דוסטוייבסקי, לאה אייני, חנוך לוין ופול אוסטר מספרים סיפור בלי להזדקק לטכנולוגיות עתידניות, יקומים אלטרטיביים ויתר הכלים של המד"ב. גם הם בוראים עולם משלהם, מאכלסים אותו בדמויות שלא היו ולא נבראו, מחוללים בתוכו "ניסויים מחשבתיים" מרתקים וכן הלאה. במובן מסויים השאלה שלי לא לגיטימית ולא מעניינת. שכן, אם הסיפור טוב, מה אכפת לי אילו קריזות ואובססיות עברו בראש של הכותב. ובכל זאת, נדמה לי שהשאלה כן מעניינת. משום שכותבי רומנים-לא-מד"ביים בוראים את המציאות הבדיונית (נשגבת, זוועתית, אובססיבית, מוטרפת, מצחיקה וכן הלאה) מתוך החומרים של המציאות הממשית. סופרי המדע הבדיוני, לעומת זאת, בוראים את המציאות הבדיונית מתוך חומרים בדיוניים, ובמובן זה הם עושים משהו אחר. משהו שהוא, אני מעז לומר, פחות מורכב, פחות עמוק, ופחות נתון באמת לשיפוטו של הקורא. זה קצת כמו להגיש למתבונן נייר חלק ולומר לו שכאן צויר ציור דמיוני בצבעים דמיוניים. (אולי המטאפורה הזו לא מוצלחת במיוחד, אבל בינתיים אין לי טובה ממנה).
      מדוע סופרי מדע בדיוני כותבים בדרך-כלל רק מדע בדיוני? (אולי אני טועה בכך? אם כך תקנני-נא). האין זו עדות מסויימת למוגבלות ההשראה שלהם? באופן כללי, נדמה לי שכאשר ז'אנר ספרותי מוגדר על פי התוכן ולא על פי הצורה, זו כמעט תמיד עדות לנחיתות ספרותית. כשמדברים על ז'אנרים צורניים ("רומן ריאליסטי", "סיפור קצר" וכו') אינך שומע בכך שום הערכה א-פריורית. יש רומנים ריאליסטיים וסיפורים קצרים טובים, מעולים, בינוניים וגרועים. לעומת זאת, הגדרה תוכנית של הז'אנר כמעט תמיד מעוררת חשד לבינוניות. כך למשל בז'אנר "בלש" או "מערבון" וגם (אני כותב בהיסוס מסויים) "רומן היסטורי". אכן, בכל הז'אנרים הללו יש גם כמה יצירות מופת, אבל ראשית, הן נדירות למדי, ושנית, כשהן מופיעות, כולנו מרגישים (בעצם לא כולנו. אני מרגיש), שמקומן לא יכירן בגבולות הז'אנר שבתוכו הן לכאורה משתכנות. כך, למרות שאין ספק שקורמאק מקארתי שואב המון מז'אנר המערבון, אני לא מרגיש נוח לסווג את "כל הסוסים היפים" או את "קו האורך של הדם" כמערבונים. גם נראה לי מוזר לסווג את "החטא ועונשו" כ"בלש", למרות שלכאורה – למה לא בעצם? ובוודאי שאת "הדרך" (שוב מקארתי) קשה לי לסווג כ"מדע בדיוני" למרות שקראתי כמה וכמה יצירות שעסקו ב"יום שאחרי השואה הגלובלית", שהיו הרבה הרבה פחות טובות מ"הדרך" ואז לא התקשתי לקרוא להן "מדע בדיוני".
      אז אפשר לומר שהכל נובע אצלי מכשל יסודי של הנחת המבוקש: בכל פעם שאני נתקל ביצירת בלש מופתית אני פשוט מודיע שהיא לא יצירת בלש משום שהיא מופתית. בכל פעם שאני נתקל ביצירת מד"ב מופתית אני מודיע שהיא לא יצירת מד"ב בדיוק משום שהיא מופתית.
      ייתכן.
      ובכל זאת, נדמה לי שהשאלות שאני שואל לא נפתרות בצורה פשוטה כל כך. שיש בסיפור הזה משהו יותר מהסטיגמות והפרה-סופוזיציות שלי.
      אשמח לקרוא את תשובתך.
      יפתח

      1. יש פה למעשה שתי שאלות יסוד ששאלת, שקשורות זו לזו. האחת היא למה סופרי מדע בדיוני כותבים דווקא את הז'אנר, והאחרת היא למה נוצר הסיווג ומדוע הוא שרד. אליהן מצטרפת שאלה שלישית שעולה מן הדברים שלך – למה ספרות ז'אנר נתפסת כנחותה.

        אתחיל מהשאלה השלישית ואתקדם אל הראשונה. סופר המדע הבדיוני תאודור סטרג'ן אמר פעם "95% מהמדע הבדיוני הוא זבל," ואז הוסיף, "אבל 95% מכל דבר הוא זבל". המדע הבדיוני זכה לסטיגמה של ספרות נחותה מכמה סיבות. אחת היא שבראשיתו הוא היה *מלא* זבל, והתפרסם במסגרות זולות. בעשורים הראשונים של המדע הבדיוני (שנות ה-20 עד ה-50 של המאה הקודמת) מדע בדיוני התפרסם כמעט אך ורק בכתבי עת זולים ובספרים בכריכה רכה. רבים מאוד מן הסופרים שכתבו את הז'אנר באמת כתבו כדי לשחק ב"מה אם", ולרבים מהם לא הייתה הכשרה או כישרון בכתיבה. אסימוב, אחד השמות המזוהים ביותר עם הז'אנר, כינה את עצמו "סופר ברברי" וכתב פעם שלא אכפת לו מ"קפקא וכל היוונים האלה". מה שכן צריך לציין הוא שגם אז "מה אם" שעניין אותם היה בדרך כלל האדם והחברה, ולא הטכנולוגיה. מישהו אמר פעם שמדע בדיוני לא עוסק במכונית, אלא בפקק התנועה.

        השינוי הגדול הגיע עם הדור השלישי של הסופרים שהתחילו לכתוב בשנות ה-60. הסופרות והסופרים של הדור הזה היו אנשים שגדלו על מדע בדיוני והרגישו בו בבית, אבל גם על ספרות כללית. מה שמכונה "הגל החדש" של המדע הבדיוני. בניגוד לדורות הראשונים הם באו מהשכלה והכשרה רחבות יותר במדעי הרוח ובמדעי החברה. חשובים לא פחות היו העורכים של הדור הזה, שהתחילו לדרוש מן הסופרים שלהם דמויות משמעותיות יותר ועולמות עשירים יותר. הבעיה הייתה שהדימוי כבר נקבע.

        וכשדנים בדימוי צריך גם לזכור את הסרטים וסדרות הטלוויזיה. עבור הרוב המוחלט של האנשים, לדעתי, הדימוי של הז'אנר מתקשר למדיום החזותי דווקא. ההפקות הזולות של סרטי שנות ה-50 המשיכו את הדימוי הזול של ספרות הפאלפ באמצעים אחרים. בסרט "היום שבו העולם עמד מלכת" יש עלילת משנה פמיניסטית די משמעותית (כולל, דרך אגב, עיסוק בהטרדה מינית) אבל לרוב לא ממש זוכרים אותה. "מלחמת הכוכבים" המקורי לימד את הוליווד לקח חשוב – פיצוצים יכולים להסתיר תסריט גרוע, והלקח הזה ממשיך להיות מיושם היום.

        הדימוי הזה הוא שאחראי להנחה האוטומטית שלך, ושל אחרים, שברגע שמשהו טוב הוא חורג מתחום הז'אנר. וראה את ההתייחסות שלך למקארתי. בעיניי "הדרך" הוא רומן פוסט-אפוקליפטי קלאסי. למה לא להתייחס אל מקארתי כסופר טוב שכותב, בין השאר, מערבונים ומדע בדיוני? הבעיה לא בז'אנרים, אלא בתפיסה שלנו אותם. זו הסיבה שאקדמאים יצרו עבור מארקס ואחרים את הסיווג "ראליזם פנטסטי", כי להודות שהוא סופר פנטסיה ושהם עוסקים למעשה בספרות פנטסיה נתפס כפחיתות כבוד. או כהענקת כבוד לא ראוי לז'אנר "נחות".

        השאלה היא למה אתה (ואחרים, אתה לא לבד בכך) לא חושב שיכולות להתקיים יצירות גדולות במסגרת ז'אנר, ולמה הגדולה שלהן מוציאה אותן מכלל הז'אנר. לדעתי זה קשור יותר לתדמית ולאינדוקטרינציה מאשר למהות.

        עכשיו אפשר לחזור לשאלה למה נוצר הסיווג "מדע בדיוני" ולמה הוא שרד. הוא נוצר כי הוגו גרנסבק, המייסד של "אמייזינג סטוריז", חיפש דרך להגדיר את הסיפורים שהוא והסופרים הראשונים כתבו בשנות ה-20 שהיו שונים מספרות המיינסטרים של התקופה. כל עוד היצירות האלה היו בודדות – מרי שלי, וולס, ורן – הן היו קוריוזים בתוך עולם הספרות הכללית. מרגע שהתחיל להיווצר קורפוס משמעותי יותר של יצירות כאלה נוצר הצורך להגדיר אותן. אני מאמין שזה התהליך שמוביל להיווצרות כל ז'אנר. האם כשאדגר אלן פו התחיל לכתוב את הסיפורים שלו גבר היה ז'אנר בלשים, או שהיה צורך בקונן דויל, כריסטי ואחרים כדי ליצור את הז'אנר? [אני חושב ששמעון אדף מדבר על זה באחרית הדבר שלו לאחד מקובצי הסיפורים של פו שיצא בהוצאת "עם עובד".]

        מרגע שהתווית נוצרה היא הפכה כלי נוח לזהות את סוג הסיפורת הזו. כותבים ידעו איפה הם יכולים לפרסם, וקוראים ידעו איפה הם יכולים למצוא את סוג הספרות הזה. התווית הפכה למוקד ליצירת קהילה. במקביל התחיל תהליך של התגדרות שקשור גם בתגובה לספרות הזו. הזיהוי שלה כספרות נחותה הביא ל"סגירת שורות" של מי שראו את עצמם כמיעוט שזוכה לבוז. והראייה הזו הייתה במידה מסוימת נכונה. "גיק שיק" הוא עניין של בקושי 20 שנה. אפילו סדרה של העשור האחרון כמו "המפץ הגדול", שזוכה להצלחה מתמשכת, נבנית על התדמית של חובב המד"ב החנון שלא מסוגל להסתדר בחברה. הלכה וצמחה קהילה מאוד מובחנת של חובבים ושל סופרים. הזיהוי העצמי והתיוג החיצוני האלה הזינו זה את זה. אחד הדברים שעליהם לה גווין מדברת בנאום שלה שאליו קישרתי הוא הצורך בביטול התווית כי ספרות טובה היא ספרות טובה בלי קשר לשאלה איפה ומתי העלילה ממוקמת. התווית עשתה את שלה בהבטחת שרידת הז'אנר, ועכשיו אין בה צורך יותר.

        אכן, יש מעט סופרי מדע בדיוני שכותבים מחוץ לז'אנר, אבל כמה סופרי בלשים כותבים מחוץ לז'אנר שלהם? כמה סופרי מערבונים? אנשים כותבים בעולמות שמעניינים אותם.
        אני יכול לענות רק בשם עצמי למה לספר את הסיפורים האנושיים האוניברסליים האלה דווקא בעולמות ספקולטיביים – כי הם נותנים לך דרך לבחון את האנושי והאנושיות בדרכים חדשות. כי הם מאפשרים לערער את המוסכמות בצורה יסודית ומעניינת יותר. לאסימוב יש סיפור בשם "מפר שביתה" שבו אדם מוצא את עצמו קרוע בין המחויבות שלו לקהילה שלמה לבין הצורך לעשות צדק עם משפחה אחת שיוצאת נגד הקהילה הזו. ספרותית, זה לא סיפור טוב כי אסימוב (עם כל אהבתי הגדולה אליו) אכן היה סופר ברברי. אבל הוא מציב את הגיבור בדילמה שלא יכולה להתקיים בצורה כזו בעולם ראליסטי.
        אבל מעל לכול, זו אפשרות לדמיין את עצמנו אחרים. זו הזדמנות לראות את האנושיות שלנו באור חדש.

        1. "אכן, יש מעט סופרי מדע בדיוני שכותבים מחוץ לז'אנר"
          קרט וונגוט התחיל כסופר מדע בדיוני, וכתב בשני העולמות.

          "כל יצירת מדע בדיוני *טובה* שקראתי או ערכתי בחיי שאפה ראשית לכל לספר סיפור" – בזה אני לא מסכים. כלומר, כל יצירה ספרותית מספרת סיפור, אבל בספרות גדולה (לטעמי) יש משהו מעבר לסיפור. איזושהי אמירה. תובנה. לא בהכרח מסקנה (המנושל דוגמה מצויינת) אבל משהו לחשוב עליו.
          בגלל זה אני לא סובל את לארי ניבן. הוא מספר מצויין אבל אין לו בעצם מה להגיד. "איש החור" למשל מתחיל נהדר ונגמר בדיון משפטי משמים.
          ובגלל זה בדיוק אני אוהב מדע בדיוני. כי הוא מקצין סיטואציות. כי הוא מערער על מוסכמות. כי הוא מביא, מעבר לסיפור, גם משהו לחשוב עליו.

          מודי

          1. מסכים.

            והייתי מתקן את ה'תרגיל' של יפתח לעיל ל-רעיון. המד"ב המקורי, האותנטי, של שנות ה-40' עד שלהי הששים (ה'קלאסי'), היה תמיד מונחה רעיון; כל תוספת ספרותית היתה לקישוט בלבד.

            אח"כ בא 'הגל החדש' ששם דגש ניכר יותר על אסטתיקה. אבל עדיין הרעיון היה מרכזי, והכל נבנה עליו.
            כיום יש נטיה רבה יותר לעבר המיינסטרים, והרעיונות פוחתים (או פחות מקוריים). לכן הז'אנר נחלש לטובת הפנטסיה לסוגיה.

  2. "אין (למיטב ידיעתי) ספרות אוטופיסטית שהיא ספרות גדולה באמת. אין גם ספרות מדע בדיוני כזאת."
    רציתי להציע לך לקרוא את קרט וונגוט, שכתב מדע בדיוני שהוא ספרות גדולה באמת, אבל אני מבין שקראת אותו.

    1. שלום מודי.
      אכן קראתי את וונגוט. את כל מה שתורגם ממנו לעברית.
      לא נחשב… 🙂 (וראה גם תגובתי לאהוד).

  3. הודעת תיקון:
    לאור ההבהרות וההארות החשובות של אהוד, אני מבקש לחזור בי מן הקביעות הנמהרות באשר לאיכות הספרותית של ז'אנר המד"ב.
    לפי שעה (ועד להודעה חדשה) אני מודה בכך שחסר לי הידע הדרוש להצגתן של קביעות כאלה.
    אני ממשיך לעמוד מאחורי יתר הטענות הכתובות בפוסט, ומתייחסות לאוטופיה בכלל ול"המנושל" בפרט. בנושאים אלה אני עדיין מוחזק בעיני כבר סמכא.
    יפתח

  4. אני קוראת עכשיו בדיוק את "בידיים ריקות", שלהבנתי הוא התרגום השני של "המנושל".
    אני באמצע, אבל חייבת להגיד שלפחות כרגע, החברה האוטופיסטית שמתוארת כאן היא ממש מבאסת. {:
    אם לדבר על פסיכה – אז הבנאדם רוצה שהחברה האוטופית שמגישים לו תהיה, ובכן, אוטופית. וכאן מתואר משהו מאובק ומגביל ודל בהרבה מובנים. אני מחכה לראות לאן זה יתפתח.
    ולגבי ספרות טובה או ספרות מד"ב טובה – אם אני מפנה את המבט אל שדרת הספרים הארוכה שקראתי בחיי, ומזיזה הצידה את אלה שנעתקה בהם נשימתי, יהיו שם גם ספרים של אסימוב וגם הסדרה של אנדר, של אורסון סקוט קארד. לא יודעת לקבוע מה זו ספרות גדולה, אבל יודעת שאלה הולכים איתי עשרות שנים. בשבילי, יש בזה גדולה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *