הפטרול הלילי והקהילה

על האופן שבו משמש מושג ה"קהילה" כמסווה אידאולוגי להפרטה, ועל כך ש"מדינה" ו"קהילה" אינן שני הפכים פשוטים (ככל שזו גדלה זו קטנה ולהפך). הקהילה יכולה לשגשג דווקא במדינה חזקה.
(פורסם לראשונה באתר "העוקץ")

לפני כמה ימים, בעודי מזדחל בפקק במבואות תל אביב, האזנתי לקרן נויבך שראיינה ברדיו יושב-ראש ועד שכונה כלשהי ברחובות (שכחתי את שם השכונה). ראש הועד סיפר ששכונתו הפכה ליעד של עברייני רכוש הפורצים לבתים בכל שעות היממה וממררים את חיי התושבים.

– "פניתם למשטרה?" שאלה המראיינת.

– "פנינו", השיב ראש הועד.

– "ומה אמרו לכם?"

(תתכונן, אמרתי לעצמי, הנה זה בא. ואכן זה בא)

– "מפקד המשטרה הציע לנו להתראגן כקהילה ולקחת על עצמנו את משימת השיטור בשכונה", אמר ראש הועד.

אחר כך קראה נויבך את תגובתה של איזו דוברת משטרתית שאמרה ש"פתרון הבעיה כרוך בשיתוף פעולה בין המשטרה, הרשות והקהילה, והיא מצפה מהקהילה להתגייס".

הקהילה נקראת איפוא אל הדגל.

אם אתם אזרחים טובים בעלי חוש קהילתי מפותח, קחו דובון ועוזי וצאו לסייר בלילה ברחובות שכונתכם ולעצור חשודים!

יש להודות: הדימוי של האזרח פרידמן, נגיד, והאזרחית אמסלם, נניח, המסיירים בלילה ברחובות, אינו נעדר חינניות. כמעט אפשר לדמיין את אמסלם (בשחור) ופרידמן (במעיל זהוב ובכובע) בוחנים את כלי נשקם אגב שיחה ערה עם תחילת המשמרת, כשמאחוריהם חולפת בריצה ילדה מסתורית… ועוד אפשר לדמיין כיצד הופך הפטרול הלילי הזה לגרעין-התהוות של יחסים קהילתיים ופעילות קהילתית.

אך האמת היא, שפטרול לילי הוא מלאכה קשה, משעממת ומאוד לא יצירתית. ומעצר גנבים (אמיתיים או מדומיינים) הוא מעשה של אלימות (גם אם נחוצה), שלא יוציא מאמסלם ומפרידמן דווקא את הטוב האצור בהם.

בשכונה קהילתית מתפקדת היטב, התושבים לא רובצים בערב ובוהים בטלויזיה, אבל הם גם לא מפטרלים ברחובות. בשכונה קהילתית מתפקדת היטב, פרידמן משתתף בערב במפגש של ועד ההורים בבית-הספר שבו לומדים ילדיו. אמסלם הולכת לישיבה של הנהלת המתנ"ס השכונתי. בעלה של אמסלם משתתף בחזרה של תאטרון החובבים הקהילתי. אשתו של פרידמן יושבת בביתה ומתכננת את מבצע ההקמה של הגינה הקהילתית, שיתחיל מחר אחר הצהריים בהשתתפות ילדי השכונה והוריהם…

ומי שומר על הרחובות? בעולם שתוקן תיקון קהילתי שלם, אין צורך בשומרים כי אין עבריינים: למי יש זמן לפרוץ לבתים כשצריך להשתתף בערב בחזרת המקהלה השכונתית, או בישיבת מועצת השכונה, או בחוג התנ"ך השכונתי… אבל בעולמנו כפי שהוא, בעולם שבו עוד לא תמו חטאים מן הארץ, צריך מישהו שישמור על הרחובות. למישהו הזה קוראים משטרה.

מה משותף לועד הורים בבית הספר, להנהלת המתנ"ס, לתאטרון החובבים, לגינה הקהילתית, למקהלה ולחוג התנ"ך? במה הם נבדלים מן הפטרול הלילי? אלה הם תחומים של יצירה והתפתחות, של עשיה בצוותא המעשירה ובונה את היחיד ואת היחד. כל זה כמעט לא קורה בפטרול, או קורה רק באופן מוגבל מאוד. בסרטים הוליוודיים הפטרול הלילי הוא מסעיר ומרתק וישיבת הועד היא משעממת. במציאות הדברים הפוכים: הישיבה היא המרתקת. הפטרול הוא המשעמם.

אני נדרש לעניין זה משני טעמים. הראשון הוא, שתשובתו של מפקד תחנת המשטרה ליושב ראש ועד השכונה ממחישה (שוב) עד כמה עלול דגל ה"קהילתיות" לשמש מסווה לפרוייקט ההפרטה. תקציבי המשטרה מדולדלים ומקוצצים שוב ושוב. למפקד התחנה אין מספיק כוח אדם ("בקושי יש לי כסף לצ'קלאקה", אמר המפקד ליושב-ראש הועד). זה כמובן לא באשמתו. והנה בא הדיבור החוגג על ה"קהילה" ומספק את הפתרון. את הכאילו-פתרון. "הקהילה תתגייס". זה נראה הרבה יותר יפה מסתם שוטרים (שאינם "אנשי קהילה") המפטרלים ברחובות. עוד רגע ונגיד שקיצוץ כח האדם במשטרה היה הכרחי כדי לאפשר חיים קהילתיים…

חוקרים רבים מצביעים על כך שה"קהילה" מופיעה בימינו במצעים של כולם – של השמאל, של הימין ושל המרכז. אפשר שזו עדות לכוחו של מושג ה"קהילה". אפשר שזו עדות לחולשתו. מכל מקום, זה מחייב אותנו (את אנשי השמאל הקהילתי או הקהילתניות השמאלית) לזהירות רבה.

סיפור הפטרול השכונתי גם מלמד אותנו משהו על טיב היחסים שבין המדינה והקהילה. הסוציאליסט הקומונאלי הדגול מרטין בובר ראה את הקהילה והמדינה כשני ניגודים משלימים המוציאים זה את זה: ככל שהאחד גדל, השני קטן. התאורטיקנים של הקהילתניות (Communitarianism) בימינו מרחיבים בדרך-כלל את התמונה ומחליפים את המודל הדו-קוטבי (מדינה-קהילה) במודל תלת-קוטבי: מדינה-שוק-קהילה (חלק מהם גם מבינים שאין זה מספיק לדבר רק על הניגוד שבין הקהילה לבין שני הכוחות האחרים. בעידן שבו השוק שולט כמעט ללא מיצרים, צריך לקרוא גם לחיזוק המדינה). בשני המודלים הללו (הדו-קוטבי והתלת-קוטבי) יש הגיון רב, אבל הם אינם מדוייקים מספיק. נתעלם לרגע (רק לרגע) מן השוק, ונדבר רק על המדינה והקהילה. הסיפור שפתחתי בו מראה כי לפעמים מדינה חזקה מאפשרת קהילה חזקה ולא סותרת אותה. מר פרידמן יכול ללכת לועד ההורים וגברת אמסלם יכולה להשתתף בישיבת הנהלת המתנ"ס כי המשטרה שומרת על בתיהם מפני גנבים. וגם, אם תרצו (ואני רוצה), כי משרד החינוך נותן לכל הילדים חינוך טוב ומונע את התדרדרותם לפשע; ומשרד התעשיה והמסחר, האמון על התכנון הכלכלי, דואג למצב של אפס אחוזי אבטלה ומגן על זכויות העובדים; ומשרד הרווחה מפעיל תוכניות אפקטיביות המסייעות לאלה שבכל זאת ירדו מהמסלול לחזור אליו במהרה. כל אלה מקטינים מאוד את אחוזי הפשיעה. וכל אלה מצריכים מדינה "גדולה" ועתירת-תקציבים. לעומת זאת, כשמשרד החינוך מפקיר את התלמידים (והמורים), כשמשרד התמ"ת מפקיר את העובדים, כשמשרד הרווחה מפקיר את הנזקקים, כשהמשטרה מפקירה את האזרחים וכשמשרד האוצר מקצץ את המדינה עד לגודל מיקרוסקופי, התוצאה אינה פריחתה של הקהילה. התוצאה היא שמר פרידמן יושב בבית, מחבק אלת ביסבול ומחכה לפורצים. וגברת אמסלם, ההתקפית יותר, חוגרת נשק ויוצאת אל הרחוב לקדם פני רעה. ועד ההורים נשאר מיותם. הנהלת המתנ"ס איננה מתפקדת. תאטרון החובבים ננטש משחקניו ובגינה הקהילתית עולים עשבים שוטים.

אכן, מדינה דומיננטית ואגרסיבית מדי עלולה להצמית את הקהילתיות. אך מכך לא נובע שמדינה קטנה ומדולדלת היא מתכון לקהילתיות משגשגת. היחסים שבין הקהילה והמדינה מורכבים יותר מן המודל הפשוט של יותר מדינה – פחות קהילה ולהפך.

סוציאליסטים קהילתניים, ואפילו אנרכיסטים קהילתניים, צריכים להכיר בכך.

12 תגובות בנושא “הפטרול הלילי והקהילה”

  1. ממ, מענין ומרחיב דעת – לצערי אין לי משהו חכם להוסיף בשלב זה, אבל יש לי תהיה לא קשורה, משהו שמענין אותי אבל אני לא יודע איפה בדיוק מתאים לשאול אותך עליו, אז אני אעשה את זה פה:

    שמתי לב שהכתיבה שלך בפוסטים כמו הפוסט הזה היא בכמה דרגות יותר בהירה וקולחת מבטקסטים האקדמאים שלך שניסיתי לקרוא.
    עד כדי כך שאם לא הייתי יודע, לא הייתי מאמין שמדובר בכתיבה של אותו אדם עצמו.
    וזה לא שאני לא מצליח להבין את הטקסטים האקדמאים, או שאתה משתמש שם במונחים שאני לא מכיר, אני מכיר את המונחים ואני מבין בסוף (אני מקווה) מה ניסית להגיד – אבל זה פשוט הרבה יותר קשה לי להגיע למצב הזה.

    ואני תוהה – מה הסיבה להבדלים האלו בכתיבה? האם זהו אופי הנושא? האם לא ניתן לכתוב מאמר אקדמאי בצורה בהירה בלי לפספס משהו מעומק הדברים שאתה מנסה להגיד?
    או שזה פשוט הרגלים של סגנון כתיבה מסוים שהפך להיות האופייני במאמרים אקדמאיים ואתה פשוט מתאים את עצמך אליו?

  2. הרעיון של הטחת אחריות על הקהילה כאמצעי להתערות המדינה מאחריותיה השונות, והטלת אותם משימות על מערכת שהיא בעיקר דמיונית, הינה תעלול רטורי מיובא ממדינת האם שם הוא בשימוש כבר שנים. השיא המקומי של הגרוטסקיות בשימוש במושג היה לפני כשנתיים במסגרת הפרוייקט של משרד האוצר לזריקת חולי מחלות הנפש לרחובות, הומצא המונח 'טיפול בקהילה', המשמעות היא הפלת האחריות על קופות החולים הקורסות ממילא אבל עם רטוריקה הרמונית.

    עכשיו גברת אמסלם התיאורטית שלך אמורה לא רק לשמור על שכונתה אלא אולי גם לסייע לחולי הסכיזופרניה לקחת את התרופות שלהם.

  3. צודק בהחלט.
    ידעתי את זה, באינסטינקט, אבל אתה נתת ניתוח תהליכי כולל המסביר את המציאות המערכתית.
    תודה.

  4. vlman שלום
    התהייה שלך נוגעת בנושא שמעסיק אותי רבות.
    אני רוצה לחשוב שהכתיבה האקדמית שלי שונה מזו המקובלת אצל אקדמאים "מקצועיים" לפחות בכך שאני משתדל להיות מובן. כלומר, שההבדל בין הטקסטים האקדמאים שלי ובין הטקסטים הפובליציטיים נובע רק מכך שהראשונים צריכים להיות מפורטים ומדוייקים, והאחרונים צריכים להיות קצרים וחדים. זה הבדל הנובע מאופי הטקסט, ולא מכללי כתיבה שקובע ממסד זה או אחר.
    לפחות כך אני מקווה.
    אם טקסט אקדמי דורש יותר זמן ומאמץ לשם הבנתו מאשר רשימה "פובליציסטית" קצרה זה בסדר גמור, ובלבד שבסוף אפשר להבין אותו.
    כדי להמחיש עד כמה הכתיבה (גם האקדמית) שלי רחוקה מן המקובל בתחום, הנה דוגמא קצרה (כמעט אקראית) מפרדריק ג'יימסון, שהוא בהחלט לא מהיותר-גרועים שבין האקדמאים ה"מקצועיים":

    "הזמן הוא כיום פונקציה של המהירות, ואין ספק שהוא נתפס אך ורק במונחי מידות או מהירויות כשלעצמם: כאילו אותו ניגוד ברגסוניאני ישן נושן בין מדידה לבין החיים, בין זמן השעון לבין הזמן הנחווה, כבר ירד מן הפרק יחד עם אותה נצחיות וירטואלית או התמדה איטית, שבלעדיה – כך גרס פול ולרי – עצם המושג 'יצירת אמנות' כשלעצמו נידון לכליה (משהו שכמדומה נמצא לו אישור בפעולת החשיבה). הדבר העולה מכך הוא תפיסה מסויימת של שינוי ללא ניגודו-של-השינוי, ולומר זאת פירושו להיות עד חסר ישע לשני תנאיה של אנטינומיה זו המתקפלים פנימה זה לתוך זה, הואיל ומנקודת התצפית של השינוי נעשה הדבר בלתי אפשרי להבחין בין חלל לזמן או בין אובייקט לסובייקט." (ג'ימסון, "המפנה התרבותי", עמ' 77)

  5. מצוין! ניתוח מעולה, כתוב היטב גם להדיוטות כמוני ונותן הרבה חומר למחשבה.

    הטקסט של ג'יימסון אומר משהו? כלומר, אתה מבין מה הוא אומר, ויכול לנסח את זה בצורה שזה לא ישמע כמו גיבוב-מלים פלצני? למשל, מה זה "שינוי ללא ניגודו של השינוי" – זה לא כמו "לבן בלי שחור?"

  6. נדמה לי שמה שג'ימסון מנסה (לא) לומר הוא שבתרבות זמננו קצב ההתרחשויות (במציאות או בתקשורת המדווחת על המציאות) הוא כה מהיר עד שכל תחושה של יציבות וקביעות נעלמת. במצב זה שבו הכל משתנה כבר אי אפשר לדבר גם על "שינוי", כי שינוי מניח "משהו" שהשתנה ל"משהו אחר". אם הכל זורם במהירות מטורפת, לא מתהווה שום "משהו". וכך אנחנו עדים למצב שבו ההשתנות המשתוללת מבטלת את כל המושגים היציבים, ובכלל זה את מושג השינוי עצמו.
    אבל אני לא בטוח…

  7. מסכים לחלוטין – זהו עיוות (ואף חוצפה) שרשות מדינתית קוראת לאזרחים להתארגן באופן פרטי ולבצע את תפקידה-היא, טיעון כזה שולל את עצם הבסיס לקיומה של מדינה.

    דווקא מעניין הקהילתנות יש לי השגות:
    קודם כל, אני מניח שלא מדובר בפרוגרמה קונקרטית אלא יותר בכיוון עקרוני רצוי – נוכח העובדה שהרוב המוחלט של אזרחי ישראל חיים בערים (ואם אני לא טועה, פורסמו נתונים על כך שהשנה או בשנה שערה לראשונה רוב אזרחי העולם חיים בערים). זאת ועוד – חיים ב'קהילה' בישראל פירושם: (א) פרבור – תופעה מזיקה חברתית ובעיקר אקולוגית (ב) הסתגרות ב-ד' אמות הקהילה (אולי אני מדמיין – אבל אני חושב שב'קיבוצית' קראו לזה 'משקיזם')

  8. מסכים לחלוטין – זהו עיוות (ואף חוצפה) שרשות מדינתית קוראת לאזרחים להתארגן באופן פרטי ולבצע את תפקידה-היא, טיעון כזה שולל את עצם הבסיס לקיומה של מדינה.

    דווקא מעניין הקהילתנות יש לי השגות:
    קודם כל, אני מניח שלא מדובר בפרוגרמה קונקרטית אלא יותר בכיוון עקרוני רצוי – נוכח העובדה שהרוב המוחלט של אזרחי ישראל חיים בערים (ואם אני לא טועה, פורסמו נתונים על כך שהשנה או בשנה שערה לראשונה רוב אזרחי העולם חיים בערים). זאת ועוד – חיים ב'קהילה' בישראל פירושם: (א) פרבור – תופעה מזיקה חברתית ובעיקר אקולוגית (ב) הסתגרות ב-ד' אמות הקהילה (אולי אני מדמיין – אבל אני חושב שב'קיבוצית' קראו לזה 'משקיזם')

  9. לתומר: אני בהחלט מאמין שמושג הקהילה רלוונטי גם (בעצם בעיקר) למרכזי הערים ולא רק לפרברים או לאזור הכפרי. בטקסט שכתבתי תארתי שכונה עירונית "רגילה" (בית ספר, מתנס, גינה ציבורית, רחוב…).
    אני מתנגד כמוך לתופעת הפרבור, ומסכים אתך באשר לסכנה שבהסתגרות בד' אמות הקהילה. אין ספק שזו אחת מן הסכנות הגדולות הרובצות לפתחן של קהילות וקבוצות. כתבתי על כך משהו כאן: http://ygoldman.org/?p=35
    למודי: הדיון הזה חשוב מאוד אבל לא כל כך קשור לפוסט הזה. בוא נמשיך אותו בפוסט שייוחד לנושא אופי הכתיבה של אקדמאים בימינו (משהו כזה כבר מתבשל לי בראש).

  10. יפתח
    בהתארגנות של קהילה-שכונה לשמור על עצמה אפשר למצוא גם צדדים חיוביים; למרות השעמום, לפעילות של משמר אזרחי יש כל מיני תרומות ולו רק במיפגש החברתי שבין תושבי השכונה. הבעיה היא שהביטוי המעשי של "לקחת על עצמכם את משימות השיטור", פירושו לגבי השכונות האמידות יותר, לשכור משטרה פרטית.

  11. לאיציק:
    אני מסכים עם הדברים שכתבת. אכן, גם הפטרול הלילי עשוי להיות חלק מחיי קהילה, ובלבד שאין מדובר בשכירתה של משטרה פרטית, ושמשמר השכונה הוא חלק ממרקם קהילתי רחב ועמוק יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.