דני גוטווין קורא לשמאל הישראלי שלא להסתפק בקרב מאסף נגד כוחות ההפרטה, אלא להעלות על סדר היום הציבורי את המושג הלאמה-חוזרת. לדבריו, אנשי השמאל צריכים להודיע במפורש שכאשר יחזור השמאל לעמדת כוח פוליטית ישוב וילאים את מה שהופרט (נכסי ציבור, שירותים חברתיים, חברות). כדי לתת תוקף של רצינות להצהרה כזאת קורא גוטווין להתחיל מייד בעיסוק תיאורטי במושג ה"הלאמה החוזרת" – דיון ומחקר שיתרגמו לתכנית פוליטית.
אני תומך בכל לב בקריאתו של גוטווין. כתרומה ראשונית בסוגיית ה"הלאמה החוזרת" אני רוצה להעלות את השאלה – הלאמה כיצד? אין כוונתי לאופן שבו תבוצע ההלאמה (מבחינה משפטית או אחרת) אלא לאופן שבו ינוהלו הנכסים, השירותים והחברות לאחר שיולאמו.
מדינת הרווחה ה"קלאסית", שנוסדה על-ידי המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות במדינות אירופה לאחר מלחמת העולם השניה (ובמידה מסויימת גם בישראל בעשורים הראשונים לקיומה), הקימה מנגנון פקידותי ענף אשר ניהל את הנכסים הלאומיים, את החברות הממשלתיות ואת השירותים החברתיים עבור העם ומטעם העם. הבעיה היא, שמבחינות רבות הפקידות המקצועית גם עשתה את עבודת הניהול במקום העם.
אבהיר מייד שמדינת הרווחה היתה, לדעתי, התצורה המקרו-פוליטית (להבדיל מקבוצות או קהילות קטנות ופדרציות מצומצמות של קבוצות כאלה) המוצלחת ביותר (או מכל מקום הפחות-גרועה מכולן) שהמציא המין האנושי עד כה. אחרי שאמרתי את זה אפשר להתחיל לבקר. ועוד אבהיר, שהביקורת שלי רחוקה מאוד מן ההאשמות הרעשניות המוטחות בדרך-כלל במדינת הרווחה (או, בגירסה הישראלית, ב"שלטון מפ"אי"): שחיתות, חוסר-יעילות, אטימות!
שחיתות? השחיתות הפוליטית והכלכלית במדינת הרווחה היתה קטנה לאין-שיעור מן השחיתות שבהפרטה. כוונתי הן לשחיתות הפלילית (לפרשות שמתפוצצות סביבנו חדשות לבקרים כזיקוקי דינור) והן לשחיתות בחסות החוק: כאשר פקיד-אוצר מוכר נכסי ציבור במחירי הפסד לחברה פרטית, ואחר-כך מקבל עבודה (ומשכורת עתק) באותה חברה, זה חוקי, אבל זה מושחת. המושחתים הגדולים של שלטון מפא"י גרו בדירת שלושה חדרים ואכלו לֶבֶּן. בכל השוואה עם המושחתים של עידן ההפרטה יוצאים הראשונים כמעט צדיקים.
חוסר-יעילות? אולי. לפעמים. מערכות גדולות נוטות לא פעם ללקות בחוסר-יעילות. אבל זה נכון לגבי פירמות ועסקים פרטיים ממש כשם שזה נכון לגבי גופים ציבוריים. אחרי המשבר העולמי בסתיו שעבר רק קומץ חסידים שוטים של הקפיטליזם מוכן עדיין להאמין בסיסמה המטופשת
"פרטי זה יעיל". מכל מקום, אם המגזר הציבורי היה בלתי יעיל צריך היה לשפר אותו, לא להפריט אותו.
אטימות? כשניסיתי להתנתק מספק האינטרנט (הפרטי) שלי, או להחליף את ספק הכבלים (הפרטי) שלי, או לבקש הלוואה מהבנק (הפרטי) שלי נתקלתי בלא מעט אטימות. לעומת זאת, פקידי ציבור נתנו לי לא פעם שירות מצויין. כמובן – יש דוגמאות מכל הסוגים. אבל ה"אטימות" המפורסמת של פקידי הציבור היא לא פעם ביטוי לעומס הבלתי-אפשרי שהם עובדים בו. עומס זה הוא תוצאה של קיצוצי התקציב החוזרים ונשנים שנועדו להכשיר את הקרקע להפרטה.
אז כדי להסיר מן השולחן את הטענות הללו על שחיתות, חוסר-יעילות ואטימות (שהן במקרה הטוב מוגזמות מאוד ומפוקפקות מאוד) בואו נדמיין שמנגנון הפקידות היה אמין לחלוטין, יעיל ללא-דופי וער לצרכי האזרחים. אני מציע את התרגיל המחשבתי הזה דווקא בשביל להצביע על הבעיה המהותית במנגנון הזה: במדינת הרווחה המתפקדת-היטב, איזו מעורבות ממשית היתה לציבור הרחב בניהול ענייניו, בקביעת המדיניות ובקבלת ההחלטות הנוגעות לחיי היום-יום, לחיי החומר ולחיי הרוח? העם בחר את נציגיו לפרלמנט, הנציגים בחרו את שרי הממשלה. השרים מינו את המנכ"לים, את הפקידים הבכירים ואת מנהלי החברות הממשלתיות. אלה מינו פקידי משנה ומנהלי משנה, הדריכו אותם ופיקחו על עבודתם. פקידי המשנה נתנו הוראות למפקחים הישירים על העבודה בחברות הממשלתיות (אלה שניהלו בפועל את כריית האשלג, הטסת המטוסים, אספקת החשמל, פריקת האניות…) ולפקידי הציבור שבאו במגע ישיר עם האזרחים (עובדים סוציאליים, מנהלי בתי-ספר, רופאים וכו'). במערכת בירוקרטית מתוּוכת כל כך, יכולתו של "העם" לשלוט באמת בעניינים היא מוגבלת מאוד. יכולתו של האזרח הקונקרטי, או של קהילת אזרחים קונקרטית, לקבל החלטות הנוגעות ישירות לנעשה בשכונתם, בעירם, במקומות העובדה שלהם, במוסדות התרבות שהם נהנים מהם, במערכת אספקת החשמל שלהם וכו' – יכולת זו נעלמת כמעט לחלוטין.
ושוב, נניח לצורך הדיון שהמערכת הבירוקרטית עובדת ללא-דופי. הלא זו בדיוק הבעיה! הפקידות עובדת בעוד האזרחים מנמנמים. וכשהם מנמנמים, השרירים הדמוקרטיים שלהם מתנוונים. חמור מכך: במידה שבה האזרחים הם פאסיביים, כך הם חדלים להיות "עם" או "ציבור" והופכים להמון אמורפי ונוח לתפלול. במלים פשוטות: ככל שהאזרחים מוותרים על הניהול-בפועל של ענייניהם או מודרים ממנו, כך קטנה היכולת שלהם לנהל בפועל את ענייניהם (ממש כשם שמי שממעט להשתמש בשריריו מאבד מן היכולת להשתמש בשריריו).
את הסכנה הזאת היו שהבינו כבר אז, טרם עלייתה של מדינת הרווחה או בעצם ימי תפארתה. הנה שלושה מהם:
מרטין בובר, הסוציאליסט-הקומונאלי כתב בשנת 1931:
"אומרים למשל: הסוציאליזם הוא העברת השליטה על אמצעי-היצור מידי בעליהם לידי הכלל; אבל עיקר העיקרים הוא מה פירושו של הכלל הזה. אם הכלל הוא מה שאנו רגילים לכנות בשם מדינה, כלומר משטר אשר בו ההמון … מפקיד את עניניו בידי נציגות, כביכול, הרי בחברה סוציאליסטית יהיה עיקר השינוי אך בזה שהפועלים יראו את בעלי השליטה על אמצעי היצור כנציגותם שלהם. אבל נציגות מהי? האין זה סוף-סוף הליקוי החמור ביותר של החברה המודרנית שהיא נוהגת ביצוג מופרז? … והרי במידה שסיעת בני-אדם נוהגת יצוג בקביעת עניניה המשותפים, בזו המידה פוחתים חיי החברותא שבה, בזו המידה מידלדלת היא מחברותא. כי החברותא – לא הקמאית, אלא זו האפשרית והנאותה לנו, בני היום הזה – מתגלה קודם כל בטיפול המשותף, הפעיל, בדבר המשותף ואינה יכולה להתקיים בלעדיו."
בצידו השני של האוקינוס, בארצות-הברית של מוצאי מלחמת העולם השניה, כתב דיויד ה. לילנטאל, המנהל הכללי של "רשות עמק טנסי":
"עבודת שינוי הסביבה הפיסית שלנו, על ידי המדע והמכונה, דינה להעשות. דינה להעשות על ידי דמוקרטים, על ידי אלו המאמינים שהעם קודם, המאמינים בכשרונותיהם של הרבים ולא של המעטים … אבל זוהי עבודה המוכרחת להעשות וסופה שתיעשה על ידי מישהו. השאלות הפתוחות היחידות הן: כיצד תיעשה? מי יהנה ממנה? התשובות ינתנו בעיקר על ידי אותו דבר, שאין למששו בידים, ואמונה שמו.
"העבודה הפיסית תיעשה. אם לא באופן דמוקרטי, סופה להעשות בדרך אנטי-דמוקרטית. אולי תיעשה על ידי קבוצה קטנה של קורפורציות פרטיות גדולות, השולטות באוצרות הארץ; או על ידי חבורה סגורה של פוליטיקאים; או על ידי קבוצה אחרת … שתהא מוכנה לקבל על עצמה אחריות זו, שהמוני-העם עצמם מסרבים לקבלה."
ואחרון, הכלכלן השבדי גונאר מירדל כתב כך בשנת 1960 (בחיבורו "מעבר למדינת הרווחה"):
"… אינני מטיל ספק בערכה הרלוונטי של המדינה הדמוקרטית האי-ריכוזית, בה יינתן לאזרחים עצמם לשאת יותר ויותר באחריות לארגון עבודתם וחייהם תוך הסכמים ושיתוף-פעולה בין ארגוניהם השונים, אגב הזדקקות מעטה להתערבותם של גורמים ממלכתיים. מאמין אני כי אוטופיה זו היא מטרה ממשית. בירוקרטיה, הסדרים אדמיניסטרטיביים קטנונים, מדינה הבוחשת בכל קדירה, אסור שייחשבו כסמל חזונה של מדינת-רווחה דמוקרטית ומשוכללת…"
כיצד ינוהלו בפועל-ממש החברות, השירותים החברתיים והנכסים הציבוריים אשר יולאמו מחדש? כיצד יווצרו יחסים בריאים בין הפקידות לבין הציבור הרחב? כיצד יהפכו האזרחים מעורבים בקביעת ההחלטות ואדונים באמת לגורלם? ועדות-אזרחים השותפות בקביעת המדיניות הלאומית; ועדות-תושבים לניהול עניינים מוניציפליים; קואופרציה או דפוסים אחרים של דמוקרטיה-תעשייתית במפעלים שהולאמו מחדש… כל אלה הם לפי שעה כותרות בלבד. תכנית ה"הלאמה החוזרת" צריכה למלא את הכותרות בתוכן, ולתת תשובות לפחות לכמה מן השאלות העולות. התחלות של תשובות כאלה, או לפחות רמזים טובים, אפשר כנראה למצוא במדינות צפון אירופה – הולנד והסקנדינביות.
ההיסטוריה לא חוזרת, וההלאמה החוזרת צריכה לפסוע אל מעבר למשטר-ההפרטה, לא לחזור אחורה אל הסדר החברתי-כלכלי שקדם לו.
התכוונתי לכתוב שניהול מהסוג שאתה מציע שנשמע far-fetched, ומצד שני, גם הלאמה נשמעת…
ובכ"ז, האם אתה סבור שאופן ניהול כזה מתאים לתרבות הפוליטית הישראלית, לרמת הידענות הציבורית וכד'?
קודם כל אני חייב להודות לך על הכתיבה שלך, הלוואי שירבו כותבים כמוך בעולם הבלוגים.
בקשר לנושא, נראה לי שמה שמענין במיוחד הוא דווקא להכנס קצת יותר לעומק ל"איך זה אמור לעבוד" ולנסות לצלול קצת מעבר לכותרות והרמזים. אשמח מאוד אם תנסה לכתוב פוסט המשך שעושה את זה (כי לאנשים כמוני קשה לעשות את זה לבד)
שלום תומר, שלום vlman
ראשית יש להודות שהדברים שאני מדבר עליהם נראים רחוקים מאוד מן האופק ומן האופי של ה"ישראליות" בימינו. ובכל זאת, צריך לזכור שהישראלים היו, מאז ראשית הציונות ועד לפני כמה עשרות שנים, ציבור מעורב מאוד מבחינה פוליטית, ושהם יצרו דפוסים חשובים ופעילים של קהילתיות מעורבת. ואני לא מציין זאת כדי לומר שיש משהו ב"גניוס" היהודי שנותן תקווה, אלא כדי לומר שיש משהו בטבע האדם שנותן תקווה. אנשים הם יצורים גמישים ומשתנים. ובהנתן התנאים המתאימים, הם יכולים להשתנות גם לטובה.
קשה לי לדבר על צעדים מעשיים, בעיקר משום שגם אני בור למדי בנושא. נדמה לי, בכל זאת, שאפשר לשרטט כמה קווים לאופי התנהלות של "מדינת רווחה עם אזרחות פעילה":
א) שילוב ארגוני העובדים כיסוד מרכזי בחברה האזרחית, וריבוי מרכיבים של דמוקרטיה השתתפותית בארגונים הללו (כפי שהדבר בסקנדינביות). הנהגת מרכיבים של דמוקרטיה תעשייתית במפעלים שיולאמו מחדש.
ב) ועדות אזרחים להכרעה בנושאים לאומיים וועדות תושבים להכרעה בנושאים מוניציפאליים (או רובעיים) כפי שנעשה בהולנד. הועדות האלה (בהולנד) קבועות בחוק. לפעמים יש חובת התיעצות עם ועדות אזרחים ותושבים, ולפעמים אפילו יש לועדות הללו סמכויות החלטה.
ג) פעולה להגדלת מעורבות הורים במערכת החינוך, לא באופן המפריט שבו זה נעשה היום אלא באופן שיתופי: על בתי ספר יאסר לגבות שכר לימוד גבוה, אך הם יומרצו לשלב הורים בפעילות הבית-ספרית. יאסר עליהם להשכיר את בניין בית הספר לגופים פרטיים בשעות הערב, אך הם יעוּדדו להעמיד את המבנים לרשות הקהילה (שמחות משפחתיות, ארועי תרבות וכו').
ד) החזרת המתנ"סים לציבור התושבים. הקמת הנהלות מתנ"ס שהן ועדות תושבים בעלות סמכות אמיתית
יעקב מלכין פרסם בשנות השבעים ספר קטן בשם "איכות החיים ותחיית הקהילה" (הוצאת מסדה). אני ממליץ לקרוא את הספר הזה. הרבה ממה שכתוב שם כבר התיישן, אבל הרבה עדיין בעל ערך.
ודבר אחרון: בשלב זה ההלאמה החוזרת לא עומדת על הפרק כאפשרות ריאלית. לכן אפשר לתכנן אותה "על הנייר". אבל מה שיותר חשוב הוא להתחיל, בצעדים קטנים, להפעיל מחדש את השרירים הדמוקרטיים שלנו, כדי שיום אחד יהיו חזקים מספיק כדי לשאת בנטל האחריות הציבורית שעליה מדובר כאן. "בנק-זמן" מקומי, התארגנות קהילתית סביב בית ספר, סביב גינה קהילתית, פעולה ציבורית אפקטיבית (ולא רק "לעומתית") מול עיריה או מועצה מקומית… אלה צעדים קטנים מאוד אך יתרונם בכך שאפשר לעשותם כבר עכשיו.
אני מוכרח להודות שיש לי רתיעה מסןיימת מפעילות קהילתית – תמיד נדמה לי שהדבר בא על-חשבון פעילות פוליטית במישור הארצי ומהווה סוג של בריחה מהתמודדות
תומר, זו נקודה חשובה מאוד. השאלה האם להשקיע בפעילות המקומית או בפילות הפוליטית במישור הארצי קשורה בשאלה רחבה יותר אודות טיב היחדים הנכונים בין הרמה הפוליטית-ארצית והרמה הקהילתית.
הרשימה "הפטרול הלילי והקהילה" (שאני מפרסם כאן היום) מציגה, במובן מסויים, את "הצד השני" של "רבותי ההיסטוריה לא חוזרת".
שני הצדדים חשובים.
מכאן שהתשובה מורכבת.
אני מודע לכך שבזה שאמרתי שהתשובה מורכבת (אולי אפילו דיאלקטית) עוד לא יצאתי ידי חובת תשובה.
תומר, זו נקודה חשובה מאוד. השאלה האם להשקיע בפעילות המקומית או בפילות הפוליטית במישור הארצי קשורה בשאלה רחבה יותר אודות טיב היחדים הנכונים בין הרמה הפוליטית-ארצית והרמה הקהילתית.
הרשימה "הפטרול הלילי והקהילה" (שאני מפרסם כאן היום) מציגה, במובן מסויים, את "הצד השני" של "רבותי ההיסטוריה לא חוזרת".
שני הצדדים חשובים.
מכאן שהתשובה מורכבת.
אני מודע לכך שבזה שאמרתי שהתשובה מורכבת (אולי אפילו דיאלקטית) עוד לא יצאתי ידי חובת תשובה.
סאחה.
תגיד דוגמאטי אבל בכל זאת –
הייתי מחפש התחלות לא רק בהולנד וסקנדינביה אלא גם ב"עולם השלישי" – דרום אמריקה, הודו וכו'. בטח קובה. ועדים עממיים בחתכים שונים (שכונות, מקומות עבודה) שמגיעים לרמות ניהול עצמי לא מבוטלות. שווה לעיין גם במצע "עיר לכולנו" לבחירות המוניציפאליות בתל אביב-יפו את פרקי הדמוקרטיה העירונית, ניהול השכונות וכו'.
האג'נדה בגדול היא אג'נדה קומוניסטית מסורתית למדי. אם יוצאים לפרוייקט בנושא – ממש כדאי להיעזר ב'מדינה ומהפכה' של לנין, נגיד. על הצורך בהעברת כוח מהמדינה אל העם המתארגן בגופים דמוקרטיים עד כדי היעלמות ה"מדינה" עצמה (כפי שהוא מגדירה),היעלמות מעמד פקידי המדינה לטובת השתתפות עממית בניהול העצמי וכו'.
למה דוגמאטי?
בהחלט כדאי לעיין גם בנסיון הדרום-האמריקאי, ההודי והקובני. מבחינות מסויימות אנחנו יותר קרובים לשם מאשר לסקנדינביה…
ובודאי ש"עיר לכולנו" היתה דוגמא מעודדת.
לגבי "מדינה ומהפכה" של לנין – דווקא חיפשתי שם ודי התאכזבתי. אפילו נתתי ביטוי לאכזבתי בכמה שורות בספר שלי ("הסוציאליזם בין פוליטיקה לאוטופיה", עמ' 114-1115).