מה העבודה הזאת לכם?

יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה", גליון מס' 13. עלה לאוויר לראשונה באתר יסו"ד

ב 18/08/2004)

"וּלְאָדָם אָמַר: […] אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ. בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה…" (בראשית, ג', י"ז-י"ט)
העבודה היא קללת אלוהים לאדם. רעיון זה נטוע בעומק מקורותיה של הציוויליזציה המערבית. העבודה היא תולדת הגירוש מגן-העדן הקדמון. היא מופיעה, כקללה, בראשית ההיסטוריה, בראשית החברה, בראשית התרבות האנושית. במשך אלפי שנים ראו בני האדם בעבודה קללה, עונש או קורבן. גם כשדברו בשבחה, היא נתפסה לכל היותר כ'רע הכרחי' ולעולם לא כ'טוב' הרצוי מצד עצמו.

מדוע העבודה היא קללה? משום שהיא עמל, סבל. משום שהיא מפרכת את גופו של האדם ומנמיכה את רוחו. משום שהיא משעבדת אותו אל צרכיו החמריים, ומשום שבעבר, בתנאי ייצור חקלאיים פרימיטיביים, העבודה הניבה תוצרת דלה כל-כך. הרוב הגדול של בני-האדם, בעת העתיקה ובימי הביניים, עבדו כמעט כל הזמן. הם עבדו כדי להתקיים והתקיימו כדי לעבוד. רק מעטים, מיוחסים, אצילים וכוהנים, נהנו מן הפנאי, שבלעדיו אין תרבות, אין השכלה, אין אמנות, אין שאר-רוח – רק שיעבוד מונוטוני למלאכת ייצורם של צרכי הקיום. "רק לאחר שנתכוננו האוּמנויות השימושיות הומצאו המדעים שעניינם אינו התענוג או צרכי החיים" אומר אריסטו, "ודבר זה קרה במקומות ששם נהנו בני-האדם בראשונה מן הפנאי". כך, לפי אריסטו, הומצאה המתמטיקה במצרים, כי שם, לראשונה, זכתה כת הכוהנים במתת המבורכת של הפנאי. המלה 'פנאי', ביוונית עתיקה, היא schole. ממלה זו גזורות מלים כמו school (בית ספר) או "אסכולה". הפנאי נתפס כתנאי הכרחי ללימוד, להשכלה, להתפתחות רוחנית, ליצירה, לחרות.

מקללה לברכה

בעידן המודרני הופיעו בצוותא השכלול בתהליך הייצור (מה שהפך לימים לתיעוש וקפיטאליזם), והפילוסופיה הבורגנית הגדולה של המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה. ההגות הבורגנית הפכה על-פיה את ההשקפה העקרונית של העולם הטרום-מודרני, כי העבודה היא קללה. מעתה, נתפסה העבודה כברכה. העבודה היא ברכה משום שהיא יוצרת ומרבה את השפע. עם השתכללות תהליך הייצור, הלך והשתפר היחס שבין כמות העבודה המושקעת לבין כמות התוצר. העבודה היא מעין מחיר שצריך לשלם עבור השפע, הפנאי והחירות. ההכרעה האם מחיר זה הוא קללה או ברכה תלויה כמובן בגובה התשומות הנדרשות (העבודה), ביחס לתפוקות (השפע והפנאי). בעידן הטרום-מודרני, היה התשלום (בשעות עמל) גבוה מאוד, "כמות" הפנאי שהושג בזכות עמל זה היתה קטנה למדי ונהנו ממנה רק מעטים (המעמדות המיוחסים). לכן נתפסה העבודה כקללה – כמחיר כמעט בלתי-נסבל עבור משאת נפש נחשקת שנותרה מנת-חלקם של מעטים מאושרים. תהליך התיעוש הגדיל עשרת מונים את תוצר העבודה, וכך נוצרה תשתית להערכה מחודשת שלה: הפנאי, העושר והרווחה שמייצר העמל כבר אינם זעומים כל-כך. הם הולכים וגדלים, ומתפזרים בקרב קבוצות אוכלוסיה רחבות יותר. העבודה היא, איפוא, ברכה ולא קללה.

יתר על כן העבודה הפכה, בהגות הבורגנית, לא לברכה בלבד, אלא אף לציווי מוסרי. לעבוד פירושו להיות אדם הגון. חיים של אי-עבודה, שבדורות קודמים היו זכות-היתר של המאושרים, נתפסו מעתה כשחיתות וחטא.
דוגמא מובהקת להיפוך זה שבתפיסת העבודה סיפקה לנו תנועת-העבודה הציונית. בקיבוצים רבים היתה תלויה פעם כרזה גדולה בחדר-האוכל (ובחלק מהם היא עדיין תלויה): "בזעת אפיך תאכל לחם". זוכרים את המלים הללו? הרי זה הפסוק מספר בראשית שבו פתחנו! זו הקללה שבה ארר אלוהים את האדם. והרי בשום מוסד ציבורי מכובד לא תולים קללות על הקיר (בשום בית יולדות לא תלוי שלט גדול "בעצב תלדי בנים"…). אלא שבתודעת האנשים הפכה הקללה לברכה ולצו-מוסרי.

זה מביאנו אל יחסה של ההגות הסוציאליסטית לעבודה ומעמידנו על בעייתיות פנימית המאפיינת אותה. במובנים מסויימים, ההגות הסוציאליסטית (ומכאן ואילך אתיחס בעיקר למארקס) מסכימה עם הגישה הבורגנית הרואה בעבודה ברכה. במובנים אחרים היא חוזרת אל תפיסת העבודה כקללה. אבל בסוציאליזם (שלא כמו בתפיסה המסורתית, הטרום-מודרנית) לא מדובר בקללת-גורל שאין ממנה מפלט, אלא בקללה היסטורית-חברתית שאפשר וצריך לבטלה.
באילו מובנים העבודה היא ברכה בחשיבה המארקסיסטית? ראשית, באותו מובן ממש כמו בפילוסופיה הבורגנית שהוזכרה לעיל: העבודה יוצרת את השפע. בתנאי מחסור אי אפשר לבנות חברה חופשית. השפע הוא תנאי הכרחי לחירות, והעבודה היא תנאי הכרחי לשפע. מכאן שהעבודה היא תנאי הכרחי לחירות. מארקס קבע שהחברה הקומוניסטית, שעל דגלה חַרוּת העיקרון "מכל אדם לפי יכולתו, לכל אדם לפי צרכיו", תוכל להווצר רק "לאחר שיגדלו כוחות-הייצור […] ולאחר שכל מעיינות-העושר השיתופי יפכו במלוא-השפע".
"העבודה משחררת" – סיסמא זו מבטאת שקר מתועב כשהיא כתובה על שערו של מחנה-מוות. אולם בני-האדם יכולים להפוך את השקר לאמת גדולה, אם ירתמו את תהליך העבודה למטרת השחרור. זה הדבר שהורה מארקס: העבודה משחררת – משחררת מעוני, ממחסור, ממלחמת-הקיום, מן העמל… כלומר, לשיטתו של מארקס, העבודה משחררת רק אם היא משחררת אותנו מעצם הכפיפות המשעבדת לעבודה!

העבודה כמהות האדם

העבודה יוצרת אפשרות ריאלית לחירות. במובן זה היא ברכה. אבל יש אצל מארקס גם התייחסות נוספת, עמוקה ומהותית יותר לעבודה: העבודה, על-פי מארקס, היא ממהותו של האדם. עבודה היא פעילות של האדם, הסובייקט, על העולם האובייקטיבי (החומר, הטבע) והיא מתבצעת תמיד בהקשר חברתי, כחלק מן האינטראקציה בין בני-האדם. בעבודתו האדם מחצין את תכונותיו הפנימיות הסובייקטיביות (כוח שריריו, תבונתו, דמיונו, חריצותו… כלומר: את מכלול אישיותו) ומטביע חותם אובייקטיבי בעולם (תוצר העבודה). גם העבודה עצמה וגם השימוש בתוצריה הם תהליכים חברתיים, שבהם מתבטאת החברתיוּת של האדם, היותו "בריה חברתית" לפי מהותו. במובנים אלה (החברתיוּת והחצנת האישיות) העבודה היא תכונת מהות של האדם.

המהות לעולם עומדת אך היא יכולה לבוא לידי ביטוי באופנים חיוביים ("אותנטיים" בלשונם של הפילוסופים) או מנוכרים. נחשוב על אדם המבשל ארוחת-ערב לחוג ידידיו. נחשוב, לעומת זאת, על אותו אדם עצמו בשעות הבוקר, כאשר הוא עובד שכיר בחברה לתיווך-נדל"ן. בשני המקרים האדם "עובד", בשני המקרים הוא מחצין את כישוריו ואת אישיותו. שניהם ביטויים של מהותו. ובכל-זאת, כשאנחנו מדברים על "עבודה" אנחנו מתכוונים בדרך-כלל לפעילות מהסוג השני, פעילות שבה האדם אינו "בתוך שלו" אלא עובד עבור זולתו. העובד השכיר מחצין את אישיותו בעבודתו, אך אישיות זו אינה ברשותו עוד. הוא השכיר אותה, לפרק זמן קצוב, למעסיק. כח שריריו, תבונת שכלו, חריצותו ודמיונו הושכרו למשך כך וכך שעות לגורם אחר על-פי חוזה העסקה. זה טבעה של העבודה השכירה, ובעיקר משום כך היא עבודה מנוכרת – היא התנכרות עצמית של האדם.

בחברה המודרנית, עבודה מנוכרת היא דפוס העבודה הרגיל והיום-יומי עבור הרוב המכריע של בני-האדם. במשך שעות רבות ביום, ימים רבים בשבוע, הם מממשים את מהותם באופן מנוכר, כאשר אישיותם מושכרת לאחר. אלא שכמובן, גם "אחר" זה, המעסיק נותן-העבודה, פועל באופן מנוכר. גם הבוס, כמו פועליו, כבול אל מנגנון הייצור, והתכלית העליונה של מנגנון זה היא יצירת רווחים. כבדרך-אגב מספק מנגנון הייצור את גם צרכיהם של בני האדם (האמנם צרכים? האם באמת אנחנו זקוקים לכל מוצרי-הצריכה של חברת השפע? האם באמת אנחנו צריכים שמפו מהפכני חדש כל שבוע ותוכנת-הפעלה חדשה למחשב מדי שנה? האם לא היינו מעדיפים, אולי, יותר זמן פנוי לפעילות חופשית וליצירה?).
כבדרך-אגב מהווה מנגנון-הייצור גם מקום למימוש עצמי של האישיות (האמנם מימוש עצמי? אצל רבים – ולא במשרות הנחותות דווקא – מתנוונת אישיותם רבת-הפנים עד שלא נותר ממנה אלא הגדרה מקצועית: מהנדס-תוכנה, מנהל-שיווק, פרסומאי…). אולם התכלית העליונה של מנגנון-הייצור בחברה שלנו אינה רווחה או שפע או מימוש עצמי. התכלית העליונה היא הפקת רווח. ומה נעשָה ברווח הזה? הוא מושקע שוב בתהליך הייצור, על-מנת לגרוף עוד רווחים וחוזר חלילה. עבדות-הרווח היא הגלגול המודרני של עבודת-האלילים בעולם העתיק: מעשה-ידינו קם עלינו לשעבדנו…

ביטול העבודה – אוטופיה או ריאליה?

השיחרור מעבדות-הרווח יתאפשר, על-פי מארקס, רק אם תבוטל הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, ובני החברה יארגנו את הכלכלה באופן שיתופי. הם יעמידו את מנגנון-הייצור החברתי תחת פיקוח משותף רציונאלי, יסלקו ממנו את הפקת הרווח, ויפנוהו להפקת רווחה אמיתית, שפע אמיתי, פנאי אמיתי, הגשמה עצמית.

ומה אז? איך תראה העבודה בחברה שיתופית וחופשית? על שאלה זו מופיעות בהגותו של מארקס שתי תשובות שונות, אולי אפילו סותרות. נוכל לכנותן: התשובה הריאליסטית והתשובה האוטופית.

העמדה הריאליסטית גורסת, שלעולם תשאר העבודה תחום של עמל הכרחי, שרק מעליו ומעבר לו תיכון 'ממלכת החירות'. חברה חופשית תארגן מן הסתם את תחום העבודה בצורה אנושית יותר, תחלק את המשימות באופן הוגן יותר, ובעיקר תצמצם את העבודה לַמידה הנחוצה באמת על-מנת לאפשר לבני החברה חיים של רווחה, פנאי ויצירה (קודם-כל על-ידי סילוק העבודה העודפת – שתכליתה ייצור רווחים).

העמדה האוטופית של מארקס חותרת להפיכת העבודה לתחום של פעילות חופשית, ובכך לביטול ההבחנה הדיכוטומית שבין עבודה לבין פנאי. בסיועה של טכנולוגיה משתכללת והולכת אפשר, לפי מארקס, להפוך את העבודה מעמל ליצירה.

בראשית המאה העשרים ואחת, כשתהליך הייצור מושתת על טכנולוגיה מתקדמת שמארקס לא הכיר ואף לא חזה בדמיונו (אלקטרוניקה, רובוטיקה, מחשוב וכדומה), נדמית העמדה האוטופית של מארקס אודות ביטול העבודה ריאלית למדי. בכל פעם שמזדמן לי להציג את הטענה הזאת, נמצא מי ששואל: "אבל מי יאסוף את הזבל מהרחובות?". במציאות שבה חלליות לא מאויישות גורפות דגימות עפר על-פני המאדים, אנחנו עדיין מניחים, כמובן מאליו, שאת איסוף האשפה מפתחי הבתים צריכים לבצע פועלים שחורים… נסו לדמיין מצב שבו האיש האחראי על סילוק האשפה יושב במשרד ממוזג ומפקח באמצעות מחשב על מערכת משוכללת של רובוטים ומסועים הפרוסים על-פני העיר (הטכנולוגיה הדרושה לשם-כך הרי קיימת כבר בפועל!). האם גם בתנאים כאלה תהיה משימת סילוק האשפה בגדר "עבודה שחורה"?

ומצד שני, שעות העבודה לא רק שאינן מתקצרות, הן מתארכות יותר ויותר. העובד המודרני – דווקא במקומות העבודה המתקדמים ביותר – מתקרב למצבו של פועל-התעשיה מן המאה התשע-עשרה: הוא עובד כמעט בכל השעות שבהן אינו אוכל או ישן. מתכנת מחשבים מוכשר סיפר לי שהתקשה למצוא מקום עבודה משום שהתעקש לעבוד "רק" עשר שעות ביום (כדי שיהיה לו קצת זמן פנוי למשפחתו ולשאר עיסוקיו). נותני-העבודה הבהירו לו, שעל יום-עבודה בן פחות משתים-עשרה שעות אין מה לדבר כלל!

זה המצב הפרדוקסאלי שאנו מצויים בו, בפתחה של המאה העשרים ואחת: העמדה האוטופית של מארקס, על-פיה תהפוך העבודה לתחום של יצירה חופשית, היא במידה רבה אפשרות ריאלית. לעומת זאת, העמדה הריאלית שלו, על-פיה יצומצם יום העבודה למינימום הכרחי כדי לפנות מקום לפנאי – גישה זו נראית כיום כמעט כאוטופיה…