הוצאת "שלם" הוציאה לאחרונה תרגום לעברית של הספר "ליקוי מאורות התבונה"
("Eclipse of Reason") מאת מקס הורקהיימר. ביום חמישי שעבר התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס לכבוד הספר. את ספרו של הורקהיימר פגשתי לפני שנים (אז בגרסתו האנגלית) בקורס של פרופסור משה צוקרמן (שהיה אחד מן הדוברים כנס בשבוע שעבר). את הפרק הראשון של החיבור לימדתי בכמה הזדמנויות לתלמידי תואר ראשון בפילוסופיה. טוב הדבר ש"מרכז שלם" החליט לתרגם את ספר זה, שנכתב בשנת 1947 (והתבסס על סדרת הרצאות משנת 1944), והרלוונטיות שלו לזמננו מוטלת לכאורה בספק. מקס הורקהיימר, מי שהיה מנהלו השלישי של "המכון למחקר חברתי" בפרנקפורט (שסביבו התגבשה "אסכולת פרנקפורט"), נחשב לפעמים, ולא בצדק, לאינטלקטואל מן השורה השניה, אדם שהצטיין יותר באדמיניסטרציה ובגיוס כספים מאשר בהגות תיאורטית, או כשותפו הצנוע של אדורנו הענק (כמה מהדוברים בכנס באוניברסיטת תל אביב התבלבלו שוב ושוב ואמרו "אדורנו" במקום הורקהיימר). לדעתי, הערכה זו אינה עושה צדק עם הורקהיימר (ואולי גם לא עם אדורנו).
אך גם אלה המסכימים שהורקהיימר הוא הוגה מקורי וחשוב, רואים ב"ליקוי מאורות התבונה" תופעה חריגה במסגרת החיבורים של אסכולת פרנקפורט (בכנס כינה ד"ר פיני איפרגן את הספר "בנה החורג של האסכולה"). הסיבה ברורה לכל מי שמצוי קצת בכתבי הפרנקפורטאים: "ליקוי מאורות התבונה" הוא ספר קריא וברור. לפחות באופן יחסי. אפשר שהסיבה לכך שבמקורו היה הספר סדרת הרצאות. אפשר שזה בגלל שהורקהיימר הִרצה וכתב את הספר באנגלית ולא בשפת אמו, או, כפי שטען ד"ר איפרגן בכנס, משום שכלל לא רצה לכתוב אותו. מכל מקום, התוצאה ברורה: הסגנון של "ליקוי מאורות התבונה" מזכיר רק במעט את הכתיבה הסבוכה, המפותלת, הכמעט-בלתי-נגישה של אנשי האסכולה, ובפרט של אדורנו והורקהיימר, בחיבור הנחשב ליצירתם הגדולה ביותר: "הדיאלקטיקה של הנאורות". אבל האם הבהירות היחסית ששורה על "ליקוי המאורות" היא חסרון? זה כבר תלוי באידאולוגיה הפילוסופית שלך. הדוברים בכנס התייחסו לבהירות זו בשמץ אפולוגטיקה, ובכך אולי קלעו לדעתם של הורקהיימר ואדורנו, שגרסו שטקסטים ברורים מדי, טקסטים שהקורא "יודע מה לעשות איתם", הם חלק ממנגנון הדיכוי, ולכן השתדלו לפעמים לכתוב באופן בלתי-מובן. זה קשור בעמדה הפרדוקסלית שאנשי אסכולת פרנקפורט (ואדורנו בראשם) נקלעו אליה: משום החשד העמוק שלהם כלפי כל "פוזיטיביות" הפכו בסופו של דבר לחסידים לא-ביקורתיים (ולא דיאלקטיים) של ה"נגטיביות". אבל זהו נושא לדיון נפרד.
בעינַי הבהירות היחסית של "ליקוי מאורות התבונה" היא יתרון ולא חסרון. בדברים הבאים אנסה להוסיף על הבהירות הזאת, ולהסביר את עיקר עניינו של הטקסט. גם בכך יש פרדוקסליות מסויימת, אך אין היא מיוחדת למקרה שלפנינו: המורה לפילוסופיה מוצא עצמו לא-פעם מפשט ומבהיר טקסטים שכותבם האמין שכבר פישטם והבהירם עד קצה גבול היכולת.
תבונה אובייקטיבית ותבונה סובייקטיבית
שמו של החיבור, "ליקוי מאורות התבונה", מצביע על כך שהורקהיימר מאמץ (ולא באופן ציני או לעגני) את הדימוי השולט במחשבת הנאורות, על פיו התבונה משולה לאור. אור התבונה אמור להוציא את האדם והחברה מחשכת הבערות, האמונה הטפלה, העוול והדיכוי. אלא שהאור הזה לקה, אומר הורקהיימר, ובכך הוא מכניסנו אל לב הגותה של אסכולת פרנקפורט: ההצבעה הביקורתית העיקשת על צידה האפל של הנאורות. האם ליקוי המאורות של התבונה הוא מצב זמני כמו התופעה האסטרונומית שהוא קרוי על שמה? הורקהיימר לא קרא לספר "התבונה שכבתה" או "מות התבונה", ולכן אפשר אולי ליחס לו מידה של אופטימיות, שגם בה הוא נבדל מן הקו המאפיין בדרך כלל את הפרנקפורטאים.
התבונה, אומר הורקהיימר בספרו, באה לעולם והיא כפולת פנים. מאז ראשית הדרך, ביוון העתיקה, היה לה לתבונה פן אובייקטיבי ופן סובייקטיבי. בעידן המודרני התעצמו שני הפנים הללו, התפצלו זה מזה והפכו לשני מושגי תבונה מנוגדים ועויינים, שאותם מכנה הורקהיימר: "תבונה אובייקטיבית" ו"תבונה הסובייקטיבית" (את האחרונה הוא מכנה לעתים גם "תבונה פורמלית" ו"תבונה אינסטרומנטלית". דומה שהשם האחרון הוא המתאים ביותר, ואכן, כשהוציא הורקהיימר מהדורה גרמנית של הספר הוא שינה את שמו ל"ביקורת התבונה האינסטרומנטלית"). ליקוי המאורות של התבונה בזמננו, אומר הורקהיימר (באמצע שנות הארבעים) כרוך בתבוסתה של התבונה האובייקטיבית בפני אחותה-יריבתה, והשתלטותה המוחלטת של התבונה הסובייקטיבית על מרחבי המחשבה והמעש בחברת זמננו. לכאורה נצחה התבונה הסובייקטיבית את התבונה האובייקטיבית, אולם לאמיתו של דבר, נצחון הסובייקטיביזם פירושו תבוסתה של התבונה.
הבה נצייר קווים לדמותן של שתי גיבורות הסיפור של הורקהיימר. נתחיל דווקא מן התבונה הסובייקטיבית. היא אמורה להיות קלה יותר לזיהוי. על-פי מושג התבונה הסובייקטיבית, תבונה היא תכונה של סובייקטים אינדבידואליים. היא נמצאת באדם (הפרט). תפקידה הוא לבחור אמצעים מתאימים למטרות שאותן מציב האדם לעצמו. אַמַּת המידה להיותו של אדם תבוני היא יכולתו לבחור באמצעים היעילים ביותר להגשמת מטרותיו. הכלים שבהם אוחזת החשיבה התבונית הם כלי המיון וההֶקֶש, הלוגיקה והמתמטיקה (החישוב ההסתברותי והכלכלי), שבעזרתם היא "מתעדפת" את האמצעים להשגת המטרות. על המטרות עצמן אין התבונה יכולה לומר דבר (אלא אם כן נתפסות גם המטרות כאמצעים למטרה אחרת, גבוהה יותר). התבונה הסובייקטיבית חלה רק על האמצעים (המכשירים) ולכן היא נקראת גם "תבונה אינסטרומנטלית" (מכשירנית).
גישה זו הולמת יפה את החשיבה המדעית של זמננו (ולא רק בתחום מדעי הטבע, אלא גם בתחומי מדעי החברה והניהול). אנו עשויים לשכוח, והורקהיימר בא ומזכיר לנו, שבמשך עידנים היסטוריים רבים משל בכיפה מושג תבונה אחר, שהורקרהיימר קורא לו "תבונה אובייקטיבית": "התבונה היתה אמורה להסדיר את העדפותינו ואת יחסינו עם בני-אנוש אחרים ועם הטבע. ראו בה ישות, סמכות רוחנית החיה בתוך כל אדם. סמכות זו נחשבה הפוסק העליון – לא, עוד יותר מכך, הכוח היוצר שמאחורי הרעיונות והדברים אשר להם ראוי כי נקדיש את חיינו" ("ליקוי מאורות התבונה", עמ' 7).
על-פי גישה זו, התבונה נמצאת בעולם ולא רק באדם. היא כוח פועל ויוצר. יש חוקיות אובייקטיבית בעולם. האדם והמוסדות האנושיים הם תבוניים במידה שבה הם משקפים בחייהם ובפעולתם חוקיות זו. לא רק האמצעים אלא גם – ובעיקר – המטרות שאדם מציב לעצמו הן העומדות לביקורת התבונה ואמורות להיות מונחות על ידה. כך תפסו את התבונה אפלטון ואריסטו, לייבניץ קאנט הגל ואחרים. התבונה אמורה היתה להבחין עבורנו בין אמת לשקר, בין טוב לרע ובין צדק לעוול.
כבר מכאן ברור לנו, שהמחלוקת בין שני מושגי התבונה אינה רק מחלוקת אודות התבונה. התבונה האוביקטיבית מניחה שקיימים ערכים מוחלטים של אמת ושקר, טוב ורע, צדק ועוול, התבונה הסובייקטיבית כופרת בקיומם של ערכים כאלה. הגישה האובייקטיביסטית מניחה שלשאלות מתחומי המוסר הפרטי והחברתי, לשאלות אתיות, סוציאליות ופוליטיות, יש תשובות מוחלטות שתוקפן אוניברסלי. היא מניחה גם שצריך לחפש את התשובות האלה באמצעות חקירה תבונית ושאפשר, לפחות באופן עקרוני, למצוא אותן. התבונה הסובייקטיבית כופרת בקיומם של ערכים מוחלטים. אין טעם לחפש אותם כי אין מה למצוא. התבונה הסובייקטיבית קשורה מטבעה ברלטיוויזם. היא חשדנית, ביקורתית ודה-קונסטרוקטיבית כלפי כל יומרה לאובייקטיביות, וכלפי כל נסיון לנסח טענות מוחלטות בתחומי האתיקה והאסתטיקה. את הדיבור על ערכים מוחלטים היא מוקיעה כאשליה, כנונסנס או כמנגנון דיכוי העוטף בכסות אידאולוגית שקרית את האינטרסים של המעמד השליט.
חברו את שלושת אלה: א) הגבלת תחום החלות של התבונה לאמצעי החישוב, הניתוח וקבלת ההחלטות, יחד עם פיתוח אינטנסיבי של אמצעים אלה וגיוסם לשירות תכליות כלכליות, חברתיות ופוליטיות; ב) דבקות נלהבת ברלטיוויזם ביחס לשאלות של מוסר (טוב ורע, צדק ועוול) ואמנות (יפה ומכוער, גבוה ונמוך); ג) גישה ביקורתית השוחטת את כל הפרות הקדושות. הנה קבלנו את עיקריו של מה שמכונה "המצב הפוסט-מודרני" (לצידה של הפילוסופיה הפוסט-מודרנית, המדמואזל המצודדת המשתובבת לה ברפת הפרות הקדושות, צריך להזכיר בהקשר זה גם את אחותה הגדולה והאחראית-לכאורה, הפילוסופיה האנליטית – אותה גברת אנגליה קפדנית וצחיחה היודעת להפעיל את כל האופרטורים הלוגיים מבלי לומר דבר אחד שיש בו ערך לחיי אדם). פרסנואה ליוטר הכריז על הולדתו של "המצב הפוסט-מודרני" בשנת 1979, אבל מקס הורקהיימר תאר את מאפייניו החשובים של עידן תרבותי זה כבר ב 1947. הוא גם תיאר את ההשלכות החמורות שלו. מציאות זמננו ממחישה לנו היטב עד כמה צדק הורקהיימר בהבחנותיו מלפני שישים שנה: כשכל העדפה ערכית נחשבת רק ל"סגנון חיים" מסויים וכל טענה לתוקפם המוחלט של ערכים נחשבת לנונסנס (במקרה הטוב) או דיכוי (במקרה הרע), מופקרת הציוויליזציה למאבק אינטרסים קר, או לבקכנאליה שבה הכל מותר (ובלבד שכרטיס האשראי שלך בתוקף), ואלה מגובים במדע, בטכנולוגיה ובכלים של ניהול חברתי סופר-ראציונליים אינסטרומנטליים, ששררתם כמעט בלתי מוגבלת.
הגיבורה השלישית
אבל התמונה הנפרשת בספרו של הורקהיימר מורכבת יותר מכפי שתואר כאן, שכן בסיפור שלו יש שלוש גיבורות ולא שתיים בלבד. הגיבורה השלישית טרם הוזכרה כאן. אני מתלבט איך לקרוא לה. הורקהיימר קורא לה לפעמים "מיתוס" או "מיתוס ממוסד", לפעמים "מסורת" או "מסורת שמרנית" ולפעמים פשוט "דת". הדת המסורתית, כמיתולוגיה ממוסדת (או ממסד בעל מיתוסים) עמדה, על פי הורקהיימר, בנקודת המוצא של התבונה. החשיבה התבונית התהוותה כסוכן ביקורתי שהופנה כנגד האמונות הדתיות הבלתי-תבוניות. כך ביוון העתיקה וכך בעידן המודרני. הפיצול שהתחולל בתבונה, לתבונה אובייקטיבית וסובייקטיבית, קשור גם הוא במאבקה של התבונה עם הדת.
הורקהיימר ממחיש זאת באמצעות דמותו של סוקרטס האתונאי. בניגוד לבני דורו הסופיסטים, שכפרו בכל קריטריון מוחלט לשיפוטים ערכיים והכפיפו כל דיון תבוני לאינטרסים הפרטיים, האמין סוקרטס בקיומן של אמיתות מוחלטות בתחומי המוסר הפרטי והחברתי. בכך היה תמים דעים עם השמרנות האתונאית. אך הוא היה חלוק עם השמרנים בשאלה מה היא הדרך לחשיפתן של האמיתות הללו. הם הצביעו על המסורת. הוא הצביע על התבונה. סוקרטס הקדיש את חייו לביקורת הדוגמות הדתיות והמסורתיות של החברה האתונאית, מתוך מטרה להחליף את הטענות האובייקטיביות-לכאורה, אך השקריות, של המסורת, באמיתות אובייקטיביות באמת, שיחַשפו על ידי התבונה. הוא מעולם לא כפר בעצם קיומן של אמיתות כאלה. נהפוך הוא – החיפוש אחריהן הוא התפקיד המרכזי של התבונה.
את המשפט המפורסם של סוקרטס, "אני יודע שאינני יודע דבר", אין לפרש כאילו אמר "אני יודע שאי אפשר לדעת דבר". החקירה הביקורתית שאליה הזמין את האתונאים בני דורו הניחה שיש מה לחקור ויש תכלית למחקר. אבל סוקרטס מעולם לא הגשים את המטרה שהציב למחקריו. בשום עניין לא הגיע אל קביעתה של האמת האובייקטיבית. הוא נשאר בעמדת הביקורת, בעמדת זה המשחרר את בני שיחו מדעותיהם הקדומות. לאורך ההיסטוריה עמדה זו קסמה לפדגוגים רבים בזכות האומץ וחוסר הדוגמטיות שבה. מעטים מדי הבחינו שיש בגישה הסוקרטית גם מרכיב מטריד של חוסר-אחריות פוליטית (טענה זו היא שלי ולא של הורקהיימר – י.ג.): הסירוב לפסוק דעה ולקבוע עמדה בשאלות החשובות אודות הצדק והמוסר, אודות מה טוב לו לאדם ומה טוב לה למדינה, השאיר את התבונה האובייקטיבית של סוקרטס בסמיכות מסוכנת לתבונה הסובייקטיבית של הסופיסטים, או מכל מקום הותיר את קביעת הטוב והרע הפרטיים והציבוריים נתונה למאבקי כוח אינטרסנטיים-פרטיים בלתי-תבוניים. ההתקפה על המסורת נשארת חלשה אם אינך חורג מעמדת הביקורת ואינך מציע אלטרנטיבה.
אבל כמובן, מרגע שמתחילה התבונה האובייקטיבית להציג תכנים משל עצמה המהווים אלטרנטיבה לדת, היא עלולה להפוך בעצמה לדת. מרגע שהיא מציגה את המסקנות האחרונות של הדיון התבוני, היא נמצאת במדרון חלקלק אל עבר הדוגמטיות. הדוקטרינות של אפלטון, תלמידו של סוקרטס, הן דוגמא לכך. הרעיונות החברתיים והפוליטיים שהציג ב"פוליטיאה" שלו זעזעו במהלך ההיסטוריה חסידים רבים של הדמוקרטיה, של חירות המחשבה והשוויון הפוליטי. (ההתקפה של קרל פופר על אפלטון, בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" – שגם הוא יצא בעברית על ידי הוצאת "מרכז שלם" – היא ביטוי מפורט ותקיף לזעזוע כזה). האם הביקורת התבונית על הדת חייבת להסתיים ביצירתה של דוגמה חדשה, של "דת התבונה"? והאם המוצא היחיד מפרדוקס זה הוא אימוצה של תבונה סובייקטיבית המוותרת מראש על החובה ועל הסמכות לומר משהו אודות האמת האובייקטיבית ואודות התכליות שאליהן צריכים האדם והמדינה לשאוף?
אולי זה המקום לצייר טבלה קטנה שתבהיר את היחסים בין הדת, התבונה הסובייקטיבית והתבונה האובייקטיבית. אני מקווה שהטבלה מפשטת את הנושא מבלי לעשותו פשטני:
האם יש אמיתות וערכים מוחלטים שעל פיהם צריכים האדם והחברה לכוון את חייהם? | האם ראוי שהאדם יבחן את חייו הפרטיים ואת המוסדות החברתיים באופן ביקורתי וישתדל לעצבם באופן תבוני? | |
הדת המסורתית | כן | לא |
התבונה האובייקטיבית | כן | כן |
התבונה הסובייקטיבית | לא | כן |
מה מלמדת הטבלה הזאת? ראשית, שהפער בין שני סוגי התבונה אינו בהכרח קטן יותר מן הפער שבין התבונה האובייקטיבית והמסורת. זה עשוי להסביר את הקרבה המתגלה לפעמים בין גישות פרוגרסיביות אובייקטיביסטיות לבין השמרנות. ליבראלים והומניסטים, ואפילו מרקסיסטים, מוצאים עצמם לפעמים בצוותא עם שמרנים ומסורתנים באותו צד של המחלוקת, כשמנגד ניצבת אידיאולוגיה פוסט-מודרניסטית רלטיוויסטית ומפרקת-נרטיבים. אפשר לחשוב בהקשר זה על ההומניסט האמריקאי אלן בלום ועל מלחמתו ברלטיוויזם שפשה באקדמיה (בספרו "דלדולה של הרוח באמריקה"). אפשר גם לחשוב על הורקהיימר עצמו, הוגה בעל זיקה למרקסיזם, שספרו "ליקוי-מאורות התבונה" יוצא לאור בעברית בהוצאת "מרכז שלם" בעל האוריינטציה השמרנית.
אבל אין זה כל הסיפור. הקרבה, עד כדי אינטימיות, שבין התבונה האובייקטיבית לבין המסורת אין פירושה שהשתיים מסתדרות היטב זו עם זו. דווקא בין אחיות פורצות המריבות הקשות ביותר. הורקהיימר מסביר, שהתבונה האובייקטיבית מנסה להציב אלטרנטיבה למסורת ולדת: להציע לאדם "תורת חיים" רציונאלית שתחליף את התורה שהיא א-רציונאלית או אי-רציונאלית. לכן, הדת והתבונה האובייקטיבית אינן יכולות להתפשר זו עם זו מבלי לבגוד בעצמן. הן נלחמות על אותו שדה. דווקא התבונה הסובייקטיבית נוחה יותר להתפשרות עם הדת. הזרות שבין השתיים (המשתקפת בטבלה לעיל) מקלה על הפשרה: הסובייקטיביזם ממילא לא מתיימר לתפוס את מקומה של הדת כמורה דרך לאדם, והדת, גם אם היו לה יומרות לחלות אוניברסאלית, ואפילו לתוקף תבוני (כמו אצל הרמב"ם, תומס אקווינס ואחרים) הרי שהיא מוותרת עליהן, במסגרת הסכם הפשרה, ומסתפקת במעמד של "עוד סגנון חיים אפשרי" שאינו טוב יותר או פחות, רציונאלי יותר או פחות מסגנונות אחרים.
פרופסור ישעיהו ליבוביץ, שהיה פילוסוף, מדען ואיש הלכה גם יחד הוא דוגמא מוכרת לאפשרות לשכן בכפיפה אחת גישה מדעית רציונאלית עם תפיסה דתית שמרנית, ובלבד שמקפידים שלכל אחת מאלה – התבונה וההלכה – יהיה תחום חלות נפרד. ליבוביץ טען, כזכור, שעל ערכים אי אפשר כלל לקיים דיון תבוני.
ליקוי המאורות
במאה העשרים, אומר הורקהיימר, הובסה התבונה האובייקטיבית וסולקה מן הבמה. זהו "ליקוי המאורות" של התבונה. כמובן, הוא מדגיש, "התבונה מעולם לא כוונה באמת את המציאות החברתית, אך כיום טוהרה התבונה באופן מוחלט כל כך מכל העדפה או מגמה מסויימת, עד שהיא ויתרה בסופו של דבר אפילו על תפקיד מתיחת הביקורת על פעולותיו של האדם ודרך חייו. התבונה מסרה אותם לצורך קבלת אישור סופי בעניינם לידי האינטרסים המתנגשים שהעולם, כמדומה, בעצם נזנח לחסדם" ("ליקוי מאורות התבונה", עמ' 7).
כיצד קרה הדבר? נדמה שבספרו של הורקהיימר משמשים בערבוביה שני הסברים. על פי ההסבר הראשון, התבונה התחילה את דרכה כפרוייקט של ביקורת המיתוס ופירוק האמיתות הדתיות. אך מתוך שכפרה באמיתות המוחלטות של הדת, החלה התבונה לכפור גם באמיתות המוחלטות שלה עצמה אשר נראו לה לבסוף דוגמטיות לא פחות מן המיתוס שאותו התיימרו להחליף. לאחר שחיסלה את התכנים הדתיים החלה התבונה לחסל את תכניה שלה, עד שנותרה רק קליפה ריקה, מערכת צורנית (פורמאלית) הנקיה מכל תוכן קונקרטי (ומכל שיפוט ערכי).
על פי ההסבר השני, נאבקו ביניהן התבונה האובייקטיבית והדת הממוסדת על הזכות לקבוע מטרות אובייקטיביות לאדם ולחברה. מאבק זה הסתיים ללא הכרעה, אך החליש מאוד את שתיהן (או ליתר דיוק: החליש מאוד את נכונותם של בני האדם לשים מבטחם במערכת אמונות כלשהי המתיימרת לאובייקטיביות). התבונה הסובייקטיבית, שמלכתחילה לא נטלה חלק במאבק, נותרה לבסוף היחידה העומדת על רגליה במרכז הזירה. התבונה האובייקטיבית נתפסה מעתה כמיושנת, דוגמטית ולא רלוונטית. גורלה של הדת שפר עליה קצת יותר: היא המשיכה להתקיים אך כאמור ויתרה על התוקף המחייב שלה והסתפקה במעמד של עוד סגנון חיים אפשרי מתוך אינספור הסגנונות של החברה המערבית הפלורליסטית והאינדיבידואליסטית.
דרכי התיקון
שני ההסברים למשבר התבונה מלמדים משהו חשוב על הורקהיימר עצמו ועל האסכולה הפילוסופית שבה פעל. אסכולת פרנקפורט נחשבת בדרך-כלל לזרם מרקסיסטי, אולם היא נראית יותר כנצר מאוחר – ללא ספק משוכלל ודיאלקטי – של האידאליזם הגרמני. מצוקות העידן המודרני, אומר הורקהיימר, נובעות מתבוסתה של התבונה האובייקטיבית במלחמתה מול הדת מזה והסובייקטיביזם מזה: תבוסה במלחמה שהתחוללה בשדה-הקרב של האידיאות. אכן, הורקהיימר מזכיר מפעם לפעם מושגים מרקסיסטיים מובהקים יותר או פחות(כמו "חלוקת העבודה או "סולידאריות חברתית"), אך הקשר של המושגים הללו לנושא הדיון שלו נותר עמום. הוא מצהיר, כמובן, על קשר דיאלקטי בין המציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית לבין המתחולל בעולם האידאות, אך אינו מראה את הקשר הזה או מסביר אותו. בפרק האחרון של ספרו הוא קורא, אכן, לתיקונה של המציאות החברתית, אך גורס שאת התיקון הזה יש להכין קודם כל ברוח.
רק מטריאליסט וולגארי (מהסוג שמרקס אף פעם לא השתייך אליו) יפסול באופן גורף ובלתי-ביקורתי את העיסוק באידיאות. אכן, יש ערך לעיסוק באידאות (בביקורת ובתיקון האופן שבו אנו חושבים) – לעיסוק זה יכולה להיות תרומה ממשית לתיקון המציאות. משום כך האבחנות של הורקהיימר חשובות, על אף האידיאליזם המאפיין אותן. משום כך חשוב גם כיוון הפתרון שהוא מציע בחלקו האחרון של הספר.
התבונה הסובייקטיבית מוצגת בעמודי הסיום של "ליקוי מאורות התבונה" באור חיובי יותר מבעמודי הפתיחה. תיקונו של ליקוי המאורות, אומר הורקהיימר, לא יושג על ידי שיבה אידאולוגית אל אובייקטיביזם דוגמטי. הוא גם לא יושג על-ידי התעלמות מן המחלוקת האמיתית שבין שני מושגי התבונה, או מן התלות ההדדית שבבסיסם. "רק הדרך הביקורתית עודנה פתוחה בפנינו", אומר הורקהיימר בצטטו את עימנואל קאנט. הביקורת ההדדית של שני מושגי התבונה עשויה, אולי, ליצור סינתזה זהירה ביניהם – מושג תבונה חדש הצומח באופן דיאלקטי משני הניגודים. כך, אומר הורקהיימר, יאוחה השבר בתחום הרוח, כהכנה לאיחוי השברים בתחום המציאות החברתית.
יש לעסוק בביקורת, איפוא, ומשום שהתבונה הסובייקטיבית מושלת כרגע בשדה המחשבה ללא מצרים, עיקר הביקורת צריך להיות מופנה כלפיה. הביקורת אמורה להפיק מתוכה, לפי הורקהיימר, מושג תבונה מורכב ודיאלקטי, הרגיש לאינטרסים, לצרכים, לרגשות ולרצונות של הפרט אך מבין גם שאין להגשים את אלה אלא מבעד לסולידריות חברתית. מושג תבונה זה אמור, לכאורה, להכשיר את הקרקע לתיקון חברתי-כלכלי-פוליטי.
האם הדבר אפשרי? האפשר להציג ביקורת אפקטיבית על התבונה הסובייקטיבית של זמננו מבלי לגלוש במדרון החלקלק אל עבר אובייקטיביזם שקרי ודוגמטי? בימינו נראה הדבר נחוץ עוד יותר מבימיו של הורקהיימר. הסובייקטיביזם התגלגל בזמננו באינדבידואליזם אנטי-חברתי וברלטיוויזם מוחלט המשתקים כל יכולת לפעולה חברתית תבונית – ואפילו לדיון חברתי תבוני. לכן צריך להניח ולקוות שהתיקון אפשרי.
אלא שהורקהיימר טעה אם הניח שאפשר לחולל תיקון כזה בשמי האידאות או באולמות האוניברסיטה. כשהוא שם את מבטחו בתיאוריה-נטולת-פרקסיס נחשף האידאליזם של הורקהיימר במלוא חולשתו. מושג התבונה הסינתטי המיוחל צריך להוולד מתוך מצע חברתי ריאלי. הוא יכול לעלות רק מתוך דיון הנערך בהקשר חברתי, שבו נוכחים כבר הדברים שאת בואם אמור מושג תבונה זה לבשר: רגישות אנושית וסולידריות חברתית.
יפתח היקר,
מאמר מאיר עיניים המכיל ניתוח מקיף ומעניין כאחד.
לאחר קריאת הספר, דומני כי ראוי לראות בו גם את ההקשרים התקשורתיים והחינוכיים אשר יכולים להפיק דיון פורה בשדה החינוך ודווקא אצל צעירים המחפשים תשובה לשאלת המשמעות של החיים שלנו הרגע ההיסטורי הנוכחי. הביקורת על התבונה הסובייקטיבית והאינסטרומנטלית המובילה לאבדון חברתי ולהתדרדרות כל ערך רלוונטי לחיים משותפים שיש בהם אהבה וסולידריות – יכולה להוביל (בממד החינוכי) לחיפוש מחודש אחר משמעות (ולא רק אישית). מכאן חשיבותו של הטקסט של הורקהיימר להגות החינוכית.
נהירותו של הטקסט, במקרה זה, היא לפיכך אחת מחוזקותיו.
יפתח היקר,
מאמר מאיר עיניים המכיל ניתוח מקיף ומעניין כאחד.
לאחר קריאת הספר, דומני כי ראוי לראות בו גם את ההקשרים התקשורתיים והחינוכיים אשר יכולים להפיק דיון פורה בשדה החינוך ודווקא אצל צעירים המחפשים תשובה לשאלת המשמעות של החיים שלנו הרגע ההיסטורי הנוכחי. הביקורת על התבונה הסובייקטיבית והאינסטרומנטלית המובילה לאבדון חברתי ולהתדרדרות כל ערך רלוונטי לחיים משותפים שיש בהם אהבה וסולידריות – יכולה להוביל (בממד החינוכי) לחיפוש מחודש אחר משמעות (ולא רק אישית). מכאן חשיבותו של הטקסט של הורקהיימר להגות החינוכית.
נהירותו של הטקסט, במקרה זה, היא לפיכך אחת מחוזקותיו.
תודה אריה.
אני בהחלט מסכים לדבריך על חשיבותו של הטקסט בכלל וחשיבותו להגות החינוכית בפרט.
תודה אריה.
אני בהחלט מסכים לדבריך על חשיבותו של הטקסט בכלל וחשיבותו להגות החינוכית בפרט.
יפתח,
תוך כדי קריאה של רשימתך, בעקר לקראת סופה, עלה בי רעיון בוסר שאני מניח אותו לפתחך. נדמה לי ששלב "הניצחון" של אחת המתודות, תבונות שאתה קורא להן בעקבות הורקהיימר, הוא שלב שבו מתחילות להתגלות חולשתן. מכאן שיש לאפשר, כלומר לתת לגיטימיות לכולן, כולל הדתית, וההתמודדות ביניהן תגביר את היצירתיות והתבונה הכוללת האנושית.
זאת ועוד, אני מציע לשלב בשיפוט את התרומה האסטטית. למען הגילוי הנאות, זאת דרכי ואני מרוצה ממנה.
גולץ.
יפתח,
תוך כדי קריאה של רשימתך, בעקר לקראת סופה, עלה בי רעיון בוסר שאני מניח אותו לפתחך. נדמה לי ששלב "הניצחון" של אחת המתודות, תבונות שאתה קורא להן בעקבות הורקהיימר, הוא שלב שבו מתחילות להתגלות חולשתן. מכאן שיש לאפשר, כלומר לתת לגיטימיות לכולן, כולל הדתית, וההתמודדות ביניהן תגביר את היצירתיות והתבונה הכוללת האנושית.
זאת ועוד, אני מציע לשלב בשיפוט את התרומה האסטטית. למען הגילוי הנאות, זאת דרכי ואני מרוצה ממנה.
גולץ.
תודה.
מאמרך מצויין מתומצת ברור ומעורר מחשבה.
תודה.
מאמרך מצויין מתומצת ברור ומעורר מחשבה.
חזרתי שוב למאמרך המרתק. שמסכם בחדות לא-פשטנית את הספר. תודה.