תורת החיים של הקיבוץ

העדרה של "תורה" מחייבת היה אחד ממקורות הכוח של הקיבוץ, שנבנה כהווית חיים גמישה, מגיבה ומתפתחת. אולם בהשתנות התנאים ההיסטוריים, הפך העדר זה מיתרון לחסרון. הקיבוץ מצא עצמו בלתי מחוסן בפני ההתקפה הדורסנית של הקפטיליזם הישראלי החדש. האם יצליחו הקיבוצים השיתופיים שעוד נותרו ליצור לעצמם "תורת חיים" מחסנת?
(פורסם לראשונה בגליון 47 של "חברה", נובמבר 2010)

 

מאז ראשיתו עורר הקיבוץ מבוכה ובלבול בקרב אקדמאים ותאורטיקנים של הסוציאליזם. החיבור האמיץ שבין סוציאליזם ללאומיות, שהציג הקיבוץ בראשית דרכו, נראה (לפחות מנקודת מבט תאורטית מופשטת) כאיחוד בין שני אגפיה של סתירה. תפיסה פשטנית משהו של תורת מרקס הביאה הוגים מסוימים לקבוע שסוציאליזם ולאומיות הם תרתי דסתרי. הקיבוץ לא יכול להיות משרתם של שני האדונים. מכאן קצרה היתה הדרך למסקנה שהקיבוץ משרת בפועל את הגברת "ציונות" ורק מתחזה להיות גם משרתו הנאמן של האדון "סוציאליזם". בשנים הבאות, השתלבותה של הכלכלה הקיבוצית בסדר הקפיטליסטי שהתהווה בישראל, והכנסת העבודה השכירה אל המפעלים הקיבוציים ואף אל ענפי השירותים, הקלו עוד יותר את מלאכתם של המקטרגים: לא סוציאליזם יש כאן, אלא, לכל היותר, שותפות-של-מנצלים.

התמודדות שיטתית עם ביקורת זו (התמודדות שתכלול בהכרח גם הכרה בתקפותה החלקית) היא מעבר למטרותיו של מאמר זה. אסתפק, איפוא, בטענה הצנועה הבאה: הביקורת אין בה כדי לערער על העובדה כי בתנועה הקיבוצית התחולל, בהיקף חברתי נרחב למדי ועל פני שנים רבות, ה"פלא" הבא: חברי הקיבוצים ביטלו (או לפחות צמצמו מאוד) את תפקידו של הכסף כמתווך היחסים ביניהם. חברי הקיבוץ קיימו ביניהם יחסים ישירים, שלא בתיווך מנגנון קניה ומכירה של סחורות, שירותים וכוח עבודה. ופלא נוסף: בתנועה הקיבוצית בוטלה (או לפחות צומצמה מאוד) השררה הפוליטית. אנשים חיו יחד, שתפו פעולה, עבדו, יצרו וצרכו, בלי שלטון, בלי בירוקרטיה רחוקה ומסועפת ובלי אמצעי שיטור. וחשוב לא פחות: שני הפלאים הללו התחוללו בהקשר של תנועה מודרניסטית במובהק, האמונה על הערכים המודרניים של חירות ושוויון (לא כת משיחית הוא הקיבוץ וגם לא עדת מאמינים פונדמנטליסטית או חצר חרדית). סוציאליסט אשר מקל ראש בהשגים אלה – דומני שמותר להקל ראש בסוציאליזם שלו.

לפחות בשלושה תחומים בלטו לעין השגיו ההיסטוריים של הקיבוץ. ראשית, הקיבוץ יצר סינתזה בין משק וקהילה וביטל את ההפרדה בין התחום ה"כלכלי" לזה ה"חברתי". שנית, הקיבוץ יצר דפוס דמוקרטי של ניהול הייצור: רכז-הענף, סדרן-העבודה ומרכז-המשק שונים היו מהותית מן הבוסים ומנהלים למיניהם של הפירמה הכלכלית הרגילה בקפיטליזם; שונים בתפקיד, שונים בכלים שעמדו לרשותם, שונים במדדי ההצלחה שלהם. שלישית, הקיבוץ פיתח תרבות קהילתית חיה ויוצרת: חגיגות ומסכתות חג, טקסי חתונה וברית, ערבי תרבות וכדומה. אין זה רק תיאור של ימים עברו. בשלושת התחומים הללו (בשלישי יותר מבשני הראשונים) עדיין מציגים הקיבוצים לפעמים השגים מרשימים. ובכל זאת, אין להכחיש שהיצירה הקיבוצית בשלושת התחומים הללו נמצאת בעשורים האחרונים בנסיגה, אולי אף בדעיכה.

מטרת דברי אינה התרפקות נוסטלגית על מה שהיה וגם לא התבוננות מלנכולית במעט שנותר. מטרתי היא לשאול מה הן הסגולות שאיפשרו לקיבוץ להגיע להשגיו בעבר, ומה הסיבות לירידתו של הקיבוץ בהווה. אפשר שנגלה, שבאופן פרודקסלי-לכאורה, מקור כוחו של הקיבוץ בעבר הוא מקור חולשתו בהווה. אני רוצה להצביע כאן על שתי סגולות של הקיבוץ שהן בעלות אופי פרדוקסלי כזה. העובדה הראשונה היא שהקיבוץ לא היה פרוייקט תאורטי אלא מעשי, ובעצם לא היתה לו אף פעם תיאוריה של ממש. ב"נתיבות באוטופיה" ניסח זאת בובר כך: "הקיבוץ אינו פרי תורה אלא פרי מצב", חצי יובל שנים אחר כך כתב עמוס עוז: "אכן טוב הדבר, שלא היה לקיבוץ 'אב מייסד', מעין נביא או 'גורו' מזוקן שאפשר לעשות ממנו פוסטר על הקיר ולצטט בעיוורון את מישנתו. וטוב שמעולם לא היה איזה ספר מקודש שהקיבוץ כביכול מחוייב לחיות על פיו. לו היו לקיבוץ נביא-מייסד ו'שולחן ערוך' – כי אז ודאי לא היה מחזיק מעמד יותר מימי דור אחד. מפני שהמצב האנושי בזרימתו ובתהפוכותיו הוא מורכב עד כדי לפוצץ כל סכימה ולהביך כל שיטה 'שיטתית'".

הסגולה השניה היא היות הקיבוץ מלכתחילה פרוייקט מעורב בחברה שסביבו ולא מסתגר ומתבדל. תנועות קומונאליות אחרות ברחבי העולם נטו בדרך כלל לברוח מן החברה שסביבן, להקים חומות ממשיות או דמיוניות בינן לבינה ולהתנתק ממנה ככל האפשר. לא כך הקיבוץ. התנועה הקיבוצית תפסה עצמה כחלק מן התנועה הציונית (בתחילה) והחברה הישראלית (אחר כך). מגמות של התבדלות והסתגרות אכן פעלו בתנועה הקיבוצית, אבל אלה היו המגמות הפחות דומיננטיות. הקיבוץ יצא אל החברה העירונית והזמין את החברה העירונית אליו הביתה. הקיבוץ היה מפולש לחברה הישראלית. אינני מתכוון כאן רק לשירות בצה"ל, להדרכה במעברות בעיירות ובשכונות, לקליטת חברות נוער וכדומה. אני מדבר קודם כל על מַקלט הטלויזיה שבכל בית קיבוצי, על ההופעות של שלמה ארצי באולם בית העם, על צריכת השירותים בעיר הקרובה.

כאמור, שתי הסגולות הללו היו מקורות כוח של הקיבוץ. הפתיחות לחברה הכללית איזנה את מגמות ההתנתקות והפרובינציאליות האופייניות לכל חברה נבדלת ולכל כפר. היא שמרה על הקיבוץ כעל פרוייקט פרוגרסיבי. העדרה של "תורה" מחייבת אִפשר לקיבוץ להתפתח כהוויה אנושית גמישה, המגיבה למציאות המשתנה ולצרכים המשתנים, להיות מסגרת חברתית הגשימה (או מנסה להגשים) חיים אנושיים ולא אידאות. אבל בהשתנות התנאים הסביבתיים, הפכו מקורות הכוח הללו לנקודות תורפה.

כשל המערכת החיסונית

 

הקבוצים שגשגו כחלק מן היישוב היהודי של תקופת המנדט, ובשניים או שלושה העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל. הם היו איים של שיתוף הנטועים בתוך חברה לאומית שלא היתה שיתופית ושבה הלכה והתפתחה גירסה צנועה של כלכלת שוק. ובכל זאת, החברה היהודית בישראל התאפיינה, בעשורים הראשונים של המאה העשרים, בפערים כלכליים קטנים מאוד, במוסדות של ערבות-הדדית, באיגודי עובדים חזקים (וביטויים אחרים של מדינת-הרווחה), באידאולוגיה סוציאל-דמוקרטית דומיננטית ובפרוייקט לאומי מגייס (הציונות). חברה לאומית כזאת היתה מצע שעל גביו יכול היה לפרוח פרוייקט שיתופי-סוציאליסטי המשלב אורח חיים שיתופי ייחודי עם מעורבות עמוקה בחברה הכללית. משבר התנועה הקיבוצית, בעשורים האחרונים של המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת, קשור בהפיכתה של החברה הישראלית לחברת-שוק פרועה, לנסיגה ממדינת הרווחה ומהאידאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית, ולהשתלטות התקשורת המסחרית והממוסחרת על המרחב שבו נוצרת ומתעצבת התודעה הציבורית. הסתבר, שסביבה חברתית כזו היא מצע רעיל עבור תאים שיתופיים-סוציאליסטיים, וככל שהתאים הללו מפולשים לחברה הכללית, כך הם סופגים אל תוכם את הרעל. אגב, כנראה שלא רק סביבה חברתית נאו-ליברלית, אלא גם סביבה קומוניסטית (לפחות בגירסת הקומוניזם הסובייטי) היא רעילה עבור קהילות שיתופיות, אלא שזה נושא למאמר אחר.

כל עוד פעלו הקיבוצים בתוך סביבה שלא היתה רחוקה מדי מאורח החיים-הקיבוצי, לא נזקקו להגן על אורח-חייהם מפני ההשפעות החיצוניות. אולם, כשהשתנתה הסביבה הכללית והפכה מנוגדת ועויינת לאורח-החיים הקיבוצי, לא נמצאה לו לקיבוץ מערכת חיסונית שתגן עליו מן ההשפעה הסביבתית שהפכה לרעילה. כך, הקפיטליזם הישראלי החדש של שנות השמונים והתשעים התקיף את הקיבוץ לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים: הקיבוצניקים הפנימו את השקפת העולם, את אופן המחשבה ואת סולם הערכים המנוגד לזה שלהם.

במלים פשוטות: הקיבוצניק הממוצע, ככל הישראלים, מקבל את הדימויים שלו, את מושגיו, את סדר היום ואת השקפת העולם שלו מידי ערוץ 2. התקשורת המסחרית אולי לא מצליחה לשכנע את הישראלים (והקיבוצניק הממוצע בתוכם), שקפיטליזם פרוע הוא סדר חברתי צודק, אבל היא כן מצליחה לשכנע אותם שהוא סדר טבעי והכרחי. על פי גישה זו, כל נסיון להאבק בסדר הקפיטליסטי הוא חסר שחר, ומוטב, בלית-ברירה, להשתלב בשיטה ולאמץ את סולם הערכים שלה, או, במלים אחרות, להפוך לצרכנים פאסיביים בשוק הסחורות. לכל היותר יכול אדם להציל מן הקפיטליזם משהו מנשמתו הפרטית באורח פרטי. מאבק קולקטיבי בקפיטליזם אפשרי רק כאשליה, כהזיה או כצורת-קיום פרימיטיבית (כמו, למשל, בעדה החרדית). אם מקבלים את ההנחות הללו אפילו במובלע, אי אפשר לספק הצדקה רציונאלית לנסיון לקיים קהילות וכפרים שיתופיים-סוציאליסטיים. ואכן, מרבית הקיבוצניקים כבר נכנעו, ומרבית הקיבוצים כבר אינם פרוייקטים בעלי ערך סוציאליסטי.  הקיבוצים השיתופיים שנותרו מנסים להאבק במחלה, אך כאמור, הם חסרים מערכת חיסונית. בקיבוצים השיתופיים (לפחות בחלקם) עדיין נשמרת ההתנסות היקרה מפז של עשייה שיתופית ושל שמחת-שיתוף, אך אין די בהתנסות זו כדי לסכור את השטפון הבוקע ממקלט הטלוויזיה.

תורת-חיים

 

כיצד אפשר לעצור את השטפון? הדרך של הסתגרות, התנתקות וכיתתיות נראית הזויה מכדי לדבר בה ברצינות. בשום קיבוץ לא יחליטו החברים לזרוק החוצה את מקלטי הטלוויזיה את המחשבים ואת האינטרנט ולהתנתק מן העולם החיצון. טוב שכך. אבל אולי תתכן דרך אחרת. אולי יצליחו הקיבוצניקים, בקיבוצים השיתופיים שעוד נותרו, לפתח את הדבר שהעדרו היה בעבר מקור כוחם והיום הוא גורם לחולשתם. אולי יצליחו לפתח תורת-חיים.

תנועות קומונאליות אחרות הצליחו לשמר את אורח חייהן הייחודי באמצעות דוקטרינה דתית חמורה, הבחנה חותכת בין "בני האור" ו"בני החושך" והנהגה סמכותנית. שלושת אלה זרות לרוחה של התנועה הקיבוצית. תורת-חיים קיבוצית, אשר תוליד תודעה קיבוצית המכירה באורח-החיים הקיבוצי ומעדיפה אותו על פני אורח-החיים של ערוץ 2, אסור לה שתהיה לדוֹגמה דתית.

כמו כן,  אסור שתורת-החיים תשאר נחלת חלקה של אליטה למדנית. מבחנה העליון של תורת-חיים הוא המידה שבה היא מצליחה לגעת בחבר מן השורה. היא צריכה לעלות מסמינרים רעיוניים, אבל גם מהשיחות בחדר-האוכל בזמן הארוחות. ועוד, אסור לה להיות פילוסופיה או תיאוריה המרחפת בגבהים, וגם לא תקנון-התנהגות "נמוך" ונעדר שאר-רוח. תורת-חיים צריכה להיות סינתזה מתמדת בין עקרונות פילוסופיים, ערכים מוסריים והוראות מעשיות ("מצוות"). כזאת היתה תורת-ישראל בתקופותיה היפות. כזה ניסה הקומוניזם להיות ולא עלה בידו. ואחרון, תורת-החיים של הקיבוץ צריכה להיות תורה מתפתחת ומשתנה, הנוצרת מבעד לשיחה מתמדת. בשאלות שעליהן תצטרך תורה זו לענות אין ולא יכולות להיות תשובות סופיות. תורת-החיים הקיבוצית תצטרך להציע דרכים חדשות ומעודכנות לייצור תעשייתי דמוקרטי. היא תצטרך להסביר מה היא תרבות קהילתית שיתופית וכיצד ליצור אותה. היא תצטרך להנהיר גם את היחס המורכב שבין חיי שיתוף לבין סוציאליזם.

איך נהיה אנו ללא-אנו?

 

וכאן חוזרת, כמו תמיד, הבעיה הותיקה שהציקה לשוחרי השינוי החברתי מאפלטון ועד ברנר: כדי שיוכלו הקיבוצניקים להשיב לעצמם את בטחונם באורח החיים השיתופי, עליהם לפתח תורת-חיים. אבל דומה שגם ההפך נכון: כדי שיוכלו לפתח תורת-חיים, צריכים הם קודם להשיב לעצמם את בטחונם באורח החיים השיתופי. כיצד ימשכו עצמם בשערות ראשם מן הביצה?

סביר להניח שדבר זה אינו אפשרי. סביר להניח שהלהבה השיתופית תמשיך לדעוך לאיטה, וחברי הקיבוצים השיתופיים ירפו עם הזמן, ועם מפנה הדורות, מן האחיזה הנואשת באורח-החיים הקיבוצי. אורח-חיים זה יחדל אז מלהתקיים. אבל האפשרות הסבירה, במקרה זה, אינה מעניינת. היאוש והוויתור הם ממילא ברירת המחדל, ואסור שיהיו להכרעה אידאולוגית-לכאורה. לכן חשוב לזכור שהכשלון הוא סביר בלבד. לא הכרחי. אפשר שנגלה שבקיבוץ השיתופי שמורים עדיין כוחות ישנים, או שנובטים בו כוחות חדשים, העתידים לשיר שירה חדשה.

ובכל זאת, נדמה לי שאפשר לומר בבטחון מלא כמעט, שהקיבוץ לא יוכל לעמוד לבדו במשימה של פיתוח תורת-חיים שיתופית-סוציאליסטית. לא אחרי שנים רבות כל כך של שקיעה. כדי שיוכל להתנער מעפרו, הוא זקוק לברית עם שותפים קרובים ורחוקים – עם קבוצות שיתופיות שאורח-חייהן שונה מזה של הקיבוץ הישן ועם תנועות רעיוניות ופוליטיות סוציאליסטיות שאינן בהכרח שיתופיות. הקיבוץ זקוק למוסדות ולבמות שבהן יוכלו הקיבוצניקים ללמוד וללמד, להקשיב ולדבר עם שותפים. כתב העת 'חברה' עשוי להיות במה כזאת. 'המכללה הכלכלית-חברתית' עשויה להיות במה כזאת. תנועות כמו 'יסוד', 'כוח לעובדים', "במעגלי צדק" ועוד רבות אחרות עשויות להיות שותפות פוריות לשיחה.

תורת-החיים הקיבוצית, השיתופית-סוציאליסטית, תלמד כיצד יכולים קהלי-אנשים לקיים בתוכם חיים של שיתוף ושיוויון, חירות וסולידאריות, גם בתוך המשטר שונא-החיים של הקפיטליזם. היא תורֶה גם כיצד להחזיק בו זמנית בהווית חיים קונקרטית-מקומית ובחזון אוטופי אוניברסלי, מבלי שיכבה החזון במים הצוננים של יום הקטנות בקהילה השיתופית, ומבלי שתשרף הקהילה השיתופית בלהט אישו של החזון.

(פורסם לראשונה בגליון 47 של "חברה", נובמבר 2010)

5 תגובות בנושא “תורת החיים של הקיבוץ”

  1. הערה לפסקה הראשונה: לפני 16 שנה, באפעל, לימד אותי איש חכם אחד שהקיבוץ הוא לא פרוייקט קומוניסטי, אלא פרוייקט אנרכיסטי, או סוציאליסטי-אוטופיסטי.
    הקיבוץ סותר הרבה רעיונות מרקסיסטיים, והשילוב בין סוציאליזם ללאומיות הוא רק אחד מהם, ולא הכי גדול. הבעייתיות הגדולה מנקודת מבט מרקסיסטית היא המחשבה שאפשר לשנות את המציאות על ידי 'איים' של סוציאליזם, ולא ע"י מהפכה.

  2. חיבור יפה וכתוב טוב. באופן כללי, אגב, נהנה לקרוא פוסטים שלך – הם לרוב גורמים לי לחשוב זמן מה אחרי.

    מקווה שדבריי הבאים לא ישמעו כמקלי ראש (אם כי מאחר שאני לא בטוח במידת הסוציליזם שבי, כנראה שזה בסדר… 😉 ). חשוב לי לומר בנוסף, בפתח דבריי, שאיני בקיא בכל קורות הקיבוץ. הבאות בעיקר מתבססות על היכרות חלקית, מיעוטה אקדמית וחלקה האחר רושם ודיעה אישית – לא בהכרח מבוססת וכנראה שיש בדברי נגע של סטיגמות פשטניות. ולסיום ההקדמה המתנצלת – התנצלות על האורך. משהו בפוסט הזה גרם לי לשפוך…

    אני רוצה למקד את התייחסותי ל"סגולת המעורבות" שציינת.
    בספרות סוציולוגית ישנו שיח על הקיבוץ כסוג של תופעה דתית/פונדמנטליסטית – תוך דגש על הקהילה הבדלנית, ופחות דגש על האספקט הקיצוני (אם כי גם על זה יש מי שיתווכח…).
    ודאי שלא ניתן לטעון על היבדלות מוחלטת והרמת חומות מן העולם שבחוץ. אין דומה בין הפרויקטים הקיבוציים בארץ לקהילות אוונגליסטיות דתיות בארצות הברית, ולא למעגלים חרדיים מסוימים. הדוגמאות שהבאת לטלויזיה, אירועי תרבות, שירות צבאי והישענות על הכרך הסמוך בהחלט מעידות על כך.
    ומנגד – אידיאולוגית קשה לי לומר שלא היתה (ואולי עדיין אין) בדלנות. לא היה ניסיון אמיתי (שאני מכיר לפחות) לקרב את הציבור הרחב לסוציליזם או לפרויקט הקיבוצי. אני חושב שבהיבט הזה היתה בדלנות והתנשאות. במובן מסוים, זה מזכיר לי את הפרויקט ההתישבותי/התנחלותי היום של הציונות הדתית. על אף מעורבות ומגע עם כלל הציבור, ניסיונות הקירוב (מיסיונריים, חינוכיים או במאפייני גישור) הם מעטים ודלים.
    אני חושב שבחוגים מסוימים בציבור "הלא קיבוצי" (כמו גם בציבור "הלא דתי לאומי"), יש כעס על הקיבוצים, ותחושת ניכור כלפי וחוסר הבנה. מבחוץ הקיבוץ מתואר כבדלני, אליטיסטי, ואף מושחת בראיית המשאבים שהיו ברשות התנועה הקיבוצית לעומת אלו שהוקצו לאוכלוסיות אחרות.

    אני חושב שהעובדה שבפרקטיקה קיבוצים נקטו "בסוציליזם סלקטיבי" מבחינת האוכלוסיות אליהן הסוציליזם בישראל/בקיבוץ מכוון וראוי, הוא בעייתי וקשור לחווית הניכור הזו. המפעל הקיבוצי, על אף הדימוי העצמי שלו, לא באמת ייצג או היה חלק אינטגרלי מכלל מעמד הפועלים בארץ. הוא לא יצא להגנתם או תמך בכל פועל יהודי/לא יהודי בגבולות הארץ. מה בין הפועל הקיבוצי ועובדי מפעל בנגב?
    יותר נכון לדעתי לומר שהוא ייחד את עצמו ושימר את עצמו כדוגמא חד כיוונית לאפשרות של קיום מפעל שיווני כלפי פנים. האם היה ניסיון בתקופותיו הטובות להעניק מן השוויון הזה לטובת החוץ?

    יש ציור מקסים של יוחנן סימון (אני חושב שהוא נקרא רחוב אלנבי), שכשנתקלתי בו לראשונה ובהיתי בו זמן מה, העביר לי לא מעט ממה שניסיתי לתאר מעל:
    http://www.flickr.com/photos/artispo/3081292719/sizes/m/

  3. חיבור יפה וכתוב טוב. באופן כללי, אגב, נהנה לקרוא פוסטים שלך – הם לרוב גורמים לי לחשוב זמן מה אחרי.

    מקווה שדבריי הבאים לא ישמעו כמקלי ראש (אם כי מאחר שאני לא בטוח במידת הסוציליזם שבי, כנראה שזה בסדר… 😉 ). חשוב לי לומר בנוסף, בפתח דבריי, שאיני בקיא בכל קורות הקיבוץ. הבאות בעיקר מתבססות על היכרות חלקית, מיעוטה אקדמית וחלקה האחר רושם ודיעה אישית – לא בהכרח מבוססת וכנראה שיש בדברי נגע של סטיגמות פשטניות. ולסיום ההקדמה המתנצלת – התנצלות על האורך. משהו בפוסט הזה גרם לי לשפוך…

    אני רוצה למקד את התייחסותי ל"סגולת המעורבות" שציינת.
    בספרות סוציולוגית ישנו שיח על הקיבוץ כסוג של תופעה דתית/פונדמנטליסטית – תוך דגש על הקהילה הבדלנית, ופחות דגש על האספקט הקיצוני (אם כי גם על זה יש מי שיתווכח…).
    ודאי שלא ניתן לטעון על היבדלות מוחלטת והרמת חומות מן העולם שבחוץ. אין דומה בין הפרויקטים הקיבוציים בארץ לקהילות אוונגליסטיות דתיות בארצות הברית, ולא למעגלים חרדיים מסוימים. הדוגמאות שהבאת לטלויזיה, אירועי תרבות, שירות צבאי והישענות על הכרך הסמוך בהחלט מעידות על כך.
    ומנגד – אידיאולוגית קשה לי לומר שלא היתה (ואולי עדיין אין) בדלנות. לא היה ניסיון אמיתי (שאני מכיר לפחות) לקרב את הציבור הרחב לסוציליזם או לפרויקט הקיבוצי. אני חושב שבהיבט הזה היתה בדלנות והתנשאות. במובן מסוים, זה מזכיר לי את הפרויקט ההתישבותי/התנחלותי היום של הציונות הדתית. על אף מעורבות ומגע עם כלל הציבור, ניסיונות הקירוב (מיסיונריים, חינוכיים או במאפייני גישור) הם מעטים ודלים.
    אני חושב שבחוגים מסוימים בציבור "הלא קיבוצי" (כמו גם בציבור "הלא דתי לאומי"), יש כעס על הקיבוצים, ותחושת ניכור כלפי וחוסר הבנה. מבחוץ הקיבוץ מתואר כבדלני, אליטיסטי, ואף מושחת בראיית המשאבים שהיו ברשות התנועה הקיבוצית לעומת אלו שהוקצו לאוכלוסיות אחרות.

    אני חושב שהעובדה שבפרקטיקה קיבוצים נקטו "בסוציליזם סלקטיבי" מבחינת האוכלוסיות אליהן הסוציליזם בישראל/בקיבוץ מכוון וראוי, הוא בעייתי וקשור לחווית הניכור הזו. המפעל הקיבוצי, על אף הדימוי העצמי שלו, לא באמת ייצג או היה חלק אינטגרלי מכלל מעמד הפועלים בארץ. הוא לא יצא להגנתם או תמך בכל פועל יהודי/לא יהודי בגבולות הארץ. מה בין הפועל הקיבוצי ועובדי מפעל בנגב?
    יותר נכון לדעתי לומר שהוא ייחד את עצמו ושימר את עצמו כדוגמא חד כיוונית לאפשרות של קיום מפעל שיווני כלפי פנים. האם היה ניסיון בתקופותיו הטובות להעניק מן השוויון הזה לטובת החוץ?

    יש ציור מקסים של יוחנן סימון (אני חושב שהוא נקרא רחוב אלנבי), שכשנתקלתי בו לראשונה ובהיתי בו זמן מה, העביר לי לא מעט ממה שניסיתי לתאר מעל:
    http://www.flickr.com/photos/artispo/3081292719/sizes/m/

  4. מאת ראובן שפירא: התגובה שלך ממתינה לאישור.

    יום שלישי, 24 בינואר 2012 בשעה 7:36 pm
    קראתי בעניין ובמידה רבה של הסכמה את המאמר. אני חי בקיבוץ שיתופי וחוקר מזה שלושים ושש שנה את המערכת הקיבוצית, ואני רואה איך בהדרגה נעלמת השיתופיות ומתנוונת הדמוקרטיה שהיא אינטגרלית לשיתופיות אמיתית. אני מסכים שהקיבוץ זקוק לשותפים רעיוניים שדוגלים בערכיו אף כי לא באותן פרקטיקות של הגשמתם, אבל הוא זקוק לא פחות להבנה נכונה איך ולמה נעלמה המערכת החיסונית שלו. אם תקרא את ספרי ומאמרי (ראה האתר) תראה שחיסול מערכת זו החל כבר בשנות ה-30 כשמנהיגיו הנערצים על כמעט כל חוקריו ועל רוב חבריו אימצו פרקטיקות קפיטליסטיות ואנטי דמוקרטיות בארגונים הבין-קיבוציים בראשם עמדו והצליחו לדכא את כל החדשנים שרצו ליישם בהם פרקטיקות דמוקרטיות וסוציאליסטיות. אם תקרא את מאמרי שזה עתה התפרסם ב"מרחב הציבורי" מס. 5 (כתב-עת מקוון) תראה שטבנקין ויערי לצורכי הישרדותם האישית בכס המנהיגות כאשר הגיעו לשלב הקרוי אצל חוקרי מנהיגות שלב אי-היעילות ואצל מילס השלב האוליגרכי, פנו להערצת הדיקטטורה הסטלינית ואחרי מאמץ בן עשור שנים השליטו אותה על תנועותיהם וכך קיפדו סופית את הדמוקרטיה בהן. מקריאת ספרי תראה שאי אפשר לקיים תרבות של דמוקרטיה ושוויון כל עוד לא פותרים את בעיית הקיום לאורך זמן של האמון בין המנהיג למונהגים. לכן איכול תרבות הקיבוץ החל מבפנים ומלמעלה, מהצמרת, כיובל שנים לפני שהותקפה מבחוץ, ואם מוכר לך המאמר של יונתן שפירא במאסף של אורי רם מ-1993 "החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים" אז אתה יודע שניוונם הקפיטליסטי של מפא"י וההסתדרות החלו אפילו קצת מוקדם יותר וכאן התיזה שלך אולי עבדה: האוטוקרטיה של טבנקין ויערי הלכה בעקבות זו של בן-גוריון וברל במפא"י

  5. את המאמר שלח לי הנכד שלי, עמרי גלעד, שפעיל ב"החלוץ" ו"רקמ"ה".נהניתי מאד לקורא את המאמר שתאר תופעות ידועות אך היטיב להגדירן ולתת להן שמות. מהצעירים של "החלוץ" ו"דרור ישראל" אני שואבת עידוד ותקוה. אולי הם, בעזרת כמה אידאולוגים כמוך, יוכלו להרים את המשימה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.