תורת החיים של הקיבוץ

העדרה של "תורה" מחייבת היה אחד ממקורות הכוח של הקיבוץ, שנבנה כהווית חיים גמישה, מגיבה ומתפתחת. אולם בהשתנות התנאים ההיסטוריים, הפך העדר זה מיתרון לחסרון. הקיבוץ מצא עצמו בלתי מחוסן בפני ההתקפה הדורסנית של הקפטיליזם הישראלי החדש. האם יצליחו הקיבוצים השיתופיים שעוד נותרו ליצור לעצמם "תורת חיים" מחסנת?
(פורסם לראשונה בגליון 47 של "חברה", נובמבר 2010)

 

מאז ראשיתו עורר הקיבוץ מבוכה ובלבול בקרב אקדמאים ותאורטיקנים של הסוציאליזם. החיבור האמיץ שבין סוציאליזם ללאומיות, שהציג הקיבוץ בראשית דרכו, נראה (לפחות מנקודת מבט תאורטית מופשטת) כאיחוד בין שני אגפיה של סתירה. תפיסה פשטנית משהו של תורת מרקס הביאה הוגים מסוימים לקבוע שסוציאליזם ולאומיות הם תרתי דסתרי. הקיבוץ לא יכול להיות משרתם של שני האדונים. מכאן קצרה היתה הדרך למסקנה שהקיבוץ משרת בפועל את הגברת "ציונות" ורק מתחזה להיות גם משרתו הנאמן של האדון "סוציאליזם". בשנים הבאות, השתלבותה של הכלכלה הקיבוצית בסדר הקפיטליסטי שהתהווה בישראל, והכנסת העבודה השכירה אל המפעלים הקיבוציים ואף אל ענפי השירותים, הקלו עוד יותר את מלאכתם של המקטרגים: לא סוציאליזם יש כאן, אלא, לכל היותר, שותפות-של-מנצלים.

להמשיך לקרוא תורת החיים של הקיבוץ