(פורסם באתר "עבודה שחורה")
העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. כבר שנים רבות אנחנו מדברים על מדינת רווחה, על סוציאל-דמוקרטיה, על סוציאליזם. אפילו את המונח המטופש "צדק חברתי" למדנו לגלגל על לשוננו, מתוך התחשבות בטעם הקהל. כבר שנים רבות שאנחנו מדברים, מלמדים, מחנכים, מרצים, כותבים… מול בני נוער, סטודנטים, קשישים, חוגי מתעניינים… ממתינים על כסא פלסטיק עד שיתקבץ מניין המאזינים… מקשיבים בנימוס למישהו מהקהל שרוצה "רק לשאול שאלה" ואגב כך יורה בנו צרור ססמאות נאו-ליברליות נבובות… מקשיבים לו בנימוס, באמפתיה, מסבירים איפה אנחנו חושבים שהוא טועה, וממשיכים הלאה. מתגברים על התסכול, מדחיקים את לחישות היאוש וממשיכים הלאה, מספרים אחר כך, בחוגים פנימיים, בדיחות של אירוניה עצמית (כולם שמעו כבר את כולן) וממשיכים הלאה. למה קיווינו בכל אותן שנים של מאמץ סיזיפי? נדמה לי, שבדיוק למה שמתחולל כאן בחודש האחרון. זו היתה הפנטזיה שלנו, של אלה מאתנו שעדיין העזו לפנטז. זה היה החלום הפרוע שלנו, ברגעים הבודדים שבהם הרשנו לעצמנו לחלום.
הקפיצה האיכותית
כשפרצו המחאות היה רגע קצר שבו התקשנו להבין שהחלום מתגשם ("וְתִכְבַּד עַד מְאֹד הַפְּגִישָׁה עִם הָאוֹר / וְהַלֵּב יְסָרֵב לְקַבְּלוֹ בִּבְלִי חֶשֶׁד" כתבה לאה גולדברג). דברים שאמרנו במשך שנים בפני קהלים של עשרים איש בקעו מפיותיהם של אלפים והדהדו ברחובות. התקשנו לזהות את עצמנו במראה המגדילה פי מאה-אלף. התקשנו להאמין בקיומו של קשר סיבתי בין המאמץ החינוכי המתיש במשך עשרות שנים, לבין מה שמתרחש עכשיו ברחובות. פשוט שכחנו לרגע את הכלל הותיק של גאורג פרידריך הגל, אודות ה"קפיצה איכותית". "קפיצה איכותית" – זה נשמע כמו משהו שיגיד פרשן האתלטיקה של הערוץ הראשון, אבל בהגליאנית, "קפיצה איכותית" היא הרגע שבו צבירה הדרגתית, כמותית, מולידה איכות חדשה, שינוי במהותם של הדברים ולא רק בכמותם. נהוג להשתמש, כדי להסביר זאת, במשל על קומקום המים: המים עומדים על האש ומתחממים. הטמפרטורה עולה ועולה, וזו צבירה כמותית של אנרגיה. בשלב מסויים, במאה מעלות, המים הופכים לקיטור: הקומקום שורק, המכסה עף, והמטבח מתמלא אדים… בסוציולוגיה מרקסיסטית, רגע הקפיצה האיכותית הוא רגע המהפכה: הכוח לשנות, והמודעות בנחיצותו של השינוי, שהלכו ונצברו בהדרגה, מבשילים פתאום לכדי איכות חדשה, מהפכנית.
אבל מה בדיוק נצבר כאן במשך שנים? קודם כל: מצוקה ותסכול. אבל זה לא מספיק. אנשים השוקעים במצוקה ובתסכול עלולים לשקוע גם באדישות ובניכור, להסתגר בתוך עצמם או בקרב משפחותיהם, לעשות מה שאפשר, לנסות לשרוד, לקלל את הממשלה ולהמשיך לבלוע את כל מה שמאכילים אותם. זה מה שקרה למעמד הבינוני כבר מזמן. מחקרים וסקרים הראו כל הזמן (וגם השיחות שניהלנו במהלך השנים לימדונו) שהישראלים אף פעם לא קנו את האידאולוגיה הנאו-ליברלית (ראו, למשל, כאן). נחמיה שסטרסלר לא הצליח לשכנע אותם שטוב להם. הם ידעו שחרא להם. ידעו את זה גם כשלקחו יום חופש מהעבודה ולקחו את הילד ליום בילוי בקניון (כי לשלוח אותו לקייטנה עולה הון), וגם כשגרדו את הפרוטות האחרונות מן החסכונות שלהם וארגנו למשפחה ארבעה ימים ביוון. האידאולוגיה הקפיטליסטית הצליחה במקום אחר – חמור ומסוכן יותר. היא לא שכנעה את הישראלים לאהוב את הקפיטליזם, אבל היא שכנעה אותם לקבל אותו כמציאות הכרחית, כמין כוח טבע, כמעוות שלא יוכל לתקון. מה שנשתנה בשנים האחרונות, מה שנצבר וחולל את המפנה, היה התודעה שיש אלטרנטיבה: יש מדיניות חברתית-כלכלית אחרת, והיא לא פחות מדעית, מעשית, רציונאלית ומבוססת ממדיניות ה"קצץ והפרט" שנגזרה עלינו (חברנו שי כהן אומר את זה יפה כאן, בערך בדקה 04:20, אבל כדאי לשמוע גם את מה שנאמר קודם). את השינוי הזה חוללו המדריכים, המסבירים, המרצים, הכותבים והמחנכים שפעלו נגד הזרם במשך שנים ארוכות. את השינוי הזה חוללנו אנחנו.
ההפצה האיטית והעקבית של המסר "אפשר אחרת" הספיקה כדי להוציא את הישראלים לאוהלים ולרחובות. אבל בראשית הדרך הכל עוד היה מבולבל מאוד ונתון בסכנה. היתה אפשרות ממשית שהמאבק יתדרדר לאיזו מחאה יאפית קלילה וא-פוליטית, שהיתה מעניקה למדיניות ההפרטה כסות אידאולוגית חדשה במקום זו שרק עכשיו החלה להפרם (זוכרים את סתיו שפיר? "אני לא מומחית בכלכלה, אני עוסקת בתואר שני בפילוסופיה והיסטוריה"). מי שעמד שם, בימים הראשונים, במאהלים ובהפגנות, והסביר והסביר והסביר, מנע את ההתדרדרות. מאז עוברת תנועת המחאה, ועמה החברה הישראלית כולה, קורס אינטסיבי מזורז בסוציאל-דמוקרטיה. המסרים מתעדכנים, המבט מקיף יותר ויותר, ההסברים מעמיקים והבטחון העצמי גובר. המאבק זקוק למורים ולמדריכים, אבל לא פחות מכך, המורים והמדריכים זקוקים למאבק. גם כאן פועל כלל ותיק, המנוסח כבר במקורות, כלומר אצל מרקס: "לשם יצירתה ההמונית של תודעה מהפכנית זו [מרקס כותב "קומוניסטית". הרשתי לעצמי שינוי קל – י.ג.], כמו גם לשם הגשמת הדבר, יש צורך בשינוי המוני של האדם, העשוי להתרחש אך-ורק בתנועה מעשית, במהפכה" ("האידאולוגיה הגרמנית", כתבי שחרות, עמ' 273). במלים אחרות: אפשר לדבר על סוציאליזם (טוב, נו, ועל "צדק חברתי") באולמי-הרצאות ובשיחות בתנועה. אבל שפת המאבק והתיאוריה שלו נלמדות בצורה טובה הרבה יותר, אינטנסיבית ומעמיקה יותר, כשהשיעורים מתנהלים בתוך המאבק עצמו וכחלק ממנו. אמרו חז"ל: "מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי" – אחרונת השפחות היוצאות ממצרים ראתה על הים – ברגע הנורא והנשגב של קריעת ים סוף – דברים שלא ראו גדולי הנביאים!
אבל שבועות ספורים אחר-כך, מול הר סיני, שכחו יוצאי מצרים את מה שראו על הים. הם עשו להם עגל זהב ויצאו במחולות…
זה יגמר בבכי
הקורס האינטנסיבי בסוציאל-דמוקרטיה, שעוברת עכשיו החברה הישראלית, הוא התוצאה החשובה ביותר של המאבק. קרוב לודאי, שהוא יתגלה כתוצאה החשובה היחידה שלו. אני לא כותב זאת כדי לרפות ידיים, אלא כדי להקדים תרופה לרפיון הידיים הצפוי בעתיד הקרוב. אם לא יקרה התרחיש הבלתי-סביר, שבו המאבק יהפוך למרי אזרחי אלים או אלים-למחצה, ורבבות ישראלים ישבשו את הסדר הציבורי וימנעו ממוסדות המדינה לתפקד – אם לא יקרה דבר כזה (ולמען הסר ספק: אני לא צופה שהוא יקרה ולא מייחל לו), המחאה לא תוביל לשינוי מדיניות. השלטון הנוכחי, בראשותם של ביבי-שטייניץ-ברק-ליברמן-וישי לא מסוגל ולא רוצה להענות אף לא לשמץ מדרישות המפגינים. וגם אין לו סיבה. נתניהו יודע שהדבר היחיד שעליו לעשות כדי להתמודד עם המחאה זה להמתין בסבלנות. עד שיבוא הגשם, או עד שתתחיל שנת הלימודים או עד שיתגבר התסכול מאדישות הממשלה, או עד שתאורגן איזו פרובוקציה בגבולות, והמחאה תדעך. הוא צודק. ההפגנות והמאהלים לא מציבים שום איום ממשי על השלטון. הקואליציה של נתניהו יציבה כמו סלע, ואפילו באופוזיציה מעטים הם המעוניינים בהקדמת הבחירות. כל מה שנתניהו צריך לעשות זה לחכות. והוא אכן עושה זאת ועושה זאת היטב. מי שנשבע שלא לנטוש את המאהל עד לנצחון, מי שמבטיח לבוא להפגנה בכל מוצאי שבת עד לכינונה של מדינת-הרווחה האולטימטיבית, עתיד לגלות בקרוב שיושבי האוהלים נוטשים בזה אחר זה את השדרה, והמשתתפים בהפגנות מתמעטים. ואז יבוא בכי גדול. אין לזלזל בבכי הזה ואין ללעוג לו, כי הוא בכי אמיתי וכואב, של אלה שניסו לבנות עולם חדש ישירות מהלב, ומהרחוב, בלי העסק המסובך והמנוכר והמכוער הזה שנקרא פוליטיקה – זו שעושים אותה בחדרי ישיבות, לא בכיכרות.
– אז כל המאבק לא שווה כלום?
– הוא שווה הרבה מאוד! אי אפשר לבכות לַנֶּצַח, ובשלב מסויים הבכי ייפסק. הבוכים יתחלקו אז לשניים: חלק מהם יחזרו לבתיהם (הממושכנים) ולדירותיהם (המושכרות במחיר מופקע) אבלים וחפויי ראש, מיואשים, מנוכרים ומופרטים עוד יותר מכפי שהיו לפני המאבק. אבל האחרים, אלה שסיימו בציונים טובים את הקורס האינטנסיבי בסוציאל-דמוקרטיה, יתחילו לתרגם את להט הכיכרות למסקנות פוליטיות ואולי גם לעשייה פוליטית. לכן חשוב כל כך ללכת אל המאהלים ואל ההפגנות, לדבר ולהסביר. הזדמנות טובה יותר לא תהיה לנו. לדבר על דיור ציבורי ועל תקציבי החינוך והבריאות ועל הפרטה ועל התארגנות עובדים ועל תקציב גרעוני ועל מיסים פרוגרסיביים ועל סעיפים אחרים מן המצע הסוציאל-דמוקרטי. לקחת את התכנית של יסו"ד או את "נייר לקמוס" של דרור ישראל או מסמך אחר מסוג זה וללמד אותו. לא כל כך חשוב ממה מתחילים ולא חייבים להספיק את כל החומר. חשוב, שמן השיחות יתבהרו שלושת הדברים הבאים:
א) שיטת ה"קצץ והפרט" שנהוגה כאן בעשורים האחרונים אינה "כלכלה אובייקטיבית" וגם לא "כוח טבע". היא מדיניות נבחרת (במובן זה שמישהו בחר אותה והחליט ליישם אותה).
ב) לשיטה הזאת יש אלטרנטיבה, שהיא לא פחות נרחבת, מקיפה, מעמיקה ומגובה במספרים: מדינת רווחה אוניברסלית.
ג) ההכרעה בין השיטות האלטרנטיביות היא הכרעה פוליטית. היא לא עניין לפקידים מקצועיים ולמומחים. לא רק להם. היא הכרעה המונחת לפתחם של הישראלים כולם, באמצעות מוסד קבלת ההחלטות המשותף שלהם. זה שקוראים לו כנסת ישראל.
מי שיִלמד זאת לא יחזור הביתה מיואש. מי שילמד זאת יצטרף למאבק הפוליטי. זה לא יקרה בתוך רגע, ולא יגרור אחריו שינויים מיידיים, אבל זה גם לא ייקח שנים רבות מאוד. אולי עד הבחירות הבאות. אמרתי "מאבק פוליטי" ועוד לא אמרתי כלום על היבטיו המפלגתיים והפרסונאליים של מאבק זה. עוד לא הגיע הזמן לכך, אבל הזמן הזה יגיע, בקרוב, ואז לא נוכל להתחמק משאלות קשות. פעם, כתבתי, שביום שבו תהיה לנו דילמה אמיתית למי להצביע, נדע שהפוליטיקה חזרה להיות רלוונטית.
לפי שעה, הכל תלוי בשאלה כמה ישראלים יחזרו בתום המחאה אל ביצת היאוש, הניכור והאדישות, וכמה יצטרפו אל אלה המנהלים מאבק פוליטי. עבור הראשונים, מוצאי-השבתות של יולי-אוגוסט יהפכו בהדרגה לזכרון רחוק, לחלום ליל קיץ. עבור האחרונים, ימי המחאה יהיו לנקודת מוצא לשינוי המציאות.
יפתח שלום רב,
אני קוראת את טוריך בהנאה מרובה. מאמר זה, עליי להודות, שבר אותי לחלוטין. כשקראתי אותו, חשבתי שאתה פאסימסט, שמשהו כל כך גדול קורה כאן שהוא חייב להתגבר על הספינים המלוכלכים של הממשלה. לא ייתכן שאדם באמת ובתמים לא יכול לשנות את המציאות שלו. הפגנת הענק בשבת לפני שלושה שבועות, גרמה לי לחשוב שזה אפשרי , ההתנהלות הסוציאלסטית בשדרה, הפתיחות ובעיקר התגלית המפתיעה, שלא נותנת נחת- שיש אנשים בחוץ, שיש אנשים שהם לא מסך מרצד ושאפשר לדבר איתם בשדרה ולשבת ולנהל דיונים- כל אלה גרמו לי לחשוב שזה אפשרי.
והנה נכנסו לנוהל הרגיל, רק שכעת, יותר משהוא מכוון כלפי העזתים הוא מכוון כלפינו.
ועכשיו כולם אומרים בקול ענות חלושה (כולל שמולי) מתוך הכנעה: " ההישג הכי גדול שלנו הוא השינוי התודעתי", כאילו וזה מספק. ובכן, אני טוענת שלא שינוי ולא נעליים. לא ייתכן שאנו נשנה את התודעה אם לא שינינו משהו במציאות. עלינו לחתור למעש – ולא נפספס את ההזדמנות היחידה באמת שהייתה לנו פה.
יפתח שלום רב,
אני קוראת את טוריך בהנאה מרובה. מאמר זה, עליי להודות, שבר אותי לחלוטין. כשקראתי אותו, חשבתי שאתה פאסימסט, שמשהו כל כך גדול קורה כאן שהוא חייב להתגבר על הספינים המלוכלכים של הממשלה. לא ייתכן שאדם באמת ובתמים לא יכול לשנות את המציאות שלו. הפגנת הענק בשבת לפני שלושה שבועות, גרמה לי לחשוב שזה אפשרי , ההתנהלות הסוציאלסטית בשדרה, הפתיחות ובעיקר התגלית המפתיעה, שלא נותנת נחת- שיש אנשים בחוץ, שיש אנשים שהם לא מסך מרצד ושאפשר לדבר איתם בשדרה ולשבת ולנהל דיונים- כל אלה גרמו לי לחשוב שזה אפשרי.
והנה נכנסו לנוהל הרגיל, רק שכעת, יותר משהוא מכוון כלפי העזתים הוא מכוון כלפינו.
ועכשיו כולם אומרים בקול ענות חלושה (כולל שמולי) מתוך הכנעה: " ההישג הכי גדול שלנו הוא השינוי התודעתי", כאילו וזה מספק. ובכן, אני טוענת שלא שינוי ולא נעליים. לא ייתכן שאנו נשנה את התודעה אם לא שינינו משהו במציאות. עלינו לחתור למעש – ולא נפספס את ההזדמנות היחידה באמת שהייתה לנו פה.
שלום יעל. אני מצטער שהמאמר שלי "שבר" אותך. זו ודאי לא היתה כוונתי. אני אנסה לחדד ולהבהיר: מי שאומר "ההישג הכי גדול שלנו הוא השינוי התודעתי" הוא אומלל ורפה רוח. מי שאומר "ההישג הכי גדול שלנו !בינתיים! הוא השינוי התודעתי" אומר דבר אחר לגמרי…
כן, אפשר לשנות, כי יש אנשים הרוצים בשינוי, ועוד יותר מכך (כפי שאת כותבת) כי יש אנשים שאפשר לדבר איתם!
ולכן אנחנו ממש לא נסתפק בשינוי תודעתי. אנחנו לא שרי אריסון. אנחנו פועלים לשינוי המציאות!
אבל איך משנים מציאות? איך, למשל, מבטיחים דיור בר השגה לכל ישראלי וישראלית? או חינוך חינם מגיל אפס ועד האוניברסיטה? בהפגנות? במעגלי שיחות בשדרה? עוד לא ראיתי אי פעם הפגנה ששינתה מציאות באופן ישיר. גם לא ראיתי שיחות ששינו מציאות באופן ישיר. פשוט, משום ששינוי המציאות נעשה באופן פוליטי (לפחות כל עוד לא הגשמנו את האוטופיה הסוציאליסטית של ביטול הפוליטיקה). את הפוליטיקה לא עושים בהפגנות. עושים אותה במוקדי קבלת ההחלטות: הפרלמנט, הממשלה, ובמידה פחותה יותר גם מקומות אחרים כמו מערכת המשפט או איגודי עובדים.
זה נורא פשוט. גם אם מליון איש יצעקו ברחובות "חינוך חינם מגיל שנה", זה לא ישנה את החוק. אבל אם שישים ואחד אנשים מסויימים מאוד היושבים בכנסת יחשבו שזה מה שצריך לעשות, הם כן ישנו את החוק. ואם כמה שרים וכמה פקידים יחשבו גם שצריך ליישם את החוק שחוקק הפרלמנט, הרי לך שינוי המציאות.
מה שאני אומר הוא זה: אי אפשר לעקוף את מוקדי קבלת ההחלטות. אי אפשר לעצב מדיניות ישר מן הרחוב.
ולפי שעה, מוקדי קבלת ההחלטות תפוסים על ידי אנשים אחרים. אנשים שברובם המכריע הם חסידים (נלהבים יותר או פחות) של הנאו-ליברליזם. ועד שזה ישתנה, לא תשתנה המציאות.
אבל שינוי התודעות הוא צעד גדול מאוד בדרך לשינוי ההרכב הפוליטי של ההנהגה שלנו. וזה הדבר שאותו אסור לנו לפספס.
אז אלא אם כן את חושבת על איזו דרך אחרת לשינוי המציאות (דרך ריאלית עם סיכוי סביר), נדמה לי שאנחנו יכולים להסכים על זה:
שינוי התודעה צריך להוביל לשינוי דפוסי הפעולה הפוליטית וההצבעה של אזרחי ישראל. שינוי זה בתורו יוביל (כמקווה) לשינוי באופיים של בית הנבחרים והממשלה שלנו, ואז נראה גם שינויים (הדרגתיים, חלקיים אך משמעותיים) במציאות!
יפתח
שלום יעל. אני מצטער שהמאמר שלי "שבר" אותך. זו ודאי לא היתה כוונתי. אני אנסה לחדד ולהבהיר: מי שאומר "ההישג הכי גדול שלנו הוא השינוי התודעתי" הוא אומלל ורפה רוח. מי שאומר "ההישג הכי גדול שלנו !בינתיים! הוא השינוי התודעתי" אומר דבר אחר לגמרי…
כן, אפשר לשנות, כי יש אנשים הרוצים בשינוי, ועוד יותר מכך (כפי שאת כותבת) כי יש אנשים שאפשר לדבר איתם!
ולכן אנחנו ממש לא נסתפק בשינוי תודעתי. אנחנו לא שרי אריסון. אנחנו פועלים לשינוי המציאות!
אבל איך משנים מציאות? איך, למשל, מבטיחים דיור בר השגה לכל ישראלי וישראלית? או חינוך חינם מגיל אפס ועד האוניברסיטה? בהפגנות? במעגלי שיחות בשדרה? עוד לא ראיתי אי פעם הפגנה ששינתה מציאות באופן ישיר. גם לא ראיתי שיחות ששינו מציאות באופן ישיר. פשוט, משום ששינוי המציאות נעשה באופן פוליטי (לפחות כל עוד לא הגשמנו את האוטופיה הסוציאליסטית של ביטול הפוליטיקה). את הפוליטיקה לא עושים בהפגנות. עושים אותה במוקדי קבלת ההחלטות: הפרלמנט, הממשלה, ובמידה פחותה יותר גם מקומות אחרים כמו מערכת המשפט או איגודי עובדים.
זה נורא פשוט. גם אם מליון איש יצעקו ברחובות "חינוך חינם מגיל שנה", זה לא ישנה את החוק. אבל אם שישים ואחד אנשים מסויימים מאוד היושבים בכנסת יחשבו שזה מה שצריך לעשות, הם כן ישנו את החוק. ואם כמה שרים וכמה פקידים יחשבו גם שצריך ליישם את החוק שחוקק הפרלמנט, הרי לך שינוי המציאות.
מה שאני אומר הוא זה: אי אפשר לעקוף את מוקדי קבלת ההחלטות. אי אפשר לעצב מדיניות ישר מן הרחוב.
ולפי שעה, מוקדי קבלת ההחלטות תפוסים על ידי אנשים אחרים. אנשים שברובם המכריע הם חסידים (נלהבים יותר או פחות) של הנאו-ליברליזם. ועד שזה ישתנה, לא תשתנה המציאות.
אבל שינוי התודעות הוא צעד גדול מאוד בדרך לשינוי ההרכב הפוליטי של ההנהגה שלנו. וזה הדבר שאותו אסור לנו לפספס.
אז אלא אם כן את חושבת על איזו דרך אחרת לשינוי המציאות (דרך ריאלית עם סיכוי סביר), נדמה לי שאנחנו יכולים להסכים על זה:
שינוי התודעה צריך להוביל לשינוי דפוסי הפעולה הפוליטית וההצבעה של אזרחי ישראל. שינוי זה בתורו יוביל (כמקווה) לשינוי באופיים של בית הנבחרים והממשלה שלנו, ואז נראה גם שינויים (הדרגתיים, חלקיים אך משמעותיים) במציאות!
יפתח
יפתח שלום,
אתה צודק לחלוטין. עליי להודות שכשאתה פועל בשטח, בפעילות הקוראת תגר על הפוליטיקה הקיימת, ועוד כשהפעילות סוחפת מאות אלפים, יש תחושה שהיא- היא זאת המשנה את המציאות (למען הסר ספק, אני מאמינה בכוחה של מהפכה אלימה). כך למשל (וזוהי דוגמא טפשית מעט, אני יודעת) לפני הקמת ועדת טרכטנברג , שביבי באמת היה לחוץ והוא דרש בדרישות ספציפיות מצידנו, הועלתה באסיפה כללית ההצעה לקריאה כוללת לביטול חוק ההסדרים. לאחר שהסברנו והבנו את כוחו של החוק, ההצעה התקבלה ברוב גורף וקבענו שעלינו לדרוש לביטול מיידי של חוק ההסדרים. לרגע, ורק לרגע אחד, היה לי נדמה שזה אפשרי. שבתוך המציאות הקטנה הזו שיצרנו – יש לדברים משמעות. אדרבא, שזוהי המציאות עצמה ולא מה שקורה מחוצה לה. מובן שבתירגום הסיפור הזה להשפעה הפוליטית זאת בדיחה עלובה.
ובאשר לכוחה של המחאה העכשווית: במידה והמחאה הייתה צוברת תאוצה בלי הספין המלוכלך של הממשלה, (והיא עוד תצבור תאוצה..) הצעד המתבקש הבא יהיה הפלת הממשלה וקריאה לבחירות. נכון, זוהי נחמה פורתא, אבל זה גם ילמד שיעור או שניים את הפוליטקאים שלנו (שהם לא דבוקים בדבק לכיסאותיהם) וגם את המפגינים (שיש בידיהם כוח להפיל ממשלה).
ושלישית, זאת שאלה שמופנית אליך. לאור האירועים האחרוניים, התחלתי להבין (באיחור קל, אולי) שהמשמעות האמתית של הכיבוש היא שהוא אמצעי להפרטה. חימום הגזרה המכוונת בדרום חשפה את כל הקלפים. העם החל לדרוש חלוקה אחרת של משאבים, הגדלת התקציב וכו, העם החל(רק החל) להבין את החלוקות המזויפות של ימין ושמאל והופס, יש פיגוע, יש הסלמה ויש , שוב, ימין ושמאל ומממלכתיות מגוייסת. בקיצור, האם אתה חושב שכך הדבר? או שרואה קונספירציות אני?
תודה על תגובתך הקודמת,
יעל
יפתח שלום,
אתה צודק לחלוטין. עליי להודות שכשאתה פועל בשטח, בפעילות הקוראת תגר על הפוליטיקה הקיימת, ועוד כשהפעילות סוחפת מאות אלפים, יש תחושה שהיא- היא זאת המשנה את המציאות (למען הסר ספק, אני מאמינה בכוחה של מהפכה אלימה). כך למשל (וזוהי דוגמא טפשית מעט, אני יודעת) לפני הקמת ועדת טרכטנברג , שביבי באמת היה לחוץ והוא דרש בדרישות ספציפיות מצידנו, הועלתה באסיפה כללית ההצעה לקריאה כוללת לביטול חוק ההסדרים. לאחר שהסברנו והבנו את כוחו של החוק, ההצעה התקבלה ברוב גורף וקבענו שעלינו לדרוש לביטול מיידי של חוק ההסדרים. לרגע, ורק לרגע אחד, היה לי נדמה שזה אפשרי. שבתוך המציאות הקטנה הזו שיצרנו – יש לדברים משמעות. אדרבא, שזוהי המציאות עצמה ולא מה שקורה מחוצה לה. מובן שבתירגום הסיפור הזה להשפעה הפוליטית זאת בדיחה עלובה.
ובאשר לכוחה של המחאה העכשווית: במידה והמחאה הייתה צוברת תאוצה בלי הספין המלוכלך של הממשלה, (והיא עוד תצבור תאוצה..) הצעד המתבקש הבא יהיה הפלת הממשלה וקריאה לבחירות. נכון, זוהי נחמה פורתא, אבל זה גם ילמד שיעור או שניים את הפוליטקאים שלנו (שהם לא דבוקים בדבק לכיסאותיהם) וגם את המפגינים (שיש בידיהם כוח להפיל ממשלה).
ושלישית, זאת שאלה שמופנית אליך. לאור האירועים האחרוניים, התחלתי להבין (באיחור קל, אולי) שהמשמעות האמתית של הכיבוש היא שהוא אמצעי להפרטה. חימום הגזרה המכוונת בדרום חשפה את כל הקלפים. העם החל לדרוש חלוקה אחרת של משאבים, הגדלת התקציב וכו, העם החל(רק החל) להבין את החלוקות המזויפות של ימין ושמאל והופס, יש פיגוע, יש הסלמה ויש , שוב, ימין ושמאל ומממלכתיות מגוייסת. בקיצור, האם אתה חושב שכך הדבר? או שרואה קונספירציות אני?
תודה על תגובתך הקודמת,
יעל
וידיעה נוספת ואחרונה: סגרו את המטבח ברוטשילד.
וידיעה נוספת ואחרונה: סגרו את המטבח ברוטשילד.