במאהל בשדרות רוטשילד הקימו מטבח משותף. העבודה נעשית בהתנדבות והמטבח מספק שלוש ארוחות ביום, חינם אין כסף, לכל יושבי המאהל. כך הדבר גם במאהלים נוספים. בימים האחרונים, כך שמעתי, מדברים במאהל על הקמת קואופרטיב צרכני.
משהו כאן לא ברור. ברוטשילד ובמאהלים אחרים מתקבצים הרבה אנשים הנאבקים למען מטרה משותפת? יפה. מה בין מטרה משותפת ובין מטבח משותף? מה הקשר בין מחאה על יוקר המחיה לבין צרכניה קואופרטיבית? זה לא היה אמור להיות ככה. אספקת המזון במאהל היתה צריכה להתפתח כך: בהתחלה כל אחד היה מביא סנדוויצ'ים מהבית. מן הסתם היה מתהווה בשוליים שוק חליפין: מי שנשאר לו עודף של סלט טונה היה מחליף אותו בבקבוק מיץ אצל שכנו. עד מהרה היה נמצא היזם הזריז, שהיה מקים במאהל קפיטריה מאולתרת, ומוכר ארוחות חמות לשוכני האוהלים. בעצם לא יזם אחד – שניים או שלושה, או עשרה (כדי למנוע ריכוזיות), שהיו מתחרים ביניהם על טיב המזון, ועל איכות השירות ועל נוחות המחירים… והיזמים המוצלחים מבין המתחרים היו זוכים באהדת הקהל ובכספו ומרחיבים את העסק: מוכרים מזרונים, יריעות לתיקון האוהלים, יתדות-סְפֶּר, טבק לנרגילות ורוטב לסושי… כך כולם היו מרוויחים: שוכני האוהלים היו נהנים מתוצרת טובה, היזמים – מרווח נאה, ועובדי הקפיטריות והחנויות המאולתרות היו זוכים בפרנסה המכבדת את בעליה. הנה מה טוב ומה נעים…
– "תגיד אתה סתום?", קורא לעברי אחד מיושבי האוהלים, "איך אתה לא מבין שהמטבח השיתופי שלנו הוא הרבה יותר יעיל, חסכוני, הגיוני ואנושי מן הפנטזיה הקפיליסטית ששרטטת כאן?"
– רגע, רגע, מה אמרנו עכשיו על השיתוף? שהוא יעיל, חסכוני, הגיוני ואנושי?
אהם…
בפעם האלף, אנחנו רואים: בכל פעם שיש לנו הזדמנות להיות בני-אדם, ולאהוב את עצמנו ואת שכנינו, בכל פעם שאנחנו פועלים מתוך איזה הגיון גדול, כמו אידאל משותף או מחאה משותפת, הלוגיקה של השוק החופשי נחשפת מבעד למחלצותיה ומתגלה כפי שהיא באמת: קטנה, מכוערת, נחשלת ומרושעת. זה לא קורה רק ברגעים של מאבק משותף. ממש לא. זה קורה לפעמים גם על חוף הים, למשל, בערבי שבת. סעו בערב שבת לאחד החופים (מאלה שעדיין אפשר להנות מהם בלי לשלם שכר-דירה חודשי בכניסה). הסתובבו בערב בין המדורות וראו איך דכי-הגלים מפוגג את כלכלת-השוק: זה נותן קופסת גפרורים לשכנו, אדם זר לו, ששכח את הגפרורים בכיס בגד-הים כשרץ למים; ההוא, שנואש מלהפיח חיים בגחלים שלו, מבקש ומקבל גחלים לוחשות מאלה שסיימו כבר לבשל; המשפחה שכבר לא יכולה לאכול יותר מחפשת מישהו שיגאל אותה מעודפי השניצלים שנשארו בלי פיות, והצעירות ששרות עם גיטרה יזמינו אותך בשמחה להצטרף ולזייף יחד איתן. שימו לב: לא מדובר כאן ב"סחר-חליפין". האנשים על חוף הים לא מחליפים גפרורים בשניצלים. הם לא מחליפים שום דבר. המונח המדעי למה שקורה כאן הוא "כלכלת-מתנות", אבל את מי מעניין המינוח המדעי על חוף הים בערב שבת? ואיך יראה, בשעה כזאת, מי שידרוש תשלום עבור הגפרורים, או הגחלים, או השניצלים, או צלילי הגיטרה? בדיוק! הוא יראה קטן, מכוער, נחשל ומרושע. ולמה? פשוט מפני שעכשיו שבת, ויש עוד 36 שעות עד שיהיה עלינו לחזור לעבודה ולחוקיה, לחזור אל כלכלת-השוק. ובכל פעם שיש לנו הזדמנות להיות בני-אדם, אנחנו חדלים לסחור. כך הדבר כשאנחנו חוברים למאבק משותף. כך הוא כשאנחנו נחים על שפת הים.
וכך הדבר גם באסונות ובמצבי חירום, כמובן. מרביתנו לא חווינו זאת באופן אישי. אבל הזכרו לרגע בכל מה שראיתם או קראתם פעם על קבוצות של ניצולים – ספרים, סרטים, מסמכים תיעודיים, דרמות, סדרות טלויזיה, סרטים הוליוודיים… (האחרון שאני ראיתי מן הז'אנר הוא "2011" אבל אל תטרחו). אתם מכירים דוגמא אחת שבה הניצולים, שנותקו מהציוויליזציה לשעות, או לימים, או לחודשים ושנים, כוננו ביניהם כלכלת שוק? ודאי שלא. זה נראה מופרך! ברור שבמצבי חירום צריך לחלוק ולהשתתף במה שיש. אכן, בסרטים ובספרים יש לפעמים, בקרב קבוצת הניצולים, מישהו שמנסה להִבנות מן המצב באמצעים של קניה, מכירה וספסרות. זו כמעט תמיד דמותו של "האיש הרע" בעלילה: אדם קטן, מכוער, נחשל ומרושע (גם כאשר הוא עולה לגדולה).
ועכשיו שאלת השאלות חברים: אם השיתוף הכלכלי כל כך יעיל, חסכוני, הגיוני ואנושי, מדוע אנחנו מתקשים כל כך להגשים אותו? מדוע הוא מתקיים רק ברגעים של חסד או מנוחה או גדלות-נפש? מה קורה לנו ברגעי השגרה, שהם הרוב המכריע של רגעי חיינו?
– "הנה ההוכחה!" יכריז הקפיטליסט. הוא יסביר לנו, שהשיתוף הכלכלי אפשרי, ואולי אפילו מתאים, במקרי-קיצון ובשולי החיים החברתיים-כלכליים. על חוף הים. או על אי בודד. או בין ההריסות. אבל זו לא שיטה מתאימה לניהול כלכלת מקרו של חברת המונים מתועשת. זו פשוט לא שיטה שיכולה לעבוד, והנסיון ליישם אותה חייב להסתיים באסון. אנחנו יכולים להשיב בחיוך אירוני, שאחרי מאתיים שנים של קפיטליזם ושורה ארוכה של אסונות, כלל לא ברור לנו שהקפיטליזם הוא "שיטה מתאימה לניהול כלכלת מקרו של חברת המונים מתועשת".
זה מספיק בשביל לקעקע את טיעוניו של הקפיטליסט. זה לא מספיק בתור תשובה לשאלה.
— עדו רענן מקיבוץ חצרים שלח לי תגובה באימייל. בקשתי את רשותו להדביק כאן את מה שכתב ואת תשובתי להלן —-
שלום יפתח,
אני נהנה לקרוא את כתביך. הם מהווים עבורי הן מקור לימוד והעשרת ידע, והן אתגר אינטלקטואלי. תודה לך על כך.
שאלת השאלות ששאלת מעסיקה גם אותי רבות.
הסיבה- בתור חבר בקיבוץ חצרים אני מרגיש שאני חי בתוך דיסוננס מהותי.
רוב החברים אינם מוכנים לשינוי באורחות החיים, אבל שינויים אלו מזדחלים אל תוך אורחות חיינו, כל הזמן.
הרגשתי היא שחיים כאן בתוך הכחשה והדחקה, מתעטפים באצטלה שיתופית אך מונעים מתוך אינטרסים כלכליים וחומריים גרידא.
אני, למען הסר ספק, ממבקשי השינוי בקיבוץ.
אתה מצייר את השיתוף כאוטופיה…. (כן, שמעתי את סדרת הרצאותייך ששודרה בגל"צ). לא כך הוא.
השיתוף הוא כ"כ נפלא כל עוד הוא וולונטרי.
התשובה לשאלת השאלות שלך היא, לעניות דעתי, שלא ניתן להגשים את השיתוף כשיטת ממשל כיוון שזהו לא מצב של "שיווי משקל" נפשי של האדם.
נפשנו נוטה לשם לעיתים, בנפול עלינו הרוח.
אותם אנשים בחוף, שכ"כ בנדיבות מחלקים שניצלים- האם יאותו להתחלק גם במכונית שהביאה אותם לחוף?
השורה התחתונה מבחינתי:
לעתים, האדם הסביר יהיה רחב לב, נדיב, שיתופי. לרוב, הוא יגן על האינטרסים הפרטיים שלו.
— והנה התגובה שלי —
שלום עדו ותודה על תגובתך (טוב לדעת שיש מי שקורא). הייתי שמח אילו פרסמת את התגובה באתר, וכך עוד אנשים היו יכולים לקרוא אותה ולהגיב.
בחשבון אחרון הסוציאליזם חייב להבחן לפי האדם הממוצע – לא לפי רשעים ומנוולים ולא לפי קדושים ומלאכי-מרום. אתה צודק, האדם הממוצע הוא לפעמים נדיב, לפעמים אגואיסט, לפעמים אדיב, לפעמים גס רוח… זה הדבר הכי מרחיק לכת שאני מוכן לומר על "טבע האדם". אבל זה שקול, כמובן, לאמירה שלאדם אין כל "טבע" טבוע מראש.
אני חושב שגדולתו של הקיבוץ של פעם, היא שהוא השכיל להיות בית לאנשים ממוצעים. בקיבוץ של ההורים שלי (יטבתה), ומן הסתם גם בחצרים, יש הרבה אנשים "רגילים": לא מלאכים, לא נבלות, לא תאורטיקנים של הסוציאליזם, אנשים "סתם". כאמור, האנשים ה"סתמיים" האלה הם החשובים. היופי שבקיבוץ הוא שהוא היה מסגרת חברתית (כלכלית) שאפשרה גם לאנשים כאלה לחיות חיים ראויים יותר (וכאן אני מניח הנחה ערכית על מה ראוי ומה פחות ראוי – מודה).
בעשרים השנים האחרונות הקיבוץ כבר לא יכול לעשות זאת (או, בניסוח הרך ביותר: מתקשה יותר ויותר לעשות זאת). מה השתנה? טבע האדם? לדעתי לא. השתנו הנסיבות הסביבתיות. ההשתנות שלהם מקשה הרבה יותר על ניהול אורח חיים שיתופי. ב'ברכות השחר' אומרים: "לא לידי נסיון ולא לידי בזיון". לדעתי יש בכך אמת גדולה. רובנו איננו אנשים גדולים מספיק כדי לעמוד בנסיון. עבור רובנו, הנסיון יגמר בבזיון. לכן, שומה עלינו להתפלל (וכאנשים ריבוניים: לדאוג לכך) שלא נצטרך לעמוד בנסיון.
המסקנה שלי היא שצריך לעצב את המסגרות החברתיות והכלכליות כך שתהיינה "מזמינות שיתוף" ככל האפשר, אבל שתאפשרנה בתוכן לכל אדם לבחור את מידת השיתוף שבה הוא רוצה לחיות (מידה אפס לא קיימת כמובן אפילו בקפיטליזם. אפס זו מידת השיתוף שבה חי רובינזון קרוזו לפני שהופיע ששת). אני מניח שגם בחברה כזאת, מספר האנשים הבוחרים בחיים קומונאליים לא יהיה גדול מאוד, אבל אני חושב שהוא יהיה הרבה יותר גדול מן האחוזים הבודדים העושים זאת היום. התנועה הקיבוצית בשיאה (כך למדתי בעת הכנת ההרצאות לאונ' המשודרת) הגיעה כדי 7% מן היישוב היהודי בארץ ישראל. ובכן, אני מדבר על מספרים של פי שלוש או ארבע לפחות.
המסקנה הפוליטית הפרקטית מזה הולכת ומתגבשת אצלי בחודשים האחרונים כ"יעד אוטופי-ריאלי":
א) מדינת רווחה אוניברסלית, רחבה ועמוקה.
ב) כוח ממשי, סמכויות החלטה וביצוע, לקהילות הקונקרטיות (שכונות, רשויות מוניציפליות, מקומות עבודה, בתי ספר וכו').
ג) על המצע הזה תתפתח רשת של קהילות-שיתופיות שיהיו מאורגנות בפדרציה או פדרציות.
יפתח