החינוך בפינלנד

החינוך בפינלנד

יפתח גולדמן
המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, ירושלים

בימים האחרונים של שנת תשע"ז השתתפתי בסיור של מרצים מן המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין אל מערכת החינוך בפינלנד. את הסיור יזמה, ארגנה והפיקה חברתי רותי בר סיני (תבוא על הברכה). במהלך הסיור שמענו הרצאות מאנשי הפקולטות לחינוך באוניברסיטת הלסינקי ואוניברסיטת מזרח פינלנד, וביקרנו במוסדות חינוך רבים ומגוונים בהלסינקי ובעיירה קוקולה (השוכנת 500 קילומטר מצפון לבירה). ניסיתי להעלות כאן על הכתב כמה מן הרשמים, האבחנות והתובנות שעלו בדעתי במהלך השבוע בפינלנד. אין זה מאמר אקדמי והדברים גם לא מבוססים על סריקה שיטתית של מאגרי מידע ונתונים סטטיסטיים (הרבה מהכתוב להלן עלול להיות בלתי מדוייק, אבל אני מאמין שאין כאן טעויות גסות). גם אין זה יומן מסע או תיאור חוויתי סובייקטיבי לחלוטין. מן הדברים שראיתי ושמעתי ניסיתי לבנות תמונה קוהרנטית. הרבה דברים חשובים נאלצתי (או בחרתי) להשאיר מחוץ לדו"ח הזה, כדי שלא לחרוג מהיקף סביר או לעסוק בתחומים שבהם אני בור למדי. יש לקוות שחברותי למשלחת ישלימו את החסר. 1

א.      עוד מעט נוחתים באוטופיה

כשהחל המטוס להנמיך לכיוון שדה התעופה של הלסינקי התרגשותי המריאה. "עוד מעט אנחת באוטופיה" חשבתי לעצמי, וקצת התביישתי  בעוצמת רגשותי.

שמן של ארצות הצפון, וביניהן פינלנד, נישא בפיהם של אנשים רבים בעלי השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית (כמוני). שבדיה, נורווגיה, פינלנד ודנמרק מתאפיינות בדמוקרטיה יציבה, מדינת רווחה מפוארת, הקפדה יתירה על זכויות האדם, זכויות האזרח, זכויות העובד, זכויותיהם של מיעוטים, שוויון כלכלי-חברתי, שוויון בין המינים וסולידריות חברתית. אם לא די בכל אלה באה פינלנד והוסיפה על כך מערכת חינוך שככל הנראה היא הטובה ביותר בעולם. פינלנד קרויה בכל לשונות העולם (אם כי לא בפיהם של בניה) בשם "ארץ סוֹף" (fin land): הארץ שבקצה העולם. 2 היש מתאימה ממנה לשמש כאוטופיה? נזכרתי במדרש האגדה על אלכסנדר מוקדון, שנסע דרומה אל "ארץ קציא שמעבר להרי החושך", כדי ללמוד כיצד עושים דין צדק. והנה אני הקטן הולך כמו אלכסנדר הגדול אל קצהו השני של העולם, אל סוף צפון, כדי ללמוד שם כיצד עושים חינוך.

במשך כמה שנים לִמדתי במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין בירושלים קורס סמינריוני בנושא "אוטופיות חינוכיות". כמעט מדי שנה בקשה סטודנטית אחת לפחות לכתוב עבודה סמינריונית על מערכת החינוך בפינלנד. כך מצאתי עצמי קורא שוב ושוב על מערכת חינוך ציבורי שבה המורים זוכים לאוטונומיה מקצועית ולהערכה ציבורית, התלמידים לומדים מעט שעות, המבחנים והציונים נדירים למדי, אין "טיפוח המצויינות" או טיפוח התחרותיות, אחוז הנשירה הוא למעשה אפס, החינוך הוא חינם (באמת חינם) מגיל הגן ועד האוניברסיטה, והישגי התלמידים הם מן הגבוהים בעולם על פי המבחנים הבינלאומיים. 3 לכן, כשהגיע לתיבת האינבוקס שלי אימייל המודיע על משלחת לפינלנד ידעתי מיד שאני נוסע.

לא מצאתי בפינלנד אוטופיה וגם לא גן-עדן חינוכי עלי אדמות. ראיתי שם מערכת חינוך ציבורי מרשימה מאוד, שהיא יצירה ארצית, אנושית, מורכבת ומן הסתם בלתי מושלמת. יש לנו המון מה ללמוד מפינלנד וכמעט כל יסודות החינוך של הפינים ראויים, לדעתי, לאימוץ. המחנך המהפכן הברזילאי פאולו פרירה מזהיר אותנו בפני כוחה המשתק של האוטופיה: המפגש שבין החזון האוטופי הנשגב לבין המציאות העכורה עלול לייאש אותנו להביאנו לידי שיתוק. ההכרות עם החינוך בפינלנד, וההשוואות החוזרות ונשנות עם החינוך בישראל, לא ייאשו אותי. הן מלאו אותי במרץ ובמוטיבציה לעשיה חינוכית בארצי שלי.

ב.      טופוגרפיה ודמוגרפיה

האורח המגיע אל פינלנד בטיסה מדרום לצפון נחשף, עוד לפני שנחת, לטופוגרפיה המוזרה של הארץ: בים פזורים איים רבים כל כך, ובאדמה פזורים אגמים רבים כל כך, עד שאינך בטוח איפה עובר באמת קו החוף. בעוד המטוס מנמיך אל מתחת לעננים, אתה משחק עם עצמך בגירסה פרטית משונה של "ים-יבשה-ים".

הדבר השני שחושפת פינלנד בפניך הוא הדמוגרפיה המיוחדת שלה: מבעד לחלון המטוס מתגלית ארץ ירוקה, רחבת ידיים וכמעט ריקה מאנשים. התמונה התחדדה עוד יותר כעבור מספר ימים, כשנסענו ברכבת מהלסינקי צפונה אל פנים הארץ: במשך חלקים ארוכים של הנסיעה לא ראינו דבר מלבד עצים.

בארץ ששטחה גדול פי 16 משטחה של מדינת ישראל מתגוררים רק חמישה וחצי מליון בני אדם (מליון וחצי מהם מתרכזים במטרופולין של הלסינקי). אני חושב שעובדה זו רלוונטית לענייננו. אולי אין לה השפעה ישירה על מערכת החינוך הפינית, אבל אפשר שיש בה הסבר מסוים לסולידריות החברתית העמוקה, לשוויון החברתי-כלכלי שהפינים מתגאים בו כל כך ובאופן כללי ל"חוש החברתי" המפותח שלהם: אף פעם לא צפוף להם לפינים, ותמיד הם יכולים ליהנות מפרטיות. די שתיסע כמה קילומטרים (ולפעמים רק תלך כמה עשרות מטרים) אל תוך היער, ואתה לגמרי לבד עם עצמך, עם אהובתך, עם משפחתך או עם ידידיך. גם בתוך העיר יש מקום לכולם, והרבה מקום לכולם. הפינים, כך למדנו במהלך הסיור, אוהבים את הפרטיות שלהם וקנאים לה, ממש כשם שהם גאים בסולידריות החברתית ובשוויון הכלכלי. 4 האם הסוציאליזם צריך להגן על זכותם של אנשים לפרטיות? אני משוכנע שכן. האם היכולת ליהנות מפרטיות היא תנאי הכרחי, או לפחות סיוע חשוב להגשמת הסוציאליזם? אי אפשר לפסול השערה זו על הסף. מה זה אומר על ארצנו הקטנה והצפופה כל כך? על כך צריך לחשוב…

ג.       קצת על העם הפיני

שום מוסד אנושי אינו ניתן להבנה במנותק מן ההקשר החברתי הקונקרטי שבו נוצר ובו הוא מתפקד. גם מערכת החינוך הפינית לא נולדה מחוץ לכל הקשר ולא מתפקדת בחלל ריק. לפני שנוכל לדבר על החינוך, עלינו להגיד כמה מלים על החברה הפינית, ומוטב לעשות זאת מנקודת ראותם של הפינים עצמם. כשהם מדברים על עצמם כקולקטיב לאומי הם מדגישים בעיקר את הדברים הבאים:

שוויון

 כמו אחיותיה הסקנדינביות, פינלנד היא אחת המדינות השוויוניות בעולם (מדד ג'יני נמוך בהרבה מ 0.30, שיעור העניים נמוך משבעה אחוז). הפינים גאים בשוויון השורר ביניהם ומדברים עליו כעל סגולה טובה לאומית.

סולידריות חברתית

הפינים מרבים לדבר ב"אנחנו", וממעטים לדבר על עצמם כפרטים. הזהות הלאומית שלהם נבנתה במהלך המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, מבעד לשני מאבקי-זהות. הם היו נתונים לשלטון זר של השבדים ואחר כך של הרוסים. מאבק העצמאות מן הרוסים הוליד שתי מלחמות עקובות מדם. אבל הפינים לא מרבים להעמיד אנדרטאות גבורה, להתאבל על הנופלים או לחגוג את הניצחונות (המועטים). הם מבטאים את הסולידריות הפינית בדרכים שקטות ויומיומיות יותר, בעיקר בדאגה מתמדת לכך ש"אף אחד לא יישאר מאחור". את המשפט הזה שמענו שוב ושוב מפי מורים ומחנכים פינים. החינוך דואג לכך שכולם יקבלו הזדמנות שווה. מדינת הרווחה ה"עמוקה" מבטיחה שגם המעטים שלא הצליחו, או לא רצו, לממש את ההזדמנות, לא ישקעו בעוני מנוול. ביטוי אחר לסולידריות החברתית היא נטייתם של הפינים לעבוד בצוות. הם יודעים לשתף פעולה זה עם זה ומרבים לעשות זאת. לתרבות הפינית שורשים עמוקים בכנסיה הלותרנית (הפרוטסטנטית). מדדי השוויון והסולידריות הגבוהים שלהם כמו באים לערער על התזה המפורסמת של מקס וובר אודות הולדת הקפיטליזם מתוך רוחה של הפרוטסטנטיות.

אמון

הנתונים של הפינים מרקיעי שחקים בשני מדדי האמון המקובלים: אמון באנשים אחרים ואמון במוסדות (מערכת המשפט, הפוליטיקאים, המשטרה). האמון ניכר מאוד גם במערכת החינוך: ההורים מאמינים במורים. המנהלים מאמינים במורים. המורים מאמינים בילדים. אווירה כללית של אמון שוררת במוסדות החינוך. זוהי לפחות אחת הסיבות לכך שהמורים הפינים מאמינים בעצמם.

עצמאות (אוטונומיה אישית)

הפינים קנאים לעצמאות שלהם כפרטים. הסולידריות החברתית והשוויון בפינלנד אינם סותרים את האוטונומיה והאחריות האישית אלא יוצרים אותן. המלה הפינית sisu המִתרגמת בערך ל"נחישות", היא אחת המלים החשובות ביותר לפינים, כשהם מדברים על עיצוב האופי (בעניין זה הפינים דווקא מדגימים את התזה הוובריאנית אודות המוסר הפרוטסטנטי). האוטונומיה המקצועית הרחבה שהם זוכים לה היא אולי הנכס היקר ביותר של המורים בפינלנד.

כששואלים את הפינים כיצד קרה הדבר שיש להם מערכת חינוך טובה כל כך, ומה מקורו של יחס הכבוד העמוק למורים, הם מונים בדרך כלל שלוש סיבות: א) בנצרות הלותרנית, נודעת חשיבות מיוחדת לחינוך: דעת קרוא וכתוב נחשבה לחובה מוסרית של כל אדם – כל אחד צריך היה להיות מסוגל לקרוא בכתבי הקודש ולפרשם בעצמו. ב) פינלנד היתה עד לא מזמן ארץ כפרית כמעט לחלוטין, ו"מורה הכפר" נהנה ממעמד מיוחד. ג) למורים ולמחנכים היה תפקיד חשוב בעיצוב הלאומיות הפינית ובניית האחדות הלאומית. אבל הפינים טועים בעניין זה. שלוש התופעות שהם מציינים היו קיימות, לפחות בחלקן, בחברות לאומיות רבות אחרות, שמערכת החינוך שלהן לא נהנית (לפחות בהווה) ממעמדה של מערכת החינוך הפינית. נדמה לי (אך עניין זה לא הוברר לי עד תום), שאת שורשי ההצלחה הפינית עלינו לחפש קרוב יותר לזמננו: מערכת החינוך הפינית אורגנה מחדש בראשית שנות השבעים, ברפורמה מקיפה אשר קבעה את צורתו ואת מעמדו של החינוך הציבורי. היה זה מקרה מובהק של בנייה "מלמעלה למטה": המערכת נבנתה ועוצבה על ידי השלטון המרכזי, בניצוחה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הפינית שהיתה אז בשלטון.

ד.      בתי הספר

הדבר הראשון שהרגשתי, כשצעדנו לעברו של בית הספר הראשון בסיור שלנו, היתה הקלה מוזרה. המבנה שנגלה לעינינו היה נעים יותר לעין ממרבית מוסדות החינוך הישראלים, אבל לא בעשר דרגות אלא בדרגה אחת או שתיים לכל היותר. "אם נרצה פעם ליישם בישראל את שיטת החינוך הפינית", אמרתי לעצמי, "לא נצטרך להרוס את המבנים של בתי הספר עד היסוד. נזדקק רק לקבלני שיפוצים". יש כנראה משהו משרה דכדוך בעצם קיומן של קוביות בטון גדולות המאכלסות ילדים בתוכן (כמעט כתבתי "כולאות"). כך בכל מקום וכך גם בפינלנד.

כשנכנסנו התחילה התמונה להשתנות. מבפנים, בתי הספר הפיניים בהחלט נראים יותר טוב משלנו. הכיתות מרווחות והן מחוברות ביניהן בחללים ציבוריים נעימים ונוחים (לא חסר מקום בפינלנד). התאורה משרה חום ורוגע (אי אפשר לסמוך על אור השמש בפינלנד). ובכל זאת: חדר כיתה, ולא אוטופיה. על הקירות תלויות יצירות של ילדי הכיתה, רפרודוקציות של עבודות אמנות, מפות וכרזות. בערך כמו אצלנו.  פה ושם גם ראינו בטון חשוף, צנרת ותעלות תקשורת לאורך הקיר. ההתרשמות שלי היא שבתי הספר בפינלנד נעימים ונוחים, אבל אינם יפים במיוחד.

הריהוט משך את עינינו יותר מן המבנים. הכתות בפינלנד מרוהטות היטב. בכתות רבות, בעיקר של ילדים קטנים, ראינו כמה סוגי כסאות: כסאות מסתובבים עם משענת, שרפרפים מוגבהים ואלסטיים בלי משענת ואפילו כמה כורסאות וספות ליד הקיר. לא לכל ישבן, ולא לכל ילד, מתאים אותו כיסא. ניכר היה שאף רהיט לא הגיע לכתה במקרה, ואף אחד מהם לא היה שבור או מרופט. את שולחנות הכתה אפשר בקלות לחבר לעבודה בקבוצות, לפרק מחדש או להסיט לשולי החדר.

שיעור טיפוסי בבית ספר יסודי בפינלנד נפתח בחלק פרונטלי של המורה, ועד מהרה מתפזרים הילדים לעבודה בקבוצות, בזוגות או ביחידים. חלקם נשארים סביב השולחנות, אחרים עוברים לפינות או לרצפה. יש מי שנגש למחשב ופותר שאלות המוקרנות על הלוח, ויש כאלה היוצאים לפינות ישיבה במסדרון שבין הכתות (הפינים יוצרים מרחבי למידה רבים ומגוונים, ומנצלים אותם בתבונה). המורה עוברת בין הילדים, או קוראת לכמה תלמידים ועובדת איתם כקבוצה. בדרך כלל אלה התלמידים החלשים בכתה, אך המורה נוקטת באמצעי הסוואה על-מנת להסתיר זאת (דבר זה ראינו כמה פעמים בפינלנד: כשצריך, מחלקים את התלמידים לפי רמות, אולם נוקטים באמצעים חינוכיים כאלה ואחרים לבל יגבה ליבם של החזקים או תיפול רוחם של החלשים, ובעיקר לבל ירגישו אלה או אלה את עצמם נבדלים מן האחרים). המורה לא צריכה לחשוש מ"איבוד שליטה": יש לה בכתתה 25 תלמידים לכל היותר, ולפחות סייעת אחת. בכתות שבהם "תלמידי-שילוב" או מהגרים שטרם השתלטו על השפה הפינית, עשוי מספר המבוגרים הנוכחים בשיעור להגיע לארבעה.

ה.      איך ייתכן בית ספר בלי משורים?

ציוד לימודי יש בשפע ובאיכות טובה. אין כוונתי רק (או בעיקר) לכך שלרשות המורה עומדים (בכל כתה) מחשב, לוח מחיק ומטול (והיא משתמשת בשלושתם במקביל: אין היא נאלצת להרים את המסך בכדי לכתוב על הלוח וכו'). בכתות ראינו עטים, עפרונות וצבעים בשפע. בכתת המלאכה נצבו מכונות תפירה חשמליות ומכונות אחרות שלא תמיד הצלחתי לעמוד על טיבן. בכתת חרשות העץ היו מונחים על מדפים או מסודרים בארונות כלי עבודה רבים ושונים, באיכות מעולה ובכמות מתאימה לצרכי השיעור. בחדר המוסיקה היו תלויות על הקיר יותר מעשרים גיטרות (וביניהן שתי גיטרות לשמאליים כמובן). צריך להבהיר שאני מדבר כאן על בית-ספר יסודי וחטיבת-ביניים "שכונתי" רגיל. לא איזו מגמת אמנות בתיכון למחוננים… ואולי גם את זה צריך להבהיר: כל הציוד נרכש מתקציב בית הספר, המגיע ממשרד החינוך הפיני. בחינוך הציבורי של פינלנד אין דבר כזה, פשוט אין דבר כזה "תשלומי הורים".

פרט לעובדה שתקציב החינוך בפינלנד גדול מאוד, שפע זה של ציוד מלמד דבר נוסף: הפינים מעניקים לילדיהם חינוך מגוון. הם מצפים מן הילד, ומאפשרים לו, לדעת לכתוב ולהתעמל, לנגן ולפתור בעיות מתמטיות, לקרוא ולהכיר את הטבע, להפעיל מחשב, לעבד עץ, לצייר ולתפור. הם מצפים זאת גם מן המורות שלהם (מורות בבית הספר היסודי מלמדות בכתתן כמעט את כל המקצועות. לפעמים הן עושות ביניהן "עסקאות בארטר": את תלמדי גיאוגרפיה בכתה שלי ואני אלמד התעמלות בכתה שלך…). באחד מבתי הספר שבהם בקרנו (יסודי וחטיבת ביניים בעיר הפרובנציאלית קוקולה) שאלתי את המורה שהדריכה אותנו: "האם כל בתי הספר בפינלנד מצויידים ברמה גבוה כל כך? היא השיבה, במעט מבוכה, שייתכן שיש בבית הספר שלה קצת יותר אייפדים מן המקובל, משום שזה בית-ספר חדש מאוד. "אני לא מדבר על אייפדים", אמרתי לה, "אני מדבר על המשורים!".

"את זה תמצא בכל בית ספר בפינלנד", פסקה המורה נחרצות, והוסיפה בתמיהה: "איך ייתכן בית ספר בלי משורים?".

ו.        שוויון ומצויינות

אנשי החינוך הפינים מסבירים בגאווה כיצד המערכת מחבקת את התלמידים החלשים – הנכים, לקויי הלמידה, המהגרים והמתקשים – ודואגת ש"אף אחד לא יישאר מאחור". משאבים רבים מושקעים בילדים הללו כדי לסייע להם לסגור את הפער, ומה שלא פחות חשוב: למנוע את תיוגם, בידולם והדרתם, להשאיר אותם חלק מן החברה ה"נורמטיבית". התוצאות מרשימות. מורה ותיקה אחת, הנותנת שיעורי תגבור לתלמידי חינוך מיוחד המשולבים בכתות רגילות, ספרה לנו, שבכתה א' יש לה בדרך כלל 15 תלמידים, ורק כחמישה מהם ממשיכים להזדקק לעזרתה בכתה ב'. יותר מפעם אחת שאלנו את בני שיחנו אודות הקצה השני של הסקאלה: "מה באשר לתלמידים המצוינים? כיצד אתם נותנים מענה לצרכים המיוחדים שלהם?". שוב ושוב קבלנו אותה תשובה: "אנחנו לא עסוקים בזה. אנחנו פשוט דואגים שאף אחד לא יישאר מאחור". שמענו את התשובה הזאת מפרופסור לחינוך באוניברסיטה, ממנהל בית ספר וממורה בכתה ד'. היא נאמרה בכל המקרים בנחרצות ובמלים כמעט זהות, ומכאן שאין זו עמדה פרטית של איש חינוך זה או אחר (או של אנשי חינוך רבים) אלא "אני מאמין" מערכתי: המצויינים יסתדרו. לא בהם צריך למקד את המאמץ החינוכי.

כשם שאין בפינלנד תיוג מיוחד לתלמידים מצטיינים. אין שם גם מוסדות חינוך מצטיינים. בתי הספר דומים מאוד זה לזה ברמתם, באיכותם ובקוריקולום שלהם. הילדים הולכים כמעט תמיד לבית הספר הקרוב ביותר, וזוכים בו לחינוך מעולה הנותן מענה גם לצרכיהם המיוחדים. הפינים מאמינים כי "בית הספר הטוב ביותר הוא זה הקרוב לביתך".

במערכת החינוך שלנו, דלת ההישגים אך רווית הססמאות על "הצטיינות, ו"מצוינות", עשויה גישתם של הפינים להישמע כמעט כדברי כפירה. אולם גם מי שלא מאמץ אל לבו את סט הערכים של הנאו-ליברליזם עשוי לתהות עליה. מחשבותי נדדו אל הפלנטה הדמיונית אנארס, שברומן "המנושל" מאת אורסולה לה-גווין. באנארס נוצרה חברה אנושית אוטופית שבה איש אינו חשוף למחסור, לאפליה, לדיכוי או לניצול. שֶוֶוק, גיבור הרומן, פיזיקאי מחונן ואדם מיוחד במינו גם מבחינות אחרות, מוצא עצמו במאבק עם יתר האנארסים. הוא מתקשה למצוא את מקומו בחברה, הדואגת "שאף אחד לא יישאר מאחור", אך אין בה מקום לזה הנמצא הרחק לפנים. האם פינלנד היא מין אנארס שכזו? חברה יציבה של בינוניים, טובים וטובים פלוס, אך בלי מצטיינים? ועד כמה באמת נחוצה ההצטיינות האישית? עד כמה היא חשובה למימוש חירות האדם? מה תרומתה האמיתית לחברה בכללותה ועד כמה היא תלויה בקיומם של מסלולי "חינוך למצויינות"? (פינלנד מקבלת ציונים גבוהים משל ישראל בכל המדדים החברתיים והכלכליים החשובים). אין לי תשובה שלמה לשאלות הללו. אם עלי לבחור בחירה דיכוטומית בין חברה הדואגת "שאף אחד לא יישאר מאחור" לבין חברה המשקיעה בקידום המצויינים, אני בוחר בלא היסוס בראשונה. אך האמנם חייבים לבחור?

באחד השיעורים שצפינו בהם שלחו את הילדים לעבודה אישית. אחד הילדים זחל עם ספר הלימוד שלו אל מתחת לשולחן, משם משך אליו כמה כסאות שיסתירו אותו, ונעלם במחילה שבנה. המורה שנכח בכתה לא הוטרד מכך כלל. כששאלנו הוא הסביר שהילד הוא תלמיד מצויין, היוצר לעצמו את מרחב הלמידה המתאים לו. חשבתי לעצמי: כשהחינוך ה"רגיל" ביותר הוא כה איכותי, כשמושקעים בו משאבים גדולים כל כך, כשרמת ההוראה גבוהה כל כך, וכשהמערכת כולה קשובה באופן מדוייק כל כך לצרכיו של כל ילד – האם באמת זקוקים ה"מצויינים" למשהו נוסף?

ז.        דידקטיקה, תיאוריה ופילוסופיה

 העדרו הכמעט מוחלט של "שיח המצויינות" ממערכת החינוך הפינית הוא גם אחד הביטויים לכך שהחינוך בפינלנד נעשה בנינוחות. הלימודים אינם תחרות ולא מרדף, ולא עושים אותם מתוך לחץ. המורים משדרים רוגע ובטחון, ונראה שהילדים קולטים זאת. הם גם לומדים מעט שעות: תלמיד כתה א' לומד 20 שעות בשבוע. עד שיגיע לכתה ו' עשוי מספר השעות השבועיות לעלות, במקרים מסויימים, עד כדי 29 (לשם השוואה: בתי התחילה בשנה שעברה את כתה א' בישראל עם 31 שעות לימוד בשבוע. השנה, בכתה ב', היא כבר לומדת 33 שעות). בניגוד לאיזה מיתוס ששמעתי על פינלנד לפני נסיעתי – יש מבחנים בבתי הספר בפינלנד. אלא שהם מעטים למדי, וכפי שהסביר לנו מנהלו של אחד מבתי הספר – כל מטרתן של הבחינות וההערכות היא להקנות לחניך בהדרגה את היכולת לבחון ולהעריך את עצמו.

הפינים מאמינים שכל מקום וכל זמן הם הזדמנות ללמידה. גם ההפסקות. גם הפנאי. באחד מבתי הספר שבהם בקרנו ספרו לנו שפעם אחת בכל חודש הם מרחיבים את ההפסקה הגדולה לשעתיים של משחק חופשי בחצר. בלי "תחנות", "פינות", "הפעלות" והודעות במערכת הכריזה. פשוט שעתיים של משחק חופשי. המורים לובשים ווסטים צבעוניים ונוכחים בסביבה למקרה הצורך (לצערי לא הצלחתי להבין האם ההפסקה המורחבת היא יוזמה מקומית או נהוגה בכל בתי הספר). הם גם מרבים ביציאה לטבע (הפינים מאוהבים ביערות ובאגמים שלהם). יציאה ליום שדה היא פרוצדורה פשוטה מאוד, והיא בסמכותה המלאה של המורה, בלי אישורי-הורים, אישורים ממשרד החינוך, מילוי טפסים וקריאת קובצי הנחיות מחברת הביטוח. את ארוחת הצהרים אוכלים הילדים בקפיטריה של בית הספר – לא חברות קייטרינג ולא חמגשיות. מנסיון אישי – האוכל טעים בהחלט (בתנאי שאתם אוהבים דג סלמון. אני אוהב).

ממש כשם שהם קנאים לאוטונומיה האישית, הפינים מדגישים את חשיבותם של עבודת הצוות ושיתוף הפעולה. החינוך לערכים הללו מתחיל מגיל צעיר, והוא משלב תלמוד ומעשה. ה"עבודה בקבוצות" אינה רק מתודה סתמית, או דרך להקל מעט על המורה – היא עבורם עיקר חינוכי.

ומה באשר למתודולוגיה? ומה באשר לדידקטיקה? ובכן, בתחומים הללו הפינים מפתיעים בכך שאינם חדשנים, או מחדשים בכך שאינם מפתיעים. שיעור נראה כמו שיעור: המורה מסבירה, המורה שואלת, הילדים משיבים, מתחלקים לקבוצות עבודה, פותרים את התרגילים בספר. כמה הם שתיים ועוד שלוש? כמה הם חמש פחות שתיים? כמה הם חמש פחות שלוש? הכל שמרני למדי. באחת מפגישותינו הרצתה לנו מורה לכתה ד' (בתבונה וברהיטות) על טכניקת ההוראה שלה, שלדבריה פותחה בסקוטלנד לפני חמישים שנה!

אין כוונתי לומר שמערכת החינוך בפינלנד מקלה ראש בשאלות הדידקטיות. ממש לא. כל מורה, כל צוות מורים וכל בית ספר משקיעים זמן ומשאבים ברכישתם של כלים דידקטיים, פיתוחם, עיצובם ויישומם. הם פשוט לא אחוזי תזזית פדגוגית, ולא אחוזי חרדה מתוצאות מבחני ההערכה הקרובים (משרד החינוך הפיני ממעט מאוד לעשות מבחנים כאלה). משרד החינוך אינו מוציא תכניות לימודים ואינו מוריד אל השטח הנחיות דידקטיות. היבטים אלה של החינוך הם פררוגטיבה של בתי הספר, ובעיקר של המורים בכיתותיהם. הממשלה מסתפקת בקביעת הקוריקולום, בהגדרת היעדים, וכמובן – בתקצוב. אגב, הפינים ביטלו כליל את תפקיד הפיקוח על בתי הספר. כן כן, מערכת החינוך בפינלנד היא מערכת חינוך ציבורי נטולת מפקחים.

באחד מבתי הספר שבהם בקרנו, שאלנו מורה ותיקה לכתות הנמוכות היכן רכשה את שיטות ההוראה שלה. "את רובן רכשתי או פִתחתי כאן, בבית הספר, תוך כדי עבודה", ענתה לנו.
– "ולא למדת דידקטיקה באוניברסיטה, כשהוכשרת להוראה?"

-"כן, למדו אותנו קצת דידקטיקה, אבל זה ממש לא היה העיקר. באוניברסיטה הקנו לי תיאוריה של החינוך ופילוסופיה של החינוך, וזה מה שחשוב".

בהן צדק. אילו הדברים ששמעתי מפיה של מורה לכתה א' בבית ספר יסודי בהלסינקי: "הקנו לנו תיאוריה ופילוסופיה, וזה מה שחשוב".

אני מלמד כבר שנים קורסים בפילוסופיה של החינוך במכללת דוד ילין… הרגשתי שאוזני מסמיקות.

ח.      המורות

מערכת החינוך של פינלנד נראית כמלאכת מחשבת, כמין מנגנון מתואם שבו כל החלקים ערוכים בהרמוניה, והגיון פנימי אחד, חזק וברור, מכתיב את עיצובו ופיתוחו של כל רכיב ורכיב. משל היתה מערכת החינוך מין ירושלים של מעלה שעוצבה בידי-שמים וירדה מושלמת לארץ. התבוננות כזאת מקרבת אותנו קרבה מסוכנת אל המסקנה כי פינלנד היא אכן אוטופיה. יש בכך משהו מתסכל מאוד: במלוא חריפותה עולה השאלה "איפה מתחילים?". אני משוכנע שמחקר מקיף ומעמיק יותר מן המבט החטוף שזכיתי לו, יוליד תמונה מורכבת והיסטורית-התפתחותית של המציאות בפינלנד, ובכל זאת – לא הצלחתי, בכל תשעת ימי הסיור, להשתחרר מתמונת "מלאכת המחשבת" ששלטה ברשמי.

כל הרכיבים משולבים זה בזה, אך יש מרכיב אחד שחשיבותו שקולה כנגד כל היתר. אולי אין הוא מספיק בפני עצמו, אך גם כל יתר מרכיביו של החינוך בפינלנד לא היו יכולים לחולל את הנס הפיני בלעדיו. מרכיב זה הוא המורים, או בעצם המורות (שכן אפילו בפינלנד השוויונית הוראה היא מקצוע של נשים). אכתוב עכשיו קצת על המורות הללו (ברשותכם אדבר בלשון נקבה, ויסלחו לי חברי המורים).

כל המורות בפינלנד, באופן מוחלט ובלי יוצא מן הכלל, הן בעלות תואר שני בחינוך כבר מרגע שהן מתחילות לעבוד. מורות היסודי לומדות חמש שנים בחוג לחינוך, במסלול הכולל בתוכו גם פרקים לא ארוכים של הכשרה מעשית. הקוריקולום של בית הספר היסודי מכיל 13 מקצועות, ובאופן עקרוני צריכה כל מורה לדעת ללמד את כולם. הסטודנטיות להוראה המתעתדות ללמד בכתות העל-יסודיות לומדות תואר ראשון בתחום דעת, בהתמחות ראשית ומשנית (למשל: מתמטיקה ופיסיקה) ואז עוברות אל המחלקה לחינוך להמשך לימודיהן. כאמור, שני המסלולים מקנים לסטודנטיות תואר שני. מקצוע ההוראה הוא מקצוע מוערך מאוד ומבוקש מאוד בחברה הפינית (אף כי המשכורת, המאפשרת בוודאי קיום בכבוד, אינה גבוהה במיוחד). קשה מאוד להתקבל ללימודי חינוך. המיונים קפדניים והמקומות מועטים (זה קשור מן הסתם בכך שבפינלנד יש מעט מאוד ילדים). מספרם של הנרשמים ללימודי חינוך יסודי באוניברסיטת הלסינקי עמד השנה על 1578. רק 120 התקבלו. למתקשים בחשבון אבהיר שפירוש הדבר, שפחות משמונה אחוז מן הנשים השואפות להיות מורות ביסודי זוכות להתקבל ללימודים.

קחו נשים צעירות, נלהבות וחדורות מוטיבציה, שהוכיחו את כישוריהן הגבוהים, העבירו אותן מסלול הכשרה ארוך ואינטנסיבי, רווי תיאוריה ופילוסופיה וגם, במינון נכון, דידקטיקה והתנסות מעשית, העניקו להן תואר אקדמי גבוה שזכו בו ביושר, ושלחו אותן לעבוד במקצוע הנהנה מסטאטוס חברתי גבוה וממידה גדולה מאוד של אמון ציבורי. מה תקבלו?

התשובה המובנת מאליה היא "מורות מעולות". תשובה פחות מובנת מאליה, אך לא פחות חשובה היא: נשות-מקצוע מודעות לערכן, חדורות גאווה מקצועית וקנאיות לאוטונומיה שלהן. בעיני, האוטונומיה המקצועית של המורה היא הדבר המרשים ביותר במערכת החינוך הפינית. כל מורה ריבונית לנהל את כתתה, לבחור את שיטות הלימוד, לדייק את התכנים, לנהל את התקשורת עם ההורים, לאבחן (בעצמה) ילדים הסובלים מלקויות ולהציע להם פתרונות, לפתור בעיות משמעת ובעיות אחרות. במהלך הסיור פגשנו מורות ביסודי שהרצו בפנינו ברהיטות על הכתה שלהן, על דרכי ההוראה שלהן, על המדיניות הבית ספרית ועל הקוריקולום הממלכתי. אי אפשר היה שלא להתרשם. אחת מנשות המקצוע המרשימות הללו אמרה לי בשיחת מסדרון: "אנחנו משפחה מועטת הכנסה. יש לנו ארבעה (!) ילדים, ובן זוגי עובד כבמאי אנימציה ולא מרוויח הרבה. לכן בקשנו (וקבלנו) סבסוד ממשלתי לחוג הגיטרה שבני משתתף בו אחר הצהרים". לפי תומה אמרה את הדברים, כמשוחחת על משהו שאין טעם להסתיר אותו, וודאי שאין מה להתבייש בו.

שוב חשוב להדגיש: השמירה הקנאית על האוטונומיה המקצועית אין פירושה שהמורות בפינלנד נמנעות מעבודה בצוותים. נהפוך הוא. אלא שעבודת-צוות אמיתית לא מבטלת את סמכותה של המורה בכתתה אלא בונה אותה. ומנהלת בית הספר הפיני לא מורידה הנחיות מלמעלה, אלא יוצרת את התנאים האופטימליים עבור המורות כדי שהללו יוכלו לבצע את תפקידן.

ט.     ענן שחור גדול עולה במערב?

ביום השני לסיורנו נפגשנו עם מזכירת המדינה של פינלנד. היא אמרה לנו שעקרונות החינוך הפיני נטועים עמוק בחברה, ולכן שינויים וזעזועים פוליטיים, וחילופי שלטון בין ימין ושמאל, לא משפיעים על מערכת החינוך. שבוע ימים סבבנו בפינלנד, מצוידים ב"הבטחה" זו, אבל ביום האחרון נעכרה התמונה. בקרנו בבית ספר אשר בו מתקיימים אימוני הוראה. ליוותה אותנו אישה מרשימה העוסקת בחינוך בלתי פורמלי באחד המרכזים הפיניים לחינוך לאהבת הטבע. שוחחנו עם מנהלת בית הספר וכהרגלנו המטרנו עליה שאלות. פתאום התערבה המלווה, אשת החינוך-לטבע ואמרה: "עליכם לדעת שתקציבי החינוך בפינלנד עברו קיצוץ דרמטי בשנה האחרונה". נדהמנו. צל נפל על כל מה ששמענו ולמדנו. כמה דקות אחר כך תפסתי את אשת-הטבע לשיחה פרטית ושאלתי אותה במה מדובר. היא הסבירה:

"בפינלנד שולטת עכשיו ממשלת מרכז-ימין עם אידאולוגיה נאו-ליברלית. מקצצים בתקציבי החינוך… מנסים להפריט את בתי החולים…".

– "את לא חוששת שזו תחילת הקץ?", שאלתי.

– "כן. אנחנו מנסים בכל כוחנו להיאבק, אבל הממשלה להוטה להפריט את המגזר הציבורי".

– "זה אסון!" קראתי (קצת בחוסר טאקט), "זה יהרוס את הכל!"

– "נכון", היא אמרה, "ראינו מה זה עשה לשבדיה…"

ראינו מה זה עשה לשבדיה? לשבדיה??? הקיסרית הבלתי מעורערת של הסוציאל-דמוקרטיה בעולם כולו? מסתבר שסוציאל-דמוקרטים פינים משקיפים על שבדיה משמאל, והם משקיפים עליה בדאגה.

השיחה הזאת הזכירה לי קולות אחרים ששמענו במהלך הסיור, וייתכן שלא ייחסנו להם מספיק חשיבות. יותר ממחנך פיני אחד הביע חשש עמום, שמערכת החינוך הפינית נמצאת מעבר לשיא, ואולי מתחילה לאיטה לגלוש במורד. זה קשור, ללא ספק, בתהליכים פוליטיים, דמוגרפיים, כלכליים ותרבותיים העוברים על פינלנד כולה. האם החברה הפינית תאמץ, ארבעים שנה אחרי כולם, את סט הערכים הנאו-ליברלי ההרסני? אין זה התסריט היחיד האפשרי. במשך שנים רבות הצליחה פינלנד לשמור על דרכה המיוחדת כשהיתה נתונה תחת השפעתו של הקומוניזם הסובייטי ממזרח. יש לקוות, שתצליח גם לשמור על האוטונומיה שלה מול ההשפעה של הקפיטליזם מן המערב – השפעה פחות ברוטלית, אולי, אבל לא בהכרח פחות מסוכנת.

י.        ברעום המנועים

 בערב האחרון שלנו בפינלנד, שוחחנו, אגב ארוחת ערב, עם מנהל של בית ספר יסודי בקוקולה. שאלתי אותו: "האם לדעתך אפשר לקיים מערכת חינוך כמו זו שלכם במדינה מערבית 'רגילה' עם פערי הכנסות, אידאולוגיה נאו-ליברלית, מדיניות הפרטה ורמות נמוכות הרבה יותר של אמון בין האזרחים לבין עצמם ובין האזרחים והממסד?". איש שיחי הישיר אלי את מבטו וקבע נחרצות: "לא".

"זה מה שניסו לעשות באבו דאבי", הוא המשיך. "באו אלינו מאיחוד האמירויות ואמרו: 'יש לנו כסף. אנחנו רוצים להקים לעצמנו מערכת חינוך כמו שלכם'. זה לא הצליח. זה לא יכול להצליח".

כשראה מנהל בית הספר שנפלו פני, אמר לי בנסיון לנחם: "אבל אולי החינוך יכול להיות נקודת ההתחלה. תן לילדים חינוך כמו זה שאנחנו נותנים כאן, ותראה איזו חברה לאומית ייצרו לעצמם כשיהיו אזרחים בוגרים". הנה, אמרתי לעצמי, חוזר ומופיע המעגל המרושע של התיקון החינוכי. 5 "איך נהיה אנו ללא-אנו?" שאל יוסף חיים ברנר. אפלטון ניסח את הבעיה אלפי שנים קודם לכן, ב'פוליטיאה' שלו: ילדים שהתחנכו בחינוך מעולה יגדלו להיות אזרחים שיבנו לעצמם חברה מעולה עם מוסדות חברתיים מעולים. אבל רק חברה מעולה שכזאת תעניק לילדיה, אזרחיה לעתיד, חינוך מעולה. ובלי חינוך מעולה, כיצד נגדל אזרחים שייצרו חברה כזאת?

חייכתי אל בן שיחי ולא השבתי דבר.

למחרת, ברכבת שנסעה דרומה על פני יערות ואגמים חשבתי לעצמי: לפני יותר משלושים שנה נכנסת אל המערה הזאת שכרה לך אפלטון ב'פוליטיאה', ומאז אתה מחפש את הדרך החוצה ואינך מוצא. חברה טובה תוליד חינוך טוב שיוליד חברה טובה בדור הבא. חברה גרועה תוליד חינוך גרוע שיוליד חברה גרועה בדור הבא. איך פורצים את המעגל? אנחנו מטילים את יהבנו על החינוך, וליתר דיוק על המחנכים, ואם לדייק ממש יש לומר: על המחנכות. אבל כיצד תוכשרנה המחנכות הללו להעניק לתלמידיהם אותו חינוך מחולל שינוי? מי יחנך את המחנכות?

באותו יום, בשעה של אחר צהרים, המריא המטוס שלנו מהלסינקי בחזרה לארץ. ברעם מנועיו שמעתי קול משיב:

אתה עובד במוסד להכשרת מורים. אתה מלמד מורות ומחנכות לעתיד. חברותיך למשלחת מלמדות מורות ומחנכות לעתיד. כיצד זה אתה שואל "מי יחנך את המחנכות" והרי התשובה ידועה לך.

הפניות
  1. אדגיש בעיקר ארבעה עניינים חשובים שכלל  – או כמעט – לא נגעתי בהם: א) עבודה עם ילדים בעלי לקויות קשות; ב) התמודדות מערכת החינוך עם ההגירה מארצות העולם השני והשלישי שמתחילה למצוא את דרכה גם אל פינלנד; ג) החינוך לאהבת הטבע ולשמירה על הטבע; ד) החינוך בגיל הרך. בארבעת התחומים הללו ראינו דברים מרשימים ומעוררי השראה שלצערי לא אכתוב עליהם כאן.[]
  2. זוהי אטימולוגיה עממית ולא מדעית. נראה שאיש לא יודע בוודאות מה מקור השמות "פינלנד" ו"פינים". בשפתם של הפינים עצמם נקראת הארץ "סוּאו‎ֹמִי", וגם מקורו של שם זה אינו ברור.[]
  3. לא מעט נאמר ונכתב על מערכת החינוך הפינית. אפילו בטלויזיה הישראלית כבר היו על כך כמה כתבות. קורא העברית יכול ללמוד על החינוך בפינלנד מספרו של פזי סאלברג, "Lessons from Finland", אשר יצא לאור בעברית (בהוצאת מכון מופת והקיבוץ המאוחד, ובתרגומה של תמי אילוןאורטל), תחת השם "לומדים מפינלנד".[]
  4. יש להדגיש שקנאותם של הפינים לפרטיות חלה בעיקר על הפרטיות הקונקרטית שלהם: גופם, סביבתם המיידית, הדברים שהם עושים בעצמם. קנאות זו נחלשת או נעלמת כליל כאשר מדובר בפרטיות המופשטת החביבה כל כך על האידאולוגים של הקפיטליזם: גביית מיסים עמוקה (ופרוגרסיבית) אינה נחשבת בעיני הפינים פגיעה בפרטיות. ועוד דוגמא: לכל אדם בפינלנד מותר להכנס לכל חלקת טבע (יער, אגם, ביצה או חוף ים, אלה בערך האפשרויות כמשדובר בטבע פיני). מותר לו ליהנות מן הטבע, לבלות בו, לטייל, לשחות, לקטוף גרגרייער, לשחק ולערוך פיקניק. אין כל צורך לקבל אישור מן הבעלים של השטח, ולבעלים אין זכות חוקית להוציא את המטייל משטחו או לדרוש ממנו תשלום עבור הכניסה.[]
  5. "Vicious circle". בעברית מקובל הביטוי "מעגל קסמים" או "מעגל שוטה", אבל נדמה לי שבמקרה זה המעגל הוא באמת מורשע, כלומר vicious. הכוונה למצב לוגי שבו א' הוא תנאי הכרחי לשם קיומו של ב', אבל ב' הוא תנאי הכרחי לשם קיומו של א'. במקרה שלפנינו: חברה טובה נתפסת כתנאי הכרחי לחינוך טוב וחינוך טוב נתפס כתנאי הכרחי לחברה טובה. במקרים מעגליים כאלה, אם א' וב' אינם קיימים כבר ביחד, אין, לכאורה, שום דרך ליצור אותם. אין מהיכן להתחיל.[]

17 תגובות בנושא “החינוך בפינלנד”

  1. תודה על המאמר, יפתח.
    שאלה שמעניינת אותי ולא מצאתי אליה התייחסות: מה מעמדם של ארגוני המורים בפינלנד והביטחון התעסוקתי של עובדי ההוראה?

    היה לי ויכוח פעם עם ניאו-ליברל על החינוך בישראל לעומת פינלנד, וכרגיל – הגענו לטיעון שהאשמים ב"מצב החינוך" הם ארגוני המורים ומוסד הקביעות. אני הטחתי בו שהוא לא יודע מה זה לפטר מורה בפינלנד, אבל האמת היא שגם אני לא יודע.
    ידוע לי שארגוני המורים היו שותפים פעילים בעיצוב הרפורמה הפינית, אבל מעניין לדעת האם הטענות בדבר הצורך ב"גמישות ניהולית" (בנוסח הנאו-ליברלי שלהן, כלומר- יכולת לפטר עובדים בפשטות יחסית) מוצאת אישוש במערכת החינוך הפינית או שהיא מחלישה אותן.

    1. לרוע המזל גם אני לא יודע…
      מכל האינפורמציה שנאספה אל אוזני אני חושב שבאופן כללי הבטחון התעסוקתי בפינלנד גבוה מאוד, והמורים לא יוצאים דופן בכך לשום כיוון. אבל אני מבהיר שזו כמעט אינטואיציה. כדאי לשאול מישהו שמבין בזה יותר. אולי בצדק ואולי שלא בצדק, לא שאלתי את השאלה הזאת בפינלנד.
      הנה שאלה אחת שכן שאלתי: לא באשר להגנה של ארגוני המורים על המורה הספציפי אלא באשר ליכולתם למנוע תהליכים של שחיקת המבנה החינוכי, הפרטתו וכו'.
      גברת אחת שאיננה מורה אמרה לי שארגוני המורים חזקים מאוד, והם מתנגדים בתוקף למדיניות ההפרטה של הממשלה הימנית, ובכך היא (אותה גברת) תולה את תקוותה.
      אדון אחד, מנהל בית ספר, אמר לי שארגוני המורים חלשים למדי, אבל הם נהנים מתמיכה וסולידריות מצד ארגוני עובדים אחרים, חזקים יותר. הוא מקווה שזה יספיק כדי לעצור את המגמות השליליות.
      מי מהם צודק אינני יודע.

  2. שכויח עצום על הרשמים המעניינים הללו.
    לא נותר אלא לבקש שתמצא את הפנאי לכתוב גם על הנושׂאים שעלו בהערת השוליים הראשונה.

  3. תודה, יפתח, על מאמר מפוכח ומפורט!
    אשמח אם תוכל להרחיב על הקוריקולום "מטעם" שאתה מתאר – מה בדיוק מכתיב משרד החינוך הפיני לבתי הספר תחת "קוריקולום"? האם מדובר בתכנים? בליבה שחובה על כל תלמיד ללמוד בשכבת גיל מסוימת?

    בנוסף – האם ראית ניסיון לשבירה של מסגרת שכבות הגיל באופן כלשהו?

    תודה,
    ניר

    1. שלום ניר. שתי השאלות שאתה מעלה מחייבות ידע מקיף יותר מזה שאני רכשתי בסיורי.
      לא ראיתי את הקולוקוויום ה"ממלכתי" של פינלנד. נאמר לי שהוא זמין באינטרנט, אבל בשפה הפינית שאני, איך לומר, לא בקיא בה.
      עוד נאמר לי שיש גם תרגום לאנגלית, אבל שצריך לרכוש אותו בכסף (כן. הפינים מתחילים "לעשות כסף" מן הידע החינוכי הייחודי שלהם. אפשר לחשוב על זה כל מיני מחשבות. לאו דווקא חיוביות).
      לגבי שבירת מסגרות גיל: ראיתי לא מעט דברים כאלה אבל לא זכור לי משהו מיוחד במינו בהקשר זה. בהחלט ייתכן שפספסתי משהו.
      אני מבקש מכל הקוראים לזכור שכל הכתוב לעיל נסמך על קצת קריאה מקדימה ובעיקר על סיור אחד, במוסדות מסויימים וכן הלאה הסתייגויות. אני די בטוח לגבי התקפות של "הרוח הכללית", אבל לא מתחייב לגמרי באשר לפרטים.
      מי שיודע להשיב על שאלות נוספות ומפורטות – שיקום!

  4. יפתח, תודה על המאמר מאיר עניים.
    האם תרשה לי לתרגם את המאמר לאנגלית ולשלוח לחבר שלי בפינלנד כדי לשמוע את דעתו?

      1. שלום יפתח,

        התשובה של חברי טימו (יש לו 4 ילדים ו2 נכדים, כך שהוא לא חסר ניסיון במערכת החינוך הפינית):

        Michael,

        I read through the text, very interesting indeed. Few comments here, I could talk more on this but few comments (discussed this with my wife, although she has not read the text, at least yet) …

        The concept of "no one will be left behind" is one of the fundamental thing in the whole Finnish society, not just schools. It pretty much started in the second world war when Finland was fighting Soviet Union and has since been used n so many contexts. In education system, this principle might have downside as well when we do not really give focus on excellent students. One ,might ask, what do we miss in terms of innovation, thought leadership etc not giving more challenges to excellent students (they can get bored and eventually unmotivated). Hard to measure of course.

        Education plans by Ministry of Education are pretty great, but really hard to implement nowadays, mainly because government constant decrease of funding from education system and pursuing Neo-liberal ideology. This budget cutting was discussed during their trip and on my opinion, this will lead to a major disaster sooner than later. As was said, we typically implement what Sweden has done, even after it has been proven wrong in Sweden. This I cannot explain nor can anybody else.

        On the same budget topic, size of the class can be way bigger than 25, even 35, with one teacher, no assistant. This easily leads to losing control, which have been seen on so many cases. Also finding qualified teachers is very hard and many temporary teaching positions are occupied by non-qualified persons (I guess this is salary related == budget cutting hits again).

        Overall, I think Finnish education system is still good on elementary, junior high and high school level, but there are big, big concerns of what will happen in near future. The few big universities, like Helsinki University (this is my wife's and uni), Aalto University and some others are very good and education is free (you only need to buy books). Budget cutting is hitting these as well, unfortunately. The other change in is that there is now – since autumn of 2017 – tuition fees implemented for non EU/EEA students which obviously will decrease people coming to study in Finland (http://www.mastersportal.eu/articles/354/tuition-fees-and-funding-opportunities-in-finland.html).

        Having said all this, the article describes things very nicely. but is a bit too optimistic / positive. Probably because a lot of this was planned by Ministry of Education (or some institution) and maybe the visited schools were hand picked. Do not get me wrong, things are still relatively good.

        Cheers TimoJ

        1. תודה לך מיכאל על העדות שספקת לנו, ואנא מסור את תודתי גם לחברך טימו.
          אני מוצא עצמי מסכים למה שכתב טימו, ומן הסתם הוא מכיר את הדברים לעומקם והרבה יותר טוב ממני.
          לשאלת הקריסה הצפויה למערכת החינוך הפינית: בעיני (כמו גם לדעת טימו, אם ירדתי לסוף דעתו) קריסה כזאת לא תבוא מתוך מערכת החינוך אלא תהיה תוצאה של מדיניות נאו-ליברלית ההולכת ומשתלטת על פינלנד.
          זו הסכנה הגדולה המאיימת על החברה הפינית. והנה אנחנו רואים, שוב (בפעם האלף), שעתיד החינוך מוכרע מחוץ לשדה החינוך – הוא מוכרע בשדה הפוליטי.
          והמסקנה: מחנכים – אינכם יכולים להרשות לעצמכם להיות א-פוליטיים!
          יפתח

      2. תוך כדי תרגום שמתי לב לפסקה הבאה: "משרד החינוך אינו מוציא תכניות לימודים ואינו מוריד אל השטח הנחיות דידקטיות. היבטים אלה של החינוך הם פררוגטיבה של בתי הספר, ובעיקר של המורים בכיתותיהם. הממשלה מסתפקת בקביעת הקוריקולום". מה ההבדל בין תכניות לימודים וקוריקולום?

        1. הקוריקולום קובע רק את התכנים ואת היעדים.
          תוכנית הלימודים קובעת גם את דרכי ההוראה, את המתודות וכו'

  5. אני חושב שהתשובה ברורה מתוך המאמר שלך.
    1. צריך מורים ומורות טובים כדי לגדל גברה טובה.
    2. צריך חברה טובה בשביל לגדל מורים ומורות טובים.
    מכאן נובע שאתה רוצה לייבא מורים ומורות ממקומות בהם החברה *כבר* טובה, ומהכתבה שלך ישנם 2 אפשרויות:
    1. להביא חלק ממורי פינלנד לארץ (פחות ריאלי)
    2. לשלוח את טובי בנינו ובנותנו ללמוד הוראה בפינלנד…

    בהצלחה 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *