יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה", גליון מס' 33. עלה לאוויר לראשונה באתר יסו"ד אוקטובר 2008)

השיבה אל 'ארון הספרים היהודי' היא תופעה תרבותית רווחת בישראל. בשנים האחרונות נוסף לה מימד חדש: החיבור שבין יהדות ו"צדק חברתי", אליו מתלווה לא פעם גם דגש על "ערכי הקהילה". ארגונים ואנשים מחפשים במקורות העתיקים חיזוק למאבקם הפוליטי נגד המדיניות הכלכלית-חברתית הנוהגת. במגמה כללית זו ניתן לזהות שתי מגמות-משנה: זו ה"מתונה", הרואה בעיסוק ביהדות השלמה הכרחית לתיאוריות הפוליטיות והכלכליות המניעות את המאבק החברתי; והקיצונית הרואה ביהדות מצע טוב יותר לניהול המאבק החברתי ממצעים אידיאולוגיים כמו הסוציאליזם. המתונים מבקשים, איפוא, ליצור סוציאליזם "יהודי". הקיצוניים מבקשים להחליף את הסוציאליזם ביהדות. לשניהם אקרא במאמר זה, למען הקיצור "המשלבים" [בין יהדות ובין שיח הצדק החברתי].
במאמר זה אדון במשלבים באופן ביקורתי, אך לא שוללני נחרץ: בתחילה אעמוד על הטעויות שלדעתי המשלבים לוקים בהן. בהמשך אשרטט את הגבולות שבתוכם יש לקבל בברכה את מגמתם של המשלבים.

להמשיך לקרוא שירת המהפכה והסמלים שבארון: על "יהדות" ו"מאבק חברתי"

יפתח גולדמן
(מאמר לקטלוג התערוכה "מבעד לחפץ" במוזיאון הפתוח לצילום בתל חי, דצמבר 2007)

מִכָּל יְצִירוֹת הָאָדָם אֲנִי אוֹהֵב

אֶת אֵלֶּה שֶׁהִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן.

סִירֵי הַנְּחֹשֶׁת עִם הַצַּלָּקוֹת וְהַשּׁוּלַיִם הָמְשׁוּטָחִים

סַכִּינִים וּמַזְלֵגוֹת שֶׁיָּדִיוֹת-הָעֵץ שֶׁלָּהֶם

נִטַשְׁטְשׁוּ מֵהַרְבֵּה יָדַיִם: צוּרוֹת כְּאֵלֶּה

נִרְאוּ לִי הָאֲצִילוֹת בְּיוֹתֵר…

ברטולט ברכט, "מכל יצירות האדם"[1]

להמשיך לקרוא כלי וחפץ בו: על חפצים של אנשים ואנושיותם של חפצים

יפתח גולדמן
(הרצאה בפני החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007)

פילוסופים שונים הציגו בהגותם ביקורת רדיקלית על המציאות האנושית. לעתים היתה הביקורת מכוּוֶנת באופן קונקרטי אל חברת זמנו של הכותב, ולעתים לבשה אופי של דיון כללי על מצבו של האדם בכל זמן ובכל מקום. הגבולות שבין הביקורת על מציאות היסטורית-ספציפית, לבין זו שעניינה מאפיינים אוניברסאליים או טראנס-היסטוריים של האדם – גבולות אלה הם כמובן מטושטשים. לעתים אנו שומעים בביקורת שמציג הפילוסוף על מציאות זמנו גם טענות בעלות תוקף כולל יותר. כך, למשל, כאשר מבקר מארקס את ההתנכרות האנושית בחברת הסחורות של הקפיטאליזם, ארוגה הביקורת בתפיסה כוללת אודות ההיסטוריה האנושית כהיסטוריה של ניכור, ניצול ואנטגוניזם חברתי. ולעתים, כשמציג הפילוסוף טענות כלליות אודות מצבו של האדם באשר הוא, אנו מאתרים בדבריו מאפיינים קונקרטיים של הזמן ההיסטורי שבו הוא מציג את ביקורתו. כך, למשל, אצל רוסו. הביקורת האוניברסאלית שלו על מצבו של האדם ("האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים") היא גם, אולי בעיקר, ביקורת היסטורית-קונקרטית על דפוס האזיקים של החברה הבורגנית ההולכת ומתהוָוה בימיו.

להמשיך לקרוא ביקורת רדיקלית ואוטופיה: מעגל הקסמים של התיקון הפוליטי

יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "פנים", גליון 41, דצמבר 2007. עלה לאוויר לראשונה באתר "הסתדרות המורים")

בעולם המערבי נישא דגל ה"קהילה" לרוב על ידי הימין השמרני. בישראל, משמשת ה"קהילה" אחד מהכלים האידיאולוגיים והארגוניים של מהפכת ההפרטה ושל פירוק מדינת הרווחה. "העברת האחריות לקהילה" פירושה לא פעם הסתלקות של המדינה מאחריותה, ו"העצמת הקהילה" מתגלה לעתים קרובות כהפקרתם של ציבורי אדם לשררתם ולנדבת לבם של בעלי הון ושל קרנות פילנטרופיות.

להמשיך לקרוא חברותא בעידן ההפרטה

Yiftah Goldman

הערך "קיבוץ" ב"מילון ההיסטורי-ביקורתי למרקסיזם" . פורסם בשפה הגרמנית ב 2008. כאן מובאת הגירסה האנגלית

The Kibbutz is a form of communal village first established in Palestine in the second decade of the twentieth century. At present, there are about 270 Kibbutzim (plural of "kibbutz") in the state of Israel, with a total of some 120,000 members. In the last two decades, Kibbutz movement has been undergoing a serious economic, social and ideological crisis.

להמשיך לקרוא Kibbutz

יפתח גולדמן
(מאמר המבוסס על גירסה מוקדמת של פרק מעבודת הדוקטורט שלי. התפרסם בכתב העת "עיונים בתקומת ישראל" בשנת 2005)

מאמר זה מוקדש לבירורה של מחלוקת בקרב התנועה הסוציאליסטית על דרך שחרור החברה (כלומר: על הפרקסיס האמנסיפטורי) ולבירור השלכותיה של מחלוקת זו על מגמות ואפשרויות בחברה הישראלית בעבר ובהווה. שורשיה של המחלוקת במפלגות ובזרמים הסוציאליסטיים באירופה של המאה התשע-עשרה, אולם, כפי שיובהר במאמר, יש לדיון זה נגיעה ישירה אל נסיונות הגשמת הסוציאליזם בישראל מאז ראשית הציונות ועד ימינו. כשם שהציונות בכללה היתה תולדה מאוחרת של עלית הלאומיות באירופה, כך תנועת העבודה הציונית הושפעה עמוקות מן הסוציאליזם האירופי. יתר על-כן, הציונות הסוציאליסטית הכילה יסודות של זרמים סוציאליסטים מנוגדים זה לזה (זרמים פוליטיים ואוטופיסטיים, כפי שיוסבר להלן) ודרכה המיוחדת בסוציאליזם היתה סינתזה דיאלקטית של היסודות הללו. סינתזה זו צלחה בארץ ישראל יותר מכפי שצלחה באירופה. אולם, כפי שאראה בסוף המאמר, גם תנועת העבודה הציונית נטשה לבסוף את הדרך הסינתטית, ונטישה זו קשורה באובדן הדרך של תנועת העבודה בימינו. בשנים האחרונות מופיעים בישראל רמזים לאפשרות של תחייה מחודשת של הסינתזה בין הדרך הפוליטית והדרך האוטופיסטית בסוציאליזם.

להמשיך לקרוא אוטופיה שיתופית ופוליטיקה

יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה". עלה לאוויר לראשונה באתר יסו"ד ב 11/04/05)

'טוּסְבָּרָהִינְדִי הַגִּבּוֹר', מאת שמעון צבר, הוא אחד מסיפורי הנונסנס היותר חביבים שנכתבו בעברית. הוא הופיע לפני שנים רבות מאוד (בהוצאת 'עם עובד') ואחר-כך אבד מן העולם (רק בכמה בתים פרטיים ובכמה ספריות עוד נשמרו עותקים מתפוררים שלו. רק כמה הורים "מכורים" עוד ספרו לילדיהם לפני השינה את 'טוסברהינדי'). בשנים האחרונות הודפס הספר במהדורות חדשות, במסגרת מגמת השיבה אל יצירות ישנות שנשתכחו בספרות הילדים העברית (כן, גם דברים טובים קורים בתחום המול"ות בישראל…).

להמשיך לקרוא הבור של טוּסְבָּרָהִינְדִי

יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה", גליון מס' 13. עלה לאוויר לראשונה באתר יסו"ד

ב 18/08/2004)

"וּלְאָדָם אָמַר: […] אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ. בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה…" (בראשית, ג', י"ז-י"ט)
העבודה היא קללת אלוהים לאדם. רעיון זה נטוע בעומק מקורותיה של הציוויליזציה המערבית. העבודה היא תולדת הגירוש מגן-העדן הקדמון. היא מופיעה, כקללה, בראשית ההיסטוריה, בראשית החברה, בראשית התרבות האנושית. במשך אלפי שנים ראו בני האדם בעבודה קללה, עונש או קורבן. גם כשדברו בשבחה, היא נתפסה לכל היותר כ'רע הכרחי' ולעולם לא כ'טוב' הרצוי מצד עצמו.

להמשיך לקרוא מה העבודה הזאת לכם?

יפתח גולדמן
(הרצאה בכנס "האגודה הישראלית לפילוסופיה", ב 2004. פורסם כמאמר בכתב העת "מטפורה" באביב 2006)

"הפילוסופים אך פירשו באפנים שונים את העולם, אבל העיקר הוא לשנותו"[1]. כך אומר מארקס בתיזה האחת-עשרה המפורסמת על פויארבאך. בהשקיפנו על תולדות המארקסיזם במאה העשרים אי אפשר, לדעתי, להתעלם מן הפער הגדול שבין כוחו של המארקסיזם כפילוסופיה מפרשת-עולם, לבין הכישלון בדבר שאמור היה להיות העיקר: שינוי העולם. פער זה מחייב התייחסות, ואכן הוקדשו לבעיה זו דיונים רבים ועמוקים בהגות המארקסיסטית. במאמר זה לא אנסה להתמודד עם כל מרכיביה של הבעיה, אלא לעמוד על גורם אחד שלה, המצוי, לדעתי, כבר בפילוסופיה של מארקס עצמו. אנסה להצביע על כשל מהותי בתוך תאורית-המהפכה של מארקס. אשוב ואדגיש: איני טוען שכשל זה הוא הגורם היחיד לכשלון המארקסיזם, גם לא הגורם העיקרי. אולם, אם אכן קיים כשל כזה כבר בנקודת המצוא של המארקסיזם – בהגותו של מארקס עצמו – הרי שבירורו עשוי להיות צעד פורה, לפחות מבחינה תיאורטית. הדברים אמורים, באופן כללי, בתפיסת הפוליטיקה אצל מארקס, ובאופן ספציפי יותר: בתפיסתו את המהפכה כמעשה פוליטי בעיקרו (ולפחות עד לשלב מסויים – פוליטי בלבד).

  להמשיך לקרוא האמנם הכל פוליטיקה?

יפתח גולדמן

(הרצאה בכנס לזכרו של פרופסור ולטר גראב באוניברסיטת תל אביב, 2004)

להמשיך לקרוא פוליטיקה, רומנטיקה, אוטופיה – על הדרך לשחרור החברה בהגותם של מארקס ולאנדאואר