בחורף האחרון שודרה בגלי צה"ל (במסגרת האוניברסיטה המשודרת) סדרת הרצאות שלי בנושא "הקיבוץ כאוטופיה מודרנית"). הסדרה בוחנת, מכיוונים שונים, את הקשר שבין הקיבוץ לבין המושג "אוטופיה" ומנסה להשיב על השאלות: האמנם היה הקיבוץ אוטופיה? באיזה מובן? והאם האוטופיה הקיבוצית הגיעה לקיצה?

אורך כל הרצאה הוא כעשרים דקות, ומשקל קבצי ההרצאות – בין שלושים לארבעים מ"ב.

ההרצאה השלישית בסדרה עוסקת בביקורת של מרקס על הסוציליסטים האוטופיסטים

להאזנה/הורדה לחץ כאן

בחורף האחרון שודרה בגלי צה"ל (במסגרת האוניברסיטה המשודרת) סדרת הרצאות שלי בנושא "הקיבוץ כאוטופיה מודרנית"). הסדרה בוחנת, מכיוונים שונים, את הקשר שבין הקיבוץ לבין המושג "אוטופיה" ומנסה להשיב על השאלות: האמנם היה הקיבוץ אוטופיה? באיזה מובן? והאם האוטופיה הקיבוצית הגיעה לקיצה?

אורך כל הרצאה הוא כעשרים דקות, ומשקל קבצי ההרצאות – בין שלושים לארבעים מ"ב כל אחד.

ההרצאה השניה, "ראשוני הסוציאליזם האוטופי", עוסקת בשלושת ההוגים הסוציאליסטיים, בני ראשית המאה התשע-עשרה, שלהם העניקו מרקס ואנגלס את הכינוי "סוציאליסטים אוטופיסטים". השלושה הם שארל פורייה, קלוד אנרי דה-סן-סימון ורוברט אואן. ההרצאה גם בוחנת את הקשר (העקיף למדי) שבין ההוגים הללו לבין הקיבוץ.

להאזנה/הורדה לחץ כאן

בחורף האחרון שודרה בגלי צה"ל (במסגרת האוניברסיטה המשודרת) סדרת הרצאות שלי בנושא "הקיבוץ כאוטופיה מודרנית"). הסדרה בוחנת, מכיוונים שונים, את הקשר שבין הקיבוץ לבין המושג "אוטופיה" ומנסה להשיב על השאלות: האמנם היה הקיבוץ אוטופיה? באיזה מובן? והאם האוטופיה הקיבוצית הגיעה לקיצה?

אורך כל הרצאה הוא כעשרים דקות, ומשקל קבצי ההרצאות – בין שלושים לארבעים מ"ב כל אחד.

ההרצאה הראשונה, "אוטופיה מה זה?" עוסקת במקורו של המושג "אוטופיה", בתולדותיו ובמשמעותו.

להאזנה/הורדה לחץ כאן

יש מלים המשמשות את דובריהן לא כדי לבטא משמעות אלא כדי "לייצר אווירה". כזו היא המלה "רוח", וכאלה הן נגזרותיה "רוחָני" ו"רוחָניּות" (להבדיל מ"רוחְני" ו"רוחְניות" שלא עליהן מדובר כאן).   למלים הללו יש כמובן משמעות, ובעצם כמה משמעויות ברורות למדי, במסגרת הפילוסופיה המערבית הקלאסית. אבל רוב המשתמשים בהן בימינו לא מתכוונים למשמעויות הללו. כאמור, הם לא מתכוונים בעצם לשום משמעות ברורה ומחייבת. אדם "רוחני", בפיהם,  הוא מישהו חיובי כזה… ערכי… מוסרי… לא פועל מתוך אינטרסים פרטיים… לא מתעסק בחומר… אדם טוב. הם אומרים "רוח" ומייצרים ערפל.

להמשיך לקרוא שתי שיחות על רוח

אני שמח לבשר על צאתו לאור, בהוצאת מאגנס, של ספרי החדש "רוסו: הקדמה כמלכודת".

להלן הפרטים.

רוסו: הקִדמה כמלכודת מאת יפתח גולדמן מו"ל: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס

לחץ להגדלת תמונת הכריכה האם תהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני, או שמא רק באמצעותו יוכלו להגשים את חירותם? ז`ן ז`ק רוסו מוכר כהוגה דעות פרדוקסלי שהפילוסופיה שלו נדמית לא פעם כסותרת את עצמה. השקפותיו הפוליטיות היו מקור השראה לדמוקרטיה המודרנית אבל גם למשטרים טוטליטריים. רוסו מציג תמונה מורכבת, כפולת פנים, כמעט בכל נושא שבו עסק. הפרדוקסליות שלו באה לידי ביטוי גם ביחסו אל שאלת הקִדמה והקשר בינה לבין חירות האדם. רוסו טוען, מחד גיסא, שתהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני. מאידך גיסא הוא טוען שרק באמצעות תהליך היסטורי של קִדמה יוכלו בני האדם להגשים את חירותם הלכה למעשה. האם רוסו סותר את עצמו? בספר רוסו: הקִדמה כמלכודת מנסה המחבר להראות שלא כך הדבר. רוסו אכן החזיק בשתי הטענות, אולם הן ארוגות אצלו במערך דיאלקטי, שבו היסודות הסותרים-לכאורה שלובים זה בזה, מבנים זה את זה ומעצבים זה את זה. הקִדמה, על פי רוסו, אכן החריבה את החירות הטבעית של האדם, אבל דווקא משום כך רק באמצעותה אפשר לכונן מחדש את החירות כחירות אזרחית. הכינון מחדש של החירות אינו מובטח; בני האדם צריכים לכוון לשם כך את הקִדמה, להנחותה, ולא לצעוד בעקבותיה כעיוורים. כל עוד נמנעים בני האדם מלאחוז באופן מודע בהגה הקִדמה, היא תישאר תהליך של דיכוי ולא של שחרור. בחשיפתו את הקו האפל שבתהליך הקִדמה מראה יפתח גולדמן כי רוסו חורג מן אופטימיזם שאפיין את הפילוסופיה הפוליטית של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. נוסף על כך, על ידי עימות הגותו של רוסו עם הגותם של מרקס ושל אנשי אסכולת פרנקפורט מראה המחבר כי אפשר למצוא אצל רוסו יסודות של התאוריה הביקורתית שעלתה לגדולה במאה העשרים, ובעיקר שילוב דיאלקטי בין נאמנות לערכי הנאורות ולאידאת הקִדמה מזה ויחס פסימי וספקני כלפיהן מזה.

בדף הספר באתר ההוצאה אפשר גם להוריד קובץ פי.די.אף. עם תוכן העניינים והמבוא (ניסיתי להדביק את הקובץ כאן אבל לא מצאתי איך עושים זאת. אם מישהו פחות מאותגר-אינטרנט ממני יכול ללמדני, אשמח).

יום שלישי, שעת בוקר מוקדמת. דליק ווליניץ מדבר ברדיו על רשימת בתי הספר שהגיעו לתוצאות הגבוהות ביותר במבחני הבגרות במחשבים: בית ספר מרעננה, בית ספר מהרצליה… ברשימה אין שום ייצוג לפריפריה, מציין ווליניץ. בית ספר אחד מאשדוד במקום העשרים וארבע. בית ספר מבאר-שבע במקום העשרים ושמונה. וזהו. וכמובן שאין זכר לבית ספר ערבי. ילדי הפריפריה לא לומדים מחשבים. ואם הם לומדים – הם לא ניגשים לבגרות. ואם הם ניגשים לבגרות – הם לא מצליחים בה.

כדרכם של שדרני רדיו, ווליניץ מחליק אל האייטם הבא – מצבם העגום של חתולי הרחוב בישראל. הוא מראיין מישהי מעמותת "תנו לחיות לחיות", המספרת שהחתולים סובלים ממצוקת רעב. "כאן, בתל אביב, עוד יש להם משהו לאכול ויש גם אנשים שמאכילים אותם", אומרת המרואיינת. "אבל בפריפריה…" (שוב פריפריה? אני זוקף את אזני. ומה עניין פריפריה אצל חתולי רחוב?) "בפריפריה", ממשיכה הדוברת, "חתולי הרחוב גוועים ברעב ומתים בהמוניהם. פשוטו כמשמעו".

להמשיך לקרוא לוּתֶר, או: חתולי הרחוב של הפריפריה