בשבועות האחרונים הקדשתי זמן רב לשיחה מתמשכת עם כמה ליברטריאנים. [1] לא ברור לי עד תום מדוע עשיתי זאת, שהרי מדובר באסכולה שאת מקומה בתוך המרחב האידאולוגי של הימין אפשר לתאר בעזרת פרפראזה על מה שאמר מרקס אודות הסוציאליסטים האוטופיסטים בני הדור השני: "הם נבללים בקהל הריאקציונרים או השמרנים … ואינם נבדלים עוד מהם אלא בקפדנות שיטתית יותר, באמונת ההבל הקנאית בקסמי מדע הכלכלה שלהם". [2]

אפשר ששיטתיות יתר ודבקות קנאית בארבע או חמש דוגמות-יסוד הן יתרונם של הליברטריאנים על פני אנשי ימין אחרים. לא משום שהם קרובים יותר אל האמת, אלא משום שהטעויות שלהם מזוקקות יותר. במקום שבו ליברל או נאו-ליברל אחר מרשה לעצמו ערפול או סטיה או אפילו ויתור מסויים על העקרונות, הליברטריאנים ישרים כסרגל. יש להם, מבחינה זו, ערך מתודי. קל להסביר את הליברליזם באמצעותם – את גדולתו, ובעיקר את פירכותיו. זה, פחות או יותר, מה שאנסה לעשות בעמודים הבאים, שאפשר לראות בהם תוצר של אותה שיחה. יש להזהר: הדברים הכתובים לעיל על הליברטריאנים נכונים באופן מסויים ובמידה מסויימת עבור כל איש "ימין כלכלי" (נניח, כל מי שנמצא ימינה מן התיאוריה הקיינסיאנית). אבל האופן והמידה חשובים!

 א.      שתי טעויות של הליברטריאנים

 אתחיל מהנקודה החשובה ביותר שבה, נדמה לי, מסכימים ביניהם הסוציאליסט והליברטריאן (ובעצם כל בעלי האידאולוגיות שנולדו במהפכה הצרפתית הגדולה): כפיה היא לגיטימית רק במקרים שבהם היא הכרחית, או, במלים אחרות, במקרים שבהם ויתור על כפיה יביא לתוצאות גרועות עוד יותר מן הכפיה.

- גרועות באיזה מובן?

- גרועות על פי אותו סולם ערכים שעל פיו הכפיה היא פסולה!

חירות האדם היא התכלית האנושית הנשגבת ביותר, והקריטריון העליון שעל-פיו יש להעריך כל מוסד חברתי, השקפת עולם, תנועה פוליטית וכו'.

 מכאן אל שתי טעויות גדולות של הליברטריאניזם (כאמור לעיל הטעויות הללו הן, במידה מסויימת ובאופן מסויים, מנת חלקו של כל ליברל או ניאו-ליברל):

          1.         הליברטריאניזם מתעלם ממהותו החברתית של האדם ומאופיים החברתי של אמונותיו, צרכיו, שאיפותיו, כישוריו וכו'. (ליתר דיוק: הוא לא מתעלם מכך אלא מכחיש זאת).

          2.         הליברטריאניזם מתעלם מכוח הכפיה האדיר המגולם בהון, ומן התלות של ההון במנגנון המדינה המגן עליו ונותן לו תוקף (אם צריך – גם באמצעים אלימים).

ב.      מהו אדם

 נתחיל מן ההתחלה: מאז שחר הציוויליזציה ידע כל אדם שחייו ארוגים לבלי הפרד בחברה שבתוכה חי. כבר אריסטו נתן לכך ביטוי פילוסופי מפורסם כשהגדיר את האדם כ"זואון פוליטיקון". נהוג לתרגם את הביטוי הזה כ"חיה פוליטית" או "חיה מדינית", אבל עלינו לזכור שביוון הקדומה טרם נוצרה ההבחנה בין מדינה לחברה, ושהפוליס היוונית היתה קהילה שמנתה כמה מאות פרטים (בפולייס הקטנות ביותר) עד  רבבות בודדות (בגדולות ביותר). לכן יהיה זה נכון באותה מידה לתרגם את הביטוי של אריסטו כ"חיה חברתית" (התרגום המועדף עלי בדרך כלל) או אפילו "חיה קהילתית". [3]

מן האבחנה האריסטוטלית הזאת נובעים שני דברים: האחד, שהאדם תלוי לחלוטין בחברה (ובזמננו הדבר נכון עשרת מונים מבימי אריסטו); השני, שהאדם מממש את מהותו מבעד לזיקותיו החברתיות, שפעילות חברתית וקבלת החלטות משותפת אודות הטוב, הצודק, המועיל וכן הלאה, היא מימוש-עצמי של האדם (או לפחות עשויה להופיע כמימוש עצמי של האדם, בהנתן תנאים מסוימים).

במאות השבע-עשרה והשמונה עשרה, ההוגים הדגולים של הפילוסופיה הליברלית "המציאו" את הפיקציה של האדם הבלתי-תלוי, המופיע לכאורה יש מאין, ויוצר את החברה באופן מלאכותי, מבעד לסידרה של הסכמים, שההגיון המנחה אותם הוא אגואיזם-רציונאלי (במעט הגזמה נומר שאדם בלתי-תלוי זה קונה אפילו את שפת אימו בשוק החליפין). באומרי "פיקציה" אין כוונתי להקל ראש בדימוי זה של אבות הליברליזם: היתה זו אחת ההמצאות הגדולות והחשובות בתולדות ההגות האנושית (לפחות כל עוד מדובר בסדרים החברתיים והפוליטיים). הפיקציה הזאת היתה נחוצה להם, להוגים הליברלים של ראשית הנאורות, על-מנת לבסס, אל מול הקדימות המובנת מאליה שניתנה עד אז לחברה, לקהילה או למלכות, סדר קדימויות חדש, שחירות האדם במרכזו. כך נולד האינדבידואליזם המודרני (והיתה זאת, בעיני, לידה מבורכת). באופן פרדוקסלי (או לא כל כך פרדוקסלי) הוא נולד בדיוק על סיפו של העידן המתועש, שבו חלוקת-העבודה החברתית השתכללה עד אינסוף, והפכה כל אחד מאתנו לתלוי לחלוטין בכל אדם אחר על פני כדור הארץ. דווקא בעידן של תלות מוחלטת הופיעה האידאה של העדר-התלות (דוגמא מרתקת ליחסים הדיאלקטיים שבין התנאים-החברתיים והאידאות שברוח האדם).

 ג.      ליברליזם ודמוקרטיה

 את דימוי האדם של ההגות-הליברלית לא צריך לבטל אלא לשכלל ולומר: שני פנים לאדם. האדם הוא פרט והאדם הוא אזרח. [4] הוא צומת ייחודית וחד-פעמית של מחשבות, רגשות, רצונות ויכולות, אבל הוא גם חלק מציבור שממנו הוא שואב, במידה רבה, לא רק את האמצעים לקיומו אלא גם את התכליות.

שני פנים לאדם, ולכן שני פירושים לחירות האדם: בפירוש אחד שלה, חופשי הוא מי שהוא ריבון לעצמו בתחום הפרט שלו. בפירוש אחר, חופשי הוא זה המשתתף בציבור של אנשים שווים וחופשיים כמוהו, אשר מנהלים את ענייניהם במשותף. החירות במובנה הראשון היא עקרון היסוד של הליברליזם. החירות במובנה השני היא עקרון היסוד של הדמוקרטיה. דמוקרטיה וליברליזם אינן מלים נרדפות. אלה אידאולוגיות פוליטיות שהיו במקורן מנוגדות זו לזו (למרות, ואולי בגלל, ששתיהן בנויות על ערכי היסוד חירות ושוויון). הליברליזם הקלאסי הדגיש את חופש הפרט והוטרד פחות (אם בכלל) מהעדר חירות בחיי הציבור. כך ג'והן לוק, למשל, ההוגה החשוב ביותר במסורת הליברלית, יכול היה לתמוך במשטר מלוכני, מבלי לחטוא בסתירה עצמית, ובלבד שהמלך מקפיד לכבד את חופש הפרט של נתיניו ולהגן עליו. לעומת זאת, רוסו, מאבות החשיבה הדמוקרטית, אינו מכיר, בתורת האמנה החברתית שלו, בתחום כלשהו של "פרטיות" שבו אין לציבור ול"רצון הכללי" שלו דריסת רגל. דמוקרטיה טוטליטרית, ממש כמו ליברליזם מלוכני, אינה מכילה סתירה פנימית.

רק בתהליך ארוך, בהיסטוריה החברתית והפוליטית ובהיסטוריה של הרעיונות, למדו הדמוקרטיה והליברליזם "להסתדר זה עם זה" (בין השאר משום שכל אחת מן האידאולוגיות נאלצה להכיר בקשייה הפנימיים המהותיים, ובכך שבאידאולוגיה היריבה יש מידה מסויימת של  צדק). [5] כך נוצרו הנישואים הלא-פשוטים ששמם "דמוקרטיה ליברלית" (זוהי המדינה המערבית ה"רגילה" שכולנו מכירים). על הקשיים המתמשכים שבחיי הנישואים הללו תעיד סדרה ארוכה של מחלוקות ופולמוסים ציבוריים, חלקם אקטואליים מאוד.

 ד.      מדינה וקהילה, דמוקרטיה ו"כפיה"

 אחזור עכשיו אל סוגית הכפיה ואומר טענה מטרידה, מקוממת וקשה לעיכול, ובכל זאת היא טענה נכונה: כאשר אני חבר שותף בקבוצה המקבלת החלטות באופן דמוקרטי (לצורך הפשטות נדבר לרגע על מדינה דמוקרטית) ההחלטות שהתקבלו הן ביטוי של רצוני גם אם התנגדתי להן בתוקף. יש לי יותר מרצון אחד, והרצון הפוליטי הראשי, המכריע שלי, הוא לחיות בקהיליה-הדמוקרטית הזאת ולהשתתף כשווה בתהליך קבלת ההחלטות בה. הדמוקרטיה, עבור אדם בעל תודעה אזרחית, אינה רק דרך להסדיר את החיים המשותפים אלא היא גם ערוץ פעילות שמבעדו הוא מממש את מהותי האנושית כיצור חברתי. הציבור שקיבל את ההחלטה הוא הציבור שלו, ותהליך קבלת ההחלטות הוא תהליך שלו (ובלבד שהיה זה, אכן, תהליך דמוקרטי), ולכן גם ההחלטות שהתקבלו הן שלו…

 הבעיה היא, כמובן, שככל שמנגנון קבלת ההחלטות (הדמוקרטי) הוא מופשט, אנונימי ומנוכר, קשה לי יותר להשתכנע, ברגש ובשכל, שהחלטותיו הן באמת ההחלטות שלי. אם איני מרגיש באמת שקולי נשמע בתהליך, ש"סופרים" אותי (ולא רק את קולי בקלפי), ואם התהליך עצמו מתנהל כזירה של מאבקי כוח שבה רומסים את כל מי שאינו חזק או גדול דיו, ה"בעלות" שלי על ההחלטות הופכת מופשטת ושקרית. לכן קל יחסית להרגיש שהחלטות שהתקבלו בחוג המשפחה הן החלטות שלי, גם כשאינן תואמות אחד-לאחד את עמדתי בדיון. גם כשהייתי חבר בקהילה שיתופית בת 25 חברים לא התקשתי בכך. לעומת זאת, כשעיריית רחובות מחליטה להקים (או לסגור) בית ספר, קשה לי מאוד לראות בכך החלטה "שלי". וכששר האוצר מחליט להעלות את המע"מ אני לא מרגיש שותף, אני מרגיש קורבן.

האזרח יכול להרגיש שותף אמיתי בתהליכי קבלת החלטות אם אלו תהליכים קונקרטיים הנוכחים באמת בחייו הקונקרטיים. אם הוא עצמו שותף פעיל לקבלת ההחלטות ופתוחים בפניו ערוצים אמיתיים (ולא מופשטים-גרידא) להשפיע על התוצאה. לשם כך צריך להחליף את המדינה הריכוזית במארג של קהילות קונקרטיות  בעלות מידה ניכרת של אוטונומיה, הקשורות ביניהן בקשרים פדרטיביים. אלא שתהליכי המודרנה (בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה) פרקו את הקהילה ויצרו במקומה את חברת ההמונים. האידאולוגיה הליברטריאנית, המטפחת את מיתוס האינדבידואל הפרטי ומבטאת חשדנות (אם לא שנאה יוקדת) כלפי כל צורת התארגנות חברתית, חותרת נגד יצירתן של קהילות. מכאן שהאידאולוגיה הליברטריאנית, אם יש לה בכלל השפעה, תורמת דווקא לחיזוק המדינה: היא מערערת על (ואת) יכולתם של בני האדם להסתדר בלי מדינה ריכוזית או עם פחות מדינה ריכוזית. אילו השקיעו הליברטריאנים את מרצם בהקמת קהילות ופדרציות של קהילות, היו נותנים בכך תוקף ממשי להתנגדות שלהם לממשל ריכוזי. אבל הם בוחרים לכלות את האנרגיה שלהם ברדיפת המדינה, ובטיפוח אימה משתקת מפני כל סוג של "כפיה", כלומר בפני כל סוג של התארגנות ציבורית (פרט למנגנון ה"שוק", שאותו הם מעריצים באופן פטישיסטי). בכך הם בעצם מחזקים את הדבר שלכאורה הם מתנגדים לו. [6]

 אך ישנה סיבה חשובה יותר לכך שהתנגדותם של הליברטריאנים למדינה היא התנגדות מופשטת או אשלייתית גרידא: יותר מכפי שהם סולדים מן המדינה, הם מעריצים את הקפיטליזם. והקפיטליזם לא יכול להתקיים בלי מדינה ובלי כפיה, כפי שאנסה להראות בהמשך.

 ה.      הון וכפיה

 אני מגיע כעת לטענה השניה שהעלתי בראשית דברי: הליברטריאנים מתעלמים מכוח הכפיה של ההון, כשם שהם מתעלמים מכך שההון זקוק לגיבוי בצורת כוח הכפיה של המדינה.

לפני קצת יותר מעשור פרצה שביתה במפעל "חיפה כימיקלים דרום" שליד דימונה. העובדים דרשו שהמנהלים יפגשו עם נציגיהם, ידברו איתם, יקשיבו לדרישותיהם. מנהלת המתקן ענתה להם אז במלים ברורות ומדוייקות: "כאן אין דמוקרטיה", היא אמרה, "כאן זה מפעל פרטי". אותה מנהלת, מנהלת מעשית של פרוייקט קפיטליסטי קונקרטי, מבינה את המציאות טוב יותר מן התיאורטיקנים של הקפיטליזם המופשט. בתוך העסק הפרטי אין חירות אזרחית ואין דמוקרטיה. יש היררכיה ברורה של נותני הוראות שאינם כפופים לפיקוח הציבור שעליו הם ממונים ואין ציבור זה יכול להדיחם. הם נבחרים על ידי הבעלים, מפוטרים על ידיו, ממלאים את הוראותיו ומממשים את רצונו. במפעל של 100 פועלים יכולים כל הפועלים כולם להסכים, שכדאי שחלק מרווחי השנה החולפת יושקע בהקמת מעון לילדי העובדים או בשיפור המלתחות. אם הבעלים חושב שמוטב שסכום זה  יעשיר את חשבון הבנק שלו, רצונו הוא שיקבע. אחד נגד מאה.

הליברטריאן יטען בלהט, שאין כאן פגיעה בחירותם של העובדים אלא להיפך – ביטוי לחירותו של הבעלים. חירותם של העובדים נשמרת, כך יטען, משום שנכנסו בהסכם עבודה עם המעסיק מרצונם החופשי, והם חופשיים לעזוב את עבודתם בכל עת. על כך אשיב שתי תשובות, השניה חשובה מן הראשונה.

התשובה הראשונה היא, שחופש הבחירה הוא עניין מורכב, ובוודאי לא דיכוטומי. הרי נוכל לטעון שגם השודד המתנפל על פלוני בסמטה חשוכה, מצמיד אקדח לראשו ודורש את הארנק לא שולל מן הקורבן את חופש הבחירה: הנשדד עדיין יכול להחליט אם לתת את הארנק או לסרב (ובאיזה אופן לסרב, והאם לנסות להתגבר על תוקפו או לברוח וכן הלאה). זה נכון באופן מופשט, אבל נדמה לי ששום אדם בר דעת לא ינסה לטעון ברצינות שהמקרה שתארנו אינו מקרה של כפיה. אבל האם הפועל במפעל שעליו דברנו קודם נהנה מחופש מוחלט? האם הוא באמת (והאמת היא קונקרטית) יכול לעזוב את עבודתו בכל רגע של מחלוקת עם הבעלים? נניח לרגע שיש לו ארבעה ילדים בבית, והשכלתו היא תיכונית בלבד, והוא חי בפריפריה באזור מוכה אבטלה… האם גם אז הוא באמת חופשי לחלוטין לעזוב, או שהחירות שלו נעשית, בתנאים אלה, דומה יותר (אם כי בודאי לא זהה) לחירותו של בעל הארנק בסמטה החשוכה?

 הטענה השניה והחשובה יותר, היא שהחירות הדמוקרטית אינה עומדת על הזכות לפרוש, אלא (כפי שהסברתי קודם) על היכולת להשפיע ולהיות שותף בקביעת המדיניות. לשם המחשה, נדמיין לעצמנו מדינה שבה כפופים הכל למרותו המוחלטת של שליט יחיד, שאינו עומד לבחירה, והוא הפוסק היחיד בכל דבר ועניין. אלא שלכל נתין שמורה הזכות לעזוב את המדינה בכל עת. האם היינו קוראים למדינה כזאת "דמוקרטיה"? ודאי שלא. היינו משערים, מן הסתם, שעד מהרה תשאר המדינה המוזרה הזאת ריקה מתושביה… אלא אם כן, כמובן, אין לתושבים הללו ברירה, משום שכל המדינות האחרות באותו יקום דמיוני מתנהלות על פי אותה שיטת משטר בדיוק.

נחזור איפוא אל אותו מפעל שתארנו קודם, ובו מאה עובדים ובעלים אחד, ונשאל מה מקנה לבעלים את הסמכות המוחלטת. הליברטריאן יגיד לנו שהתשובה נמצאת כבר בשאלה, ולרגע נניח שהוא צודק: לבעלים יש סמכות מוחלטת משום שהוא הבעלים.

- בעלים של מה? נקשה, הרי אין הוא הבעלים של העובדים…

הליברטריאן יתחיל לאבד מסבלנותו (אף אחד לא אוהב שעושים עליו תרגילים סוקרטיים) ויסביר לנו שהבעלים הוא הבעלים של המפעל, כלומר, של המכונות, הדלק, חומרי הגלם ושאר הדברים הדרושים לשם הייצור, בין שהם נמצאים בידיו בפועל ממש ובין שבאופן פוטנציאלי בצורת כסף (היכול לקנות דלק נוסף וחומרי גלם חדשים, חלקי חילוף למכונות וכן הלאה). הבעלות על הדברים הללו היא זו המקנה לו את הזכות לצוות. זהו בדיוק הדבר שמרקס קרא לו בשם "הון" ("Capital"). בכך הוכחנו את מה שברור לכל פועל שכיר, אבל נסתר מעיניהם של תאורטיקנים ליברלים ישנים וחדשים: ההון הוא מכשיר לשליטה בבני אדם.

 ו.       כפיה והון

 מכוח שלטונו על אמצעי הייצור שולט המעסיק על עובדיו. אבל מכוח מה הוא שולט על אמצעי הייצור? אפשר לומר שהוא שולט על אמצעי הייצור משום שהוא הבעלים שלהם, והוא הבעלים שלהם משום שהם רכושו הפרטי וכן הלאה, אבל כך אנו סובבים עד אינסוף במעגל של מלים נרדפות… האמת היא, שהמעסיק מחזיק באמצעי הייצור מכוחה של המדינה. כדי להבין זאת, הבה נעשה שוב תרגיל דמיוני (ומופשט לחלוטין). בואו נניח שהמפעל שאותו הזכרתי קודם (בעלים אחד, מאה עובדים) נטוע בחלל מדומיין שבו הכל דומה למציאות שלנו פרט לעניין אחד: אין מדינה. כלומר: אין חוק, אין משטרה, אין בתי משפט, בתי סוהר, בתי משוגעים, בתי ספר עם תכניות ל"חינוך לערכים" וכן הלאה. המעסיק שלנו ניצב מול מאה העובדים, כשכל מה שיש לו זה הוא עצמו, גופו ורוחו.[7] הוא יכול, כמובן, להסביר לעובדים שהמפעל הוא "שלו" ושהם עובדים "אצלו". הוא יכול לגבות זאת בשורה של מסמכים ובסדרה של נימוקים רציונאליים ממיטב פירותיה של ההגות הליברלית. העובדים יכולים להשתכנע, אבל הם יכולים גם שלא להשתכנע. בניסוי המחשבתי שלנו אין מדינה, ואין שום חוק או כוח-כפיה המצווה על העובדים להסכים לדברי הבעלים. כמה זמן יעבור עד שהעובדים יחדלו להשמע להוראותיו של האיש הבודד הזה? כמה זמן יעבור עד שיחדלו להתייחס אל אמצעי הייצור (המכונות והחומרים שהם עובדים בהם בפועל) כאל "שלו"? כמה זמן יעבור עד שיחדלו להעביר לחשבון הבנק שלו את כל ההכנסות מעבודתם שלהם? [8]

ז.      מדינת שומר הלילה

 בנקודה זו הליברטריאן מסכים, בדרך כלל, שיש בעיה. לשם כך הוא מציג בפנינו את "מדינת שומר הלילה" שלו. "מדינת שומר הלילה" היא מדינה קטנה, קטנטונת. אין לה שום תפקיד פרט לאחד: להבטיח שהאזרחים לא יעשקו זה את זה. להגן על הצדק ולמנוע עוול. "מדינת שומר הלילה" היא "מינימום" של כפיה שגם הליברטריאן מסכים לו, ולדעתו בזאת נפתרה הבעיה: המדינה תגן על הבעלות הפרטית ותבטיח שהעובדים יכבדו את זכות הבעלות של המעסיק על ההון שלו. לדעתו של הליברטריאן, המדינה תעשה כאן רק מה שנגזר מכללי הצדק הטבעי והמוסר האוניברסלי.

אבל הוא טועה. אין שום דבר אוניברסלי בעקרונות מוסר המקנים לאחד שליטה על חייהם של רבים, ואין שום דבר "טבעי" בכללי הצדק של הקפיטליזם. אמצעי הייצור לא שייכים הרי לגופו ה"טבעי" של הבעלים כמו, נניח, הידיים או הרגליים שלו. ולמען האמת גם שאלת הבעלות של אדם על ידיו ורגליו אינה מובנת מאליה, כפי שהליברטריאן אמור לדעת היטב: עד אמצע המאה התשע-עשרה אפשר היה, באמריקה וברוסיה, להחזיק בבעלות על בני אדם, ולנהוג בהם כרכוש לכל דבר. בכמה חברות (מעטות למרבה השמחה) האשה נחשבת, גם בימינו אלה, לרכושו של הגבר. באופן כללי יותר נומר כך: כללי הצדק, שמושג הבעלות הוא חלק מהם, משתנים באופן היסטורי מתקופה לתקופה ומחברה לחברה. בעיתות של חוסר-יציבות חברתי מתחרים ביניהם כמה עקרונות צדק אלטרנטיביים בתוך אותה חברה עצמה. אל מול עקרון הצדק הקובע שאמצעי הייצור הם רכושו הפרטי של הקפיטליסט (מתוקף מה בעצם? הליברל יתקשה לספק כאן תשובה שלא מסתבכת בסתירות או במעגליות), [9] אפשר להציע הרבה כללי צדק אלטרנטיביים, חלקם נאורים יותר (בעיני) וחלקם פחות. למשל: שאמצעי הייצור שייכים למלך, או שהם שייכים לכנסיה, או שהם שייכים לאנשים העובדים בהם בפועל, או שהם שייכים לקהילה הצורכת את מה שמיוצר באמצעותם, או שהם שייכים לכל באי עולם, או שאינם שייכים לאף אחד…

"מדינת שומר הלילה" לא נדרשת רק כדי להגן על הצדק ולמנוע עוול. היא צריכה קודם כל לקבוע מהם צדק ועוול, ולקבוע זאת בהתאם לאינטרסים של בעלי הקניין באמצעי הייצור, כלומר, בעלי ההון. באחת מן השאלות החברתיות החשובות ביותר (אולי החשובה שבהן) המדינה הליברטריאנית נדרשת לתפוס עמדה, ואז להגן על עמדתה (או ליתר דיוק: להגן על ההון הפרטי) בכל כוחם של מנגנוני הכפייה שלה. אלמלא כן, היה הקפיטליזם הופך לנמנע מציאות.

ח.      סוף דבר

 האנארכיזם הקפיטליסטי של הליברטריאנים קורס אל תוך ניגודו. בקרב מחנה השמאל יש המציגים את הליברטריאנים כיחצ"נים של בעלי ההון. למרות שהתנועה הליברלית החדשה בישראל מתייצבת בעקביות לימינם של הטייקונים, [10] אני לא נזקק להסברים מסוג זה. לטענתי, הליברטריאנים הופכים בלית-ברירה למגיניו האידאולוגיים של ההון הגדול משום שהעמדה התיאורטית שהם מנסים להגן עליה היא בלתי אפשרית.

היא בלתי אפשרית משום שהסדר הכלכלי שעליו מבוססת התיאוריה חלף מזמן מן העולם, ובעצם אף פעם לא היה קיים ממש. הליברטריאנים מדברים על כלכלה של חליפין חופשיים בין אנשים המחליפים ביניהם את המוצרים והשירותים שיצרו במו ידיהם (או רוחם). [11] זהו אופן ייצור פרימיטיבי למדי. הדבר הדומה לו ביותר התקיים בהיסטוריה בעיר האירופית, בשעת דמדומי הזריחה של העידן המודרני (אלא ששם לא היה נהוג כמובן שוק חופשי). הכלכלה המודרנית מתנהלת מתוך ריכוז אדיר וסינכרון חובק עולם של אמצעי הייצור (בלשונו של מרקס נומר: אמצעי הייצור חוברתו והעבודה חוברתה). ככל הנראה, רק כך אפשר להמשיך להאכיל ולהלביש את מליארדי האנשים על פני כדור הארץ. אל מול מציאות זו ניצב הליברטריאן, ושלוש דרכים תיאורטיות נפתחות לפניו.

הוא יכול לקרוא לביזור מחודש של אמצעי הייצור ונסיגה אל עידן פרימיטיבי יותר. אבל דיבור כזה (פרט לכך שהוא מצדק במובלע הפקעת רכוש מאסיבית) יציג את התיאוריה שלו באור רומנטי-הזוי, ולא כתשובה רציונאלית וריאליסטית לאתגרי המודרנה.

הוא יכול, לחלופין, להציע מנגנון חברתי כלשהו לניהול הייצור והצריכה (כלומר, להפעלתם של אמצעי הייצור שחוברתו). אולי יהיה זה אפילו מנגנון שיתופי ודמוקרטי. אם יעלה על הנתיב הזה יחדל הליברטריאן להיות ליברטריאן ויעשה לסוציאליסט…

נותרה אלטרנטיבה אחת: לומר שבאוטופיה הליברטריאנית ימשיך הייצור להתנהל על-פי חוקיו של הקפיטליזם, כלומר, מתוך קידוש הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. אבל לשם כך צריך לקרוא למדינה שתשמור על הקפיטליזם, משום שהטבע לא יכול לעשות זאת וכנראה גם לא השכל, ובוודאי שלא "השוק". [12] הדרך השלישית מחייבת את הליברטריאן להתכחש לדבר שאותו הוא חושב בטעות ללבה החי של התיאוריה הליברטריאנית – לשנאת המדינה וה"כפיה". מסתבר, בחשבון אחרון, שהליברטריאן אוהב את הקפיטליזם יותר מכפי שהוא שונא את המדינה.

 הנה היא, איפוא, המדינה הליברטריאנית במלוא הדרה. זהו אטאטיזם המתחזה לאנרכיזם, מנגנון-כפיה שמעריציו מכנים אותו "חירות". לא שומרת הלילה לפנינו, אלא שומר ההון.

הערות

 

Footnotes    (↵ returns to text)
  1.  הם עצמם מעדיפים בדרך כלל לקרוא לעצמם פשוט "ליברלים" ומבחינה מסויימת טעמם עימם: הפילוסופיה שלהם חוזרת כהד, ברוב המקרים, על הטענות שהעלו גדולי הפילוסופיה הליברלית, במאות ה 17-19. אולם, לטענתי, ההקשר ההיסטורי השונה מחולל שינוי עמוק במשמעות הטענות הללו. למשל: הליברטריאנים, כמו הליברלים הקלאסיים, מדברים על החברה האנושית האידאלית כעל שוק של חליפין חופשיים שבהם כל אחד הוא הבעלים של תוצר עבודתו ואותו הוא מחליף עבור תוצרים אחרים. תיאור כזה נושא עמו משמעות שונה לחלוטין אם הוא מוצג בתקופה שבה רוב בני האדם אינם מחליפים את תוצרי-עבודתם מהטעם הפשוט שהם איכרים משועבדים השייכים לאדונם כרכוש, ואם הוא מוצג בתקופה של כלכלה מתועשת שבה רוב בני האדם אינם מחליפים את תוצרי-עבודתם משום שעוד בטרם התחילו לייצר כבר מכרו את כוח עבודתם לבעל-ההון.
  2.  הציטוט המקורי, בסוף הפרק השלישי של המניפסט הקומוניסטי, אומר על הסוציאליסטים האוטופיסטים: "קמעה קמעה נבללים הם בקהל הסוציאליסטים הריאקציוניים או השמרנים, המתוארים לעיל, ואינם נבדלים עוד מהם אלא בקפדנות שיטתית יותר, באמונת ההבל הקנאית בקסמי מדעם הסוציאלי".
  3.  תרגום אפשרי אחר הוא כמובן "חיה עירונית", אך הוא עשוי לבלבל משום שהמלה "עיר" ציינה, עבור אריסטו, דבר שונה מאוד מן הדבר שהיא מציינת עבורנו.
  4.  אנחנו מדברים כמובן על מהות האדם, או על אופן קיומו בחברה אידאלית. במציאות האקטואלית נשללות זכויות הפרט וזכויות האזרח של בני אדם רבים מספור על פני כדור הארץ…
  5.  הליברטריאנים, הרוחשים שנאה יוקדת לדמוקרטיה, לפעמים עד כדי דיבור עליה כעל משטר-דיכוי "אורווליאני" לכל דבר, מציגים לעינינו פולמוס רעיוני שכמו קפא בנקודת המוצא שלו, או חזר, כעבור שלוש-מאות שנים, בדיוק לנקודה שבה התחיל.
  6. הכתוב כאן כמובן לא מספק בתור אלטרנטיבה אנרכיסטית-קהילתית לאנרכיזם השוּקי של הליברטריאנים. אני מפנה את הקורא לרשימות אחרות שפרסמתי בנושא באתר זה (מספיק לכתוב "קהילה" במנוע החיפוש הפנימי).
  7.  האמת היא שהמפעל-לדוגמא שלנו הוא ממשי רק מעט יותר מן היצרן-הבודד-המחליף-בשוק-את-תוצרי-עבודתו מבית מדרשה של התיאוריה הליברטריאנית. עובדים רבים מאוד בכלכלה המודרנית מועסקים בפירמות שלהן עשרות בעלים ואלפים רבים של עובדים. העובדים הללו מעולם לא פגשו, ולא יפגשו את הבעלים שלהם בחצר המפעל…
  8.  אפשר שהליברטריאן יטען בזעף, שמה שיתרחש במקרה דמיוני כזה הוא שהעובדים יפסיקו לעבוד ומשום כך גם לא יוכלו למכור. מקור הכנסתם יאבד להם והם ישקעו בבטלה, בניוון, בעוני ובמחסור. יש להודות ביושר שזו בהחלט אפשרות. אבל זו רק אפשרות. העובדים הרי מסוגלים לחשיבה רציונאלית, וכקבוצה הם חולשים על כל הידע הדרוש כדי להמשיך לייצר ולשווק כפי שעשו עד היום. את שיתוף הפעולה הנחוץ, שעד היום נכפה עליהם מלמעלה, הם יכולים לברוא מחדש באופן דמוקרטי. בעצם, הגורם היחיד המיותר במשל הזה, הגורם היחיד שאין להסביר מה תרומתו הסגולית לייצור (ובכלל, לשם מה הוא נחוץ), הוא הבעלים.
  9.  בנקודת המוצא של הפילוסופיה הליברלית נקבע העקרון שהאדם, כל אדם, הוא הבעלים הטבעי של גופו ושל רוחו. בעבודתו "משקע" האדם את כוחות גופו ורוחו בטבע הגולמי (בול עץ, נניח) ויוצר בכך מוצר שאפשר לצרוך אותו או להחליפו במוצר אחר. הבעלות הטבעית על הגוף ועל הנפש מתרגמת כך לבעלות על תוצר העבודה. ברור שתפיסת-בעלות ליברלית זו לחלוטין לא מתיישבת עם מציאות קפיטליסטית שבה העובדים (השכירים) אינם בעלים של תוצר עבודתם והבעלים של תוצרי העבודה בדרך כלל אינם עובדים. העבודה סולקה איפוא ממעמדה כמקנה תוקף לבעלות על תוצר העבודה, ואילו הבעלות על אמצעי הייצור, שבנקודת המוצא של הליברליזם היתה לכל היותר תנאי מסייע, הפכה לגורם הדומיננטי בקביעת הבעלות על התוצר. באופן דומה הפכה זכות הירושה וההורשה (עקרון מפוקפק על-פי תפיסת העולם הליברלית הקלאסית, שבה אמור כל אדם לבנות עצמו במו ידיו) לגורם מכריע בהצדקת הבעלות הפרטית על הון ועל מוצרים.
  10.  ראו, למשל, תמיכתם ביצחק תשובה בסוגיית ייצוא הגז, התנגדותם ל"חוק הספרים" ולאחרונה מחאתם נגד פסק הדין של בית הדין לעבודה שחייב את הוט מובייל לפצות את עובדיה בגין התערבות לא חוקית בנסיונם של העובדים להתאגד.
  11.  אחד מהם כתב לי ברצינות מלאה על "האיש הבונה דירה" ומחליף אותה עם "האיש שייצר את האייפון".
  12. על מנת שיתקיים שוק חליפין של סחורות צריך שכל סוכן בשוק יוכר כבעלים של הדבר שאותו הוא מחליף. מכאן, שהשוק תלוי לקיומו בהגדרה כלשהי של רכוש פרטי שהיא בעלת תוקף חברתי. הוא לא יכול, אם כן, ליצור הגדרה כזאת ולתקף אותה בעצמו.