אלכסנדריה ואלקסיס או: משהו קורה באמריקה

אלכסנדריה אוקסיו קורטז היא צעירה ניו-יורקית בת 28 ממוצא פורטוריקני. היא סוציאליסטית מוצהרת. ב 26 ביוני השנה (2018), נצחה אוקסיו קורטז בבחירות המקדימות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז NY-14  (מחוז המקיף חלקים מהברונקס ומרובע קווינס). היא גברה על חבר בית הנבחרים המכהן, ג'וזף קרוולי, איש הממסד הוותיק של המפלגה הדמוקרטית, המקושר לבעלי-הון תומכי המפלגה (כן, וגם ידיד ישראל שפעל למען שלום ישראלי-פלסטיני). אוקסיו קורטז ניהלה קמפיין דל תקציב: הכסף שעמד לרשותה לא הגיע כדי עשירית מתקציבו של יריבה. והיא נצחה.  הכסא של מחוז NY-14 בבית הנבחרים הוא כסא דמוקרטי מובהק. רק ב 17 מתוך מאה השנים האחרונות ישב עליו נציג רפובליקני. לכן, אם לא יקרה משהו מאוד יוצא דופן, אלכסנדריה אוקסיו קורטז תכנס בנובמבר הקרוב לבית הנבחרים של ארצות הברית של אמריקה.

הדמוקרטים פונים שמאלה

היא לא לבד בנצחונה. באותו יום עצמו, ב 26 ביוני, ליובה גרצ'ן שירלי זכתה במועמדות הדמוקרטית במחוז NY-2, ודנה בלטר נצחה במחוז NY-24. הפרופיל האידאולוגי-פוליטי שלהן דומה למדי לזה של אוקסיו קורטז, והקמפיין המוצלח שניהלו היה דומה לזה שלה במאפיינים רבים (יש לציין, עם זאת, שהמחוזות שלהן הרבה פחות מזוהים עם המפלגה הדמוקרטית, כך שדרכן אל בית הנבחרים צפויה להיות קשה יותר). עוד באותו יום זכה בן ג'לוס במועמדות הדמוקרטית למשרת מושל מרילנד, בתמיכתם של איגודי עובדים, ארגוני הגנת הסביבה ואגודות פרוגרסיביות אחרות. אמילי סירוטה, עובדת סוציאלית מדנוור קולורדו, זכתה במועמדות הדמוקרטית למושב מטעם דרום-מזרח דנבר בבית הנבחרים המדינתי.

חודש קודם לכן, בפנסילבניה, שלוש נשים בשנות השלושים שלהן, שנתמכו על ידי ארגון "הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה" (הארגון שבו חברה אוקסיו קורטז), זכו במועמדויות מטעם הדמוקרטים לבית הנבחרים והסנט של מדינת פנסילבניה: סאמר לי, שרה אינמוראטו ואליזבת פידלר.

מחוז אחר מחוז, משרה אחר משרה, מועמדים ליברלים, פרוגרסיבים וסוציאליסטים כובשים עמדות בתוך המפלגה הדמוקרטית.1 זו כבר תופעה שקשה להתעלם ממנה. כתב העת Dissent, בעל האוריינטציה השמאלנית, הקדיש לה את גליון הקיץ שלו. תמונת סמל החמור של המפלגה הדמוקרטית, על עמוד השער, אומרת, כרגיל, יותר מאלף מלים.

בטור דעה ב"ניו יורק טיימס", מסוף חודש יוני,  התחלפה הפסיעה המהוססת שמאלה של רגלי החמור הדמוקרטי בהכרזה נחרצת ומסעירה (או מטרידה, תלוי בהשקפתך הפוליטית):
The Millennial Socialists Are Coming

שני האישים שתרמו יותר מכל לתנועה מפתיעה זו הם כמובן דונאלד טראמפ וברני סנדרס. הקמפיין של סנדרס למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית עשוי להתגלות כאחד הכשלונות הפוריים בהיסטוריה של הפוליטיקה. מסתבר שסנדרס לא רכב על גל שכבר נשבר ומיצה את יכולותיו, אלא העיר את הגל הנושא עתה על גבו מועמדי שמאל בכל רחבי ארצות הברית.

המסרים של המועמדים הללו דומים מאוד בכל מקום. בראש מעיניהם עומדות הדרישות הבאות: שירותי בריאות נגישים לכל אמריקאי. חינוך ציבורי טוב לכל הילדים. הגבלת השפעתו הפוליטית של הכסף הגדול באמריקה. שכר מחיה, תנאי עבודה סבירים וזכויות עובדים. שמירה על איכות הסביבה והנהגת מדיניות הגירה פרוגרסיבית.

גם האסטרטגיה הפוליטית שלהם דומה: המועמדים האלה נמנעים בדרך-כלל מקבלת תרומות מבעלי הון. התקציב שלהם מבוסס על תרומות קטנות מאנשים פרטיים ומארגוני חברה אזרחית. טקטיקת גיוס המצביעים העיקרית שלהם היא המוני מתנדבים העוברים מדלת לדלת, עומדים בתחנות האוטובוסים ובכניסה למרכזי הקניות ומדברים עם האנשים. לא פחות מכפי שהמועמדים הללו מעבירים מצביעים ממחנה יריבם למחנה שלהם, הם מכניסים אל תוך מעגל הפעילות הפוליטית המוני אזרחים שבעבר נמנעו מלהצביע ובוודאי שלא היו חברי מפלגה. ועוד דבר: בכל טקסט, בכל סרטון תעמולה, בכל רשימה ביוגרפית של מועמד, בכל כתבה או מאמר הנכתב עליהם, חוזרת שוב ושוב המלה קהילה (commuinty), כאילו מאז ברק אובמה אינך יכול להיות מועמד לתפקיד כלשהו מטעם המפלגה הדמוקרטית מבלי שברזומה שלך מופיע התואר "Community Organizer". כשלעצמו אין זה דבר חשוב במיוחד. בעשורים האחרונים אין מגמה פוליטית, במרכז, בשמאל או בימין, שלא נושאת ברמה את דגל "הקהילה". אבל המועמדים הפרוגרסיביים החדשים משנים את תוכנו של המושג הזה, או ליתר דיוק מחדשים אותו: כשהם אומרים "קהילה" הם מתכוונים לשכונות מגורים, לבתי ספר, למוסדות ציבור, למקומות מפגש ממשיים וקונקרטיים שבהם בני אדם ממשיים וקונקרטיים פוגשים זה את זה ומקיימים דיאלוגים ממשיים וקונקרטיים על הצרכים, החלומות, הפחדים והאינטרסים שלהם. הפרוגרסיביים החדשים של המפלגה הדמוקרטית מקימים לתחיה את כיכר העיר, וכיכר העיר מצביעה להם.

הדמוקרטיה באמריקה (קריאה חטופה בדה טוקוויל)

בשנים 1831-1832 ערך אינטלקטואל צרפתי צעיר, בן למשפחת אצילים זוטרה, מסע מחקר ארוך בארצות הברית של אמריקה. לאחר שובו לצרפת כתב את תובנותיו מן המסע ופרסם אותן בשני חלקים, ב 1835 וב 1840. שמו של הכותב הוא אלקסיס דה טוקוויל, וספרו "הדמוקרטיה באמריקה" נחשב בעיני רבים לאחד החיבורים החשובים ביותר שנכתבו על אמריקה, ואחד החיבורים החשובים ביותר שנכתבו על הדמוקרטיה.

מי שאינו בקיא בהיסטוריה של ארצות הברית, מי שמכיר רק את אמריקה של המחצית השניה של המאה העשרים, יופתע מאוד מן הקריאה בספרו של טוקוויל. אמריקה מתוארת שם כמדינה השוויונית ביותר בעולם (כפי שאכן היתה באותה עת)2 וכדמוקרטיה השתתפותית פעילה ותוססת, שבה נוטלים האזרחים חלק פעיל בתהליכי קבלת ההחלטות. יתר על כן, הפוליטיקה היא עבור האמריקאי הממוצע –  "עיסוקו הגדול ביותר … והנאתו היחידה":

   "מיד עם הציגך את כף רגלך על אדמת אמריקה אתה מוצא עצמך בלב לבה של מין המולה; מכל עבר בוקעת שאגה בלולה; אלף קולות נשמעים בבת אחת באוזניך וכל אחד מהם תובע איזה צורך חברתי. סביבך הכל שרוי בתנועה; כאן אתה פוגש ביושבי רובע אחד שבעיר שהתאספו להחליט אם לבנות כנסייה; במקום אחר מתנהלת בחירתו של ציר; קצת הלאה משם, ציריו של מחוז בחירה אצים רצים העירה כדי לטכס עצה לגבי אי אלה שיפורים מקומיים; ובמקום אחר נוטשים עובדי אדמה את מחרשותיהם כדי לדון בתכנית לסלילת כביש או להקמת בית ספר ציבורי.
[…]
יש ארצות שבהן אין התושבים ששים לנצל את הזכויות הפוליטיות שהחוק מקנה להם; דומה כי זמנם חשוב להם עד כדי כך שאינם רוצים לבזבזו על ענייני הקהל, והם מסתגרים באיזו אנוכיות צרת מוח, שגבולה ארבע חפירות מוקפות בגדר.
   כנגד זה אם יגזרו על אמריקני להתעסק בענייניו שלו בלבד הרי בכך יגזלו ממנו את מחצית קיומו; הוא יחוש ריקנות עצומה בחיי היומיום שלו, ואומללותו תהיה כבדה מנשוא."3

יש להדגיש כי דה טוקוויל אינו כלל חסיד שוטה של הדמוקרטיה או של אמריקה. התמונה שהוא מציג היא מורכבת ורבת פנים, ולא פעם ביקורתית מאוד. אולם בהקשר זה של הנעת האזרחים לפעולה פוליטית, דה טוקוויל הוא אכן תומך נלהב:

"אין הדמוקרטיה נותנת לעם את הממשלה המיומנת ביותר, אבל היא מחוללת דבר שלעתים קרובות ידן של הממשלות המוכשרות ביותר קצרה מליצור אותו: היא מזרימה לכל מערכות החברה פעילות חסרת מנוח, כוח שופע, אנרגיה שאינה קיימת בלעדיה והעשויה לחולל נפלאות, אם רק יהיו תנאים מתאימים. אלה הם יתרונותיה האמיתיים של הדמוקרטיה."4

תיאור זה של הדמוקרטיה באמריקה נראה לנו בלתי מתיישב בעליל התמונה המוכרת לנו היום. שיעור האזרחים המצביעים בבחירות הכלליות באמריקה עובר רק במעט את חמישים האחוזים. יתר על כן: דבריו של דה טוקוויל לא מתייחסים רק לפעילות הפוליטית ברמה הארצית, אלא גם, ובעיקר, לדמוקרטיה ההשתתפותית המקומית, הבאה לידי ביטוי בבחירות של ראשי ערים ומשרתי ציבור אחרים, ועוד יותר מכך בדיונים ציבוריים ותהליכים שיתופיים של קבלת החלטות  ברמת העיר והמחוז. עיקר שבחה של הדמוקרטיה, בעיני טוקוויל הוא ברוח האקטיביות האזרחית שהיא משרה על הציבור. המוסדות הלאומיים (או בארצות הברית: מוסדות השלטון הפדרלי) רחוקים למדי מתשומת לבו של האזרח הקטן, והוא שותף בריבונות מופשטת על המוסדות הללו, יחד עם עוד מליוני אזרחים אנונימיים אחרים. ברשות המקומית, לעומת זאת, שהיא, על פי דה טוקוויל, "ההתאגדות [הפוליטית] היחידה המושלמת בטבעיותה",5 יכולים האזרחים לנכס לעצמם את חירותם וללמוד להפעילה באורח קונקרטי ומוחשי. לכן…

"[…] על הרשות המקומית מושתת כוחם של העמים החופשיים. המוסדות המקומיים הם לחירות מה שבתי ספר יסודיים הם למדע; הם מעמידים אותה בהישג ידו של העם, מלמדים אותו להפעילה בדרכי שלום ומרגילים אותו להסתייע בה. אומה יכולה להקים לה ממשלה חופשית, אבל בלי המוסדות המקומיים לא תפעם בה רוח החירות. אפשר שיצרי לב חולפים, אינטרסים של רגע ותהפוכות הזמן יעניקו לה תבניות חיצוניות של עצמאות, אך במוקדם או במאוחר תשוב ותצוף על פני השטח הרודנות, שהודחקה אבל הוסיפה לרחוש במעמקי הגוף החברתי."6

ועוד: רוח החירות, היוזמה והמעורבות החברתית, לפי דה טוקוויל, אינה מתמצה באמריקה בפעילות שהיא פוליטית במובהק. לא פחות מכך היא באה לידי ביטוי בהקמתן של אגודות ציבוריות (הנקראות בלשוננו היום "ארגוני חברה אזרחית"):

   "האגודות הפוליטיות הקיימות בארצות-הברית אינן אלא פרט אחד בתמונה העצומה של כלל האגודות הקיימות שם. אמריקנים בני כל הגילים, כל המעמדות וכל הזרמים אינם פוסקים מלהקדים אגודות. יש להם לא רק חברות של מסחר וחרושת, שבהן הכל משתתפים, אלא גם אגודות מאלף סוגים אחרים – דתיות, מוסריות, חשובות, חסרות ערך, כלליות מאוד ופרטיות מאוד, גדולות מאוד וקטנטנות. האמריקנים מאגדים אגודות כדי לערוך חגיגות, לייסד סמינריונים, לבנות פונדקים, להקים כנסיות, להפיץ ספרים, לשלוח מיסיונרים לעברו השני של כדור הארץ; בצורה זו הם מייסדים בתי חולים, בתי כלא ובתי ספר. אם עולה הצעה להחדיר איזו אמת או לטפח איזה רגש בעידודה של איזו תורה גדולה, הם מקימים אגודה. בכל מקום שבו תראה בראשה של יזמה חדשה בצרפת את הממשלה ובאנגליה איזה איש מעלה, מובטח לך שבארצות-הברית תמצא בראשה אגודה."7

בחברות דמוקרטיות, אומר דה טוקוויל, האגודות הן חיוניות. הממשלה יכולה לקבוע חוקים ולהכתיב נהלים, אבל יכולתה לעצב את הרוח החברתית, את הדעות והרגשות של הציבור, מוגבלת מאוד ועוד יותר מכך – מסוכנת מאוד. כאשר עולה הממשלה על נתיב זה היא הופכת מייד, אפילו שלא במתכוון, למשטר של עריצות גרועה ביותר.

   "מוסרו ובינתו של עם דמוקרטי יעמדו בסכנה לא פחות מענפי הסמחר והחרושת שלו אם ממשלתו תקום לתפוס בכל מקום את מקומן של האגודות.
   רק השפעתם ההדדית של בני אדם זה על זה מחדשת רגשות ודעות, מרחיבה את הלב, ומפתחת את רוח האדם."8

את הפרק הדן בתפקיד האגודות הציבוריות באמריקה חותם דה טוקוויל בטובעו מושג רב ערך ועשיר מבע – "חכמת ההתאגדות":

   "בארצות הדמוקרטיות, חכמת ההתאגדות היא אם החכמות; התקדמותן של כל השאר תלויה בהתקדמותה של זו.
   דומה כי אחד מן החוקים המושלים בחברות של בני אדם הוא מדוייק וברור מכל האחרים. כדי  שיישארו הבריות בני-תרבות, או כדי שייעשו בני-תרבות, הכרח שתתפתח חכמת ההתאגדות ותשביח בה במידה שיגדל שוויון התנאים."9

יכול להיות שזה נגמר?

כזאת היתה אמריקה שבה סייר דה טוקוויל לפני כמעט מאתיים שנה: חברה אזרחית דמוקרטית, פעילה ותוססת. האמריקאים, או לפחות הגברים הלבנים באמריקה, עשו את עיצוב החיים הציבוריים שלהם לעניין מרכזי לענות בו, למשימה קונקרטית שאליה גייסו את מרצם, יוזמתם, כשרונם וכוח דמיונם. משל היתה אמריקה פוליס יוונית שהתפשטה על פני יבשת, או מוטב: פדרציה של אלפי פולייס כאלה.

לאן נעלמה המעורבות הפוליטית של האמריקאים? בארצות הברית של ימינו, שיעור ההצבעה בבחירות לנשיאות עומד בדרך כלל רק על קצת יותר מחמישים אחוז. רק כשליש מן האמריקנים מצביעים למועמדים בבית הנבחרים ורק כרבע מגיעים לקלפי בבחירות המקומיות. ומה באשר לפסיפס האגודות הציבוריות שצייר דה טוקוויל? פסקאות הפתיחה בספרו החשוב של רוברט פטנם "Bowling Alone" אשר יצא לאור בשנת 2000, נראות כהשתקפות הפוכה, מוזרה וטורדת, של הדברים שכתב דה טוקוויל מאה ושבעים שנים קודם לכן:

   "לא נותר איש ממועדון הברידג' של גלן ואלי בפנסילבניה, כדי לספר מתי בדיוק ומדוע התפרקה הקבוצה, למרות שב 1990 עדיין שחקו בה למעלה מארבעים משתתפים, וכך היו פני הדברים במשך למעלה מחמישים שנה. ההלם בסניף ליטל רוק ארקנסו, של מועדון סרטומה [אגודה פילנתרופית בינלאומית] עודו מורגש: באמצע שנות השמונים הגיעו כמעט חמישים איש לפגישות השבועיות, שבהן תכננו פעילויות לסיוע לחרשים וכבדי-דיבור, אבל עשור מאוחר יותר רק שבעה משתתפים קבועים המשיכו לבוא.
   הסניף ברונאק וירג'יניה של "האגודה הלאומית לקידום השחורים" היה כוח פעיל במאבק לזכויות האזרח מאז 1918, אבל במהלך שנות השמונים צנח מספר החברים מכ 2500 למאות בודדות. […] השלוחה של "ארגון הוטרנים של המלחמות" בברווין אילינויס, פרוור פועלים של שיקגו, היתה במשך שנים "בית מחוץ לבית" לוטרנים מקומיים, ומעין קנטרי קלאב שכונתי של מעמד העובדים, אשר ארח מסיבות חתונה ופגישות מחזור. בשנת 1999 מספר החברים הצטמצם כל כך, שהמועדון התקשה לעמוד בתשלומי המסים. […]
   חברי אגודת הצדקה של דלאס נפגשו בכל שישי בבוקר במשך 57 שנים כדי לתפור, לרקום ולערוך ביקורים. אך ב 30 באפריל 1999 הם קיימו את פגישתם האחרונה. הגיל הממוצע של חברי הקבוצה טיפס לשמונים, מזה שנתיים לא הצטרפו חברים חדשים ונשיאת האגודה פט דילבק אמרה בגלוי: 'אני מרגישה שזו ספינה טובעת'. כעבור שלושה ימים בדיוק, במרחק של 1,200 מיילים צפון מזרחה,  בוושינגטון הבירה, אגודת הבוגרים של קולג' וואסר קיימה את מכירת הספרים השנתית האחרונה שלה, ה 51 במספר. […] באותה עת, עם פתיחת שנת הלימודים בבבית הספר התיכון  'טוקסברי ממוריאל' מצפון לבוסטון, ארבעים חליפות מדים חדשות לתזמורת המצעדים של בית הספר נשארו במחסן, משום שרק 4 תלמידים נרשמו לתזמורת. רוג'ר וויטליסי, מנהל התזמורת, זוכר שעשרים שנים קודם לכן מנתה התזמורת יותר משמונים מנגנים, אך מספרי המשתתפים הלכו וירדו עם השנים. משום מה, בעשורים האחרונים של המאה העשרים, כל הקבוצות הקהילתיות הללו, ועשרות אלפי קבוצות דומות להן בכל רחבי ארצות הברית, החלו להתפוגג."10

בהמשך ספרו מגבה פטנם את האלגיה הזאת באינספור נתונים סטיסטיים המציירים תמונה ברורה: לאורך רוב המאה העשרים היתה המעורבות האזרחית של האמריקאים בפוליטיקה ובחברה במגמה של עליה מתמדת (פרט לנסיגה זמנית בתקופת השפל הגדול, שממנה נחלצו האמריקאים בזכות מדיניות ה"ניו דיל" של פ.ד. רוזוולט, ואחר-כך בזכות אווירת ההתגייסות הלאומית שהביאה עמה מלחמת העולם השניה). גרף המעורבות האזרחית-חברתית-קהילתית שמצייר פטנם הגיע לשיאו במהלך שנות השישים. העליה נעצרה בשנות השבעים, והחל משנות השמונים של המאה העשרים, הגרף נמצא בירידה. ליתר דיוק – הוא צולל לתהומות.11 אמריקה שרואה לפניו פטנם בסוף המאה העשרים היא רוח הרפאים של אמריקה שאותה ראה טוקוויל בראשית המאה התשע-עשרה. הפעלתנות הפוליטית, החברתית והקהילתית נעלמה, והאמריקאים הסתגרו בבתיהם. הם התנתקו זה מזה ושכחו את חכמת ההתאגדות – "אם כל החכמות" של הדמוקרטיה. הרוח הדמוקרטית באמריקה מתה או שקעה בתרדמת.

מהו הנגיף הקטלני המחסל את הדמוקרטיה באמריקה? אפשר להציע כמה תשובות, שחלקן מופיעות אצל פטנם: ריבוי האוכלוסין הוליד תהליך של הפשטה וריחוק ביחסים הבין-אישיים; העיור האינטנסיבי חיסל את קהילות האזרחים בכפרים ובעיירות ותהליך הפרבור חיסל את הקהילות במרכזי הערים; שעות העבודה המתארכות והולכות גזלו פנאי ואנרגיה שבעבר הופנו לפעילות אזרחית-קהילתית; תקשורת ההמונים, ובעיקר הטלוויזיה, שינו באופן עמוק את דפוסי היחסים החברתיים שבין האזרחים, את תרבות הפנאי, את אופיה של הפוליטיקה, את ערוצי הקשר וההשפעה ההדדית שבין הבוחרים והנבחרים. כדרכן של שאלות סבוכות, דומה שאף אחת מן התשובות הללו לא מספיקה בפני עצמה. יתר על כן, נדמה שבאופן כלשהו התשובות קשורות זו בזו. אך התמונה לא תהיה שלמה מבלי שנציג את מה שהוא בעיני הגורם המרכזי, למרות נעלם כמעט לחלוטין מעיניו של פטנם. רשות הדיבור שוב (ובהשמטות מסויימות), לאלקסיס דה טוקוויל, שבחושיו החדים זיהה את הסכנה והצביע עליה כמעט בטרם נולדה:

   "החברות האריסטוקרטיות הקטנות שיוצרים כמה ענפי חרושת בתוך הדמוקרטיה הכבירה של תקופתנו יש בהן, בדומה לחברות האריסטוקרטיות הגדולות של ימים עברו, מספר אנשים עתירי נכסים והמון אדם השרוי בעניות מנוולת.
   […] בדרך כלל הפועל תלוי באדון, אך לא באדון אחד מסויים; שני אלה נפגשים בבית החרושת, אבל אינם מכירים זה את זה במקום אחר; הם באים במגע בנקודה אחת, אך מרחק רב מפריד ביניהם בכל שאר הנקודות. התעשיין אינו מבקש מן הפועל דבר זולת עמלו; והפועל אינו מצפה לשום דבר מן התעשיין זולת שכרו.
   […] רק לעתים רחוקות האריסטוקרטיה, שיסודה במסחר, קובעת את מושבה בתוך האוכלוסייה היצרנית שאותה היא מנהלת; אין מטרתה למשול באוכלוסייה הזאת אלא להשתמש בה.
   […] האצולה הקרקעית של ימים עברו הייתה מחויבת על פי חוק, או שראתה עצמה מחויבת על פי נוהג, לבוא לעזרת משרתיה ולהקל ממצוקותיהם. אבל אצולת החרושת של זמננו מרוששת ומסאבת תחילה את המשרתים אותה ובשעת משבר היא נוטשת אותם כדי שיתפרנסו מן הצדקה הציבורית.
   […] בכללו של דבר, אני סבור שאצולת החרושת הצומחת לנגד עינינו היא אחת הקשוחות ביותר שהיו בעולם אי פעם; אבל בתוך כך היא גם אחת המוגבלות ביותר והפחות מסוכנות.
   בכל זאת, ראוי לשוחרי הדמוקרטיה שלא יגרעו עיניהם מן הכיוון הזה; כי אם פעם שוב יופיעו בעולם אי-שוויון של קבע בתנאים ואריסטוקרטיה בצדו, קרוב לוודאי כי מן הפתח הזה ייכנסו"12

אלקסיס דה טוקוויל לא היה בשום פנים סוציאליסט. אבל הוא זיהה את הסכנה שמהווה הקפיטליזם לחירות, עוד בטרם ידע לקרוא למשטר כלכלי זה בשמו, ובטרם היו בידו ראיות היסטוריות לעוצמתו האדירה של הקפיטליזם ולאסונות שהוא מוליד. האמביוולנטיות שלו ניכרת בשתי הפסקאות האחרונות. ראשית הוא קובע ש"אצולת החרושת" היא מוגבלת ולא מאוד מסוכנת. אבל מייד אחר כך הוא מזהיר, שאם תחוסל פעם הדמוקרטיה, זהו השער שמבעדו ייכנסו מחריביה.שישים שנה מאוחר יותר כבר היו לפרידריך אנגלס שפע של ראיות, כאשר דיבר על המשטר הפוליטי באמריקה כמבוסס על השחתה שיטתית של פקידי הציבור ונבחריו.13

להעיר את הדמוקרטיה

האבות המייסדים של ארצות הברית של אמריקה ראו בחזונם אומה של עצמאיים קטנים, איכרים, סוחרים ובעלי מלאכה, המתפרנסים מיגיע כפיהם, מקיימים ביניהם חליפין הוגנים ומסדירים את ההיבטים הלא-מסחריים של חייהם באמצעות מוסדות דמוקרטיים, המבוססים על השתתפות אזרחית פעילה. הקפיטליזם האמריקאי, החל מימי "הברונים השודדים" (בעידן שאחרי תום מלחמת האזרחים), עיוות את החזון הזה ללא היכר. ההון השולט בפוליטיקה רוקן את המוסדות מתוכנם הדמוקרטי והפך את ההשתתפות האזרחית למופשטת, מתווכת, ונתונה למניפולציות. האזרחים נטשו את הזירה. בשלב הבא, הנמשך במלוא עוצמתו גם בימינו, אסר קפיטליזם התאגידים מלחמה על החיים החברתיים עצמם. ההון הדומיננטי שואף לראות לפניו עובדים-מקבלי-משכורת וצרכנים-משלמים בלבד. לא אזרחים. לא קהילות. לא אגודות. אין זה מקרה, שאחת הדרישות הראשונות במצעי הבחירות של אלכסנדרה אוקסיו קורטז, דנה בלטר, סאמר לי וחברותיהן הוא הגבלת השפעתו של הכסף הגדול על הפוליטיקה. בכך הן נלחמות על חייהן הפוליטיים ועל הסיכוי שלהן להעיר מתרדמתה את הדמוקרטיה באמריקה.

המאבק על השליטה בזירה הפוליטית נותר כשהיה: כסף לעומת אנשים. המאבק על עיצוב פני החברה נותר כשהיה: עסקים לעומת אגודות וקהילות. המועמדות הפרוגרסיביות החדשות של המפלגה הדמוקרטית משוות צורה חדשה ואקטואלית לקוטב השמאלי של המאבק, זה המעדיף אנשים, אגודות וקהילות. הן מבקשות להחזיר את הכוח לאנשים ולשקם את הקהילות, לצקת תוכן ממשי בדמוקרטיה האמריקאית.14 בינתיים הן משנות בהדרגה את פניה של המפלגה הדמוקרטית. אכן, זה לא נראה דרמטי, אבל האמריקאים, אולי יותר מכל עם אחר, יודעים שמהפכות מוצלחות יש לנהל במתינות, צעד אחר צעד, וככל האפשר בלי דרמות.

אחת הפסקאות המפורסמות ביותר בספרו של אלקסיס דה טוקוויל "הדמוקרטיה באמריקה" היא זו החותמת את הכרך הראשון. דה טוקוויל מתנבא שם כי שני עמים גדולים – העם האמריקאי וזה הרוסי – עתידים לשלוט כל אחד במחצית אחת של כדור הארץ. עקרון פעולתו של אחד משני העמים הללו הוא החירות. עקרונו של השני הוא השיעבוד. במהלך המאה העשרים צוטטה הפסקה הזאת שוב ושוב מתוך זיהוי פשטני שעל פיו הקומוניזם הסובייטי הוא השיעבוד והקפיטליזם האמריקאי הוא החירות. בראשית המאה העשרים ואחת מסתמנת האפשרות, שנבואתו של דה טוקוויל תתגשם באופן הפוך מכפי שחשבנו. בעוד רוסיה שוקעת בתוך יוון מצולה של שעבוד קפיטליסטי מנַוֶול, יוצקים אלכסנדריה אוקסיו קורטז ופעילים פוליטיים דומים לה תוכן חדש למושג "חירות". אם לא ישברו  או יובסו, אולי יעלה בידם להפוך את אמריקה למה שרצתה להיות מלכתחילה; לממש בפעם הראשונה את ההבטחה, שהיתה גלומה בכינוי שהעניקו בניה של אמריקה למולדתם בראשית הדרך: "Land of the Free", "ארצם של בני החורין".

 

הפניות
  1. אני מודע היטב לעובדה שמרבית הפוליטיקאים שמניתי כאן הן נשים צעירות, שחורות-עור או היספניות. זה בהחלט חלק חשוב מאוד מן הסיפור. זהו סיפור על גזע. זהו סיפור על מגדר. אולי יותר מכל, זהו סיפור על בני דור המילניום העושים את דרכם אל הפוליטיקה. למרות זאת, במאמר הנוכחי אבקש להתמקד בעמדות ובטקטיקה הפוליטית של המועמדים ולא בזהותם.[]
  2. כמובן, רק אם מסיחים את דעתנו מעבדות השחורים. דה טוקוויל מתגלה בספרו כמתנגד חריף של מוסד העבדות המנַוון, לדבריו, ומשחית את אופיים של העבדים השחורים והאדונים הלבנים גם יחד. (ר' טוקוויל, "הדמוקרטיה באמריקה", עמ' 357 ואילך)[]
  3. דה טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, עמ' 255-256. כל הציטוטים מספרו של דה טוקוויל לקוחים מן הנוסח העברי, בתרגומו של אהרון אמיר, שראה אור בהוצאת שלם (זו מן הסתם הפעם השלישית או הרביעית שאני נאלץ לשבח ברשימותי את מפעל תרגום ספרי המופת של הוצאה זו).[]
  4. שם, עמ' 257[]
  5. שם, עמ' 62[]
  6. שם, עמ' 63[]
  7. שם, עמ' 546[]
  8. שם, עמ' 548-549[]
  9. שם, עמ' 550[]
  10. Putnam R.D. (2000), Bowling Alone, NY: Simon and Schuster, pp. 15-16
    התרגום, ההשמטות והתוספות שלי – י.ג.[]
  11. פטנם פרסם את ספרו, כאמור, בשנת 2000. הוא בדק נתונים סטטיסטיים על אודות מספר האגודות, הקבוצות, הארגונים והמועדונים בכל רחבי אמריקה, ומספר החברים הרשומים בכל אגודה. למגמה הכללית שזיהה יש, כמובן, כמה יוצאים מן הכלל. למשל – שגשוגן של הכנסיות והארגונים הנוצרים-פונדומנטליסטים בשלהי המאה העשרים ובראשית המאה ה-21.[]
  12. דה טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, עמ' 601-602. ההדגשות שלי – י.ג.[]
  13. למשל בהקדמה שכתב בשנת 1891 לחיבורו של מרקס "מלחמת האזרחים בצרפת" (ר' מרקס, אנגלס, כתבים נבחרים כרך א', ספרית פועלים, עמ' 346-347)[]
  14. יש להזהר, עם זאת, מזיהוי מוטעה של מועמדת כאלכסנדריה אוקסיו קורטז כמעין "פעילה שכונתית". לדעתי גם אין זה סביר לדבר על מחוז הבחירה שלה, NY-14 כעל "קהילה". בכל מחוז בחירה לבית הנבחרים של ארצות הברית גרים מעל 700 אלף נפש. לכן, למרות שאוקסיו קורטז  אכן מתגוררת במחוז הבחירה שלה (שלא כמו הנציג הדמוקרטי הקודם שאותו ניצחה), הקשר שלה עם האזרחים שאותם היא מייצגת הוא בהכרח מתוּוך מאוד, וירטואלי ומופשט במידה רבה. מתוּוכים, וירטואליים ומופשטים במידה רבה הם גם היחסים החברתיים שבין שבע מאות אלף תושביו של מחוז הבחירה NY-14 לבין עצמם. חשוב להבין, שאת התמונה שראה לנגד עיניו אלקסיס דה טוקוויל ב 1831 אי אפשר להקים לתחייה. בכל ארצות הברית היו אז פחות מ 13מליון תושבים, ובעיר ניו-יורק רבתי עמד מספר התושבים על 203,000 – כשליש ממספר התושבים המתגוררים היום רק במחוז הבחירה של אוקסיו קורטז, המקיף חלקים משני רובעים של ניו-יורק. []

6 תגובות בנושא “אלכסנדריה ואלקסיס או: משהו קורה באמריקה”

  1. מעניין מאוד. הלוואי ואתה צודק ויש פה מגמה אמיתית וחזקה ולא אוסף של צירופי מקרים. החזרת אותי למאמר של ג'ון הלוורסון "המדינה האפלטונית וזו שלנו" שבו הוא טוען, באופן די משכנע, שיש דמיון לא מבוטל בין השלטון בפוליטאה של אפלטון לבין השלטון האמריקאי (ב1991, אז נכתב המאמר). יש שם קטע יפה שבו הוא כותב על זכות הבחירה, וכמה היא לא תחסר לרוב הציבור האמריקאי אם היא תילקח ממנו.

  2. תודה על המאמר המרתק

    טוקוויל מעניין תמיד: מבט אישי ייחודי על המדינה, ממש 'ניאו ז'ורנאליזם' לפני שהיה כזה… (ומזל ש'שלם' בחרו באהרן אמיר המצויין; כמה מתרגומיהם האחרים אינם ברמה דומה).

    הייתי קורא למועמדות הללו 'מסיבת התה' של הדמוקרטים… יש לקוות שיצליחו. אבל גם בעלי ההון פעילים מולן, ולאחרונה נקטו בשיטה 'שורשית' דומה לביטול יוזמה לחיזוק התחבורה הציבורית באחת מערי הדרום -https://www.haaretz.co.il/news/world/1.6195465
    ולא פלא, כי העומדים מאחוריו האחים קוך (הלא הם The Koch suckers), ממציאי 'תנועת מסיבת התה' המקורית.

    1. וכן ממליץ לתקן איות –
      * טטיסטיים -> סטטיסטיים
      * החרוזת -> החרושת
      * שיטטית -> שיטתית.

      1. תיקנתי. תודה.
        ובהזדמנות זו קריאה נרגשת לכל קוראי הבלוג: מצאתם שגיאת הגהה? עדכנו מייד! בתגובה או באימייל.
        ושוב תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *