התרוששות הפועלים וסיכויי המהפכה (עיון ב"עבודה שכירה והון" ובחיבורים אחרים של מרקס)

[בשתי רשימות קודמות שלי – "חוק הנכדים של המהפכה החברתית" ו"מדרגות לרקיע" נגעתי בקצרה בכמה מן העניניים הנדונים ביתר פירוט במאמר זה.]

תזה ביקורתית נפוצה למדי ביחס לתורתו של מרקס גורסת כך: מרקס לא חזה את האפשרות שהניצול הכלכלי יעמיק תוך-כדי עלייה ברמת החיים של הפועלים. והנה, דווקא אפשרות זו היא שהתממשה במאה העשרים, לפחות בארצות המערב. על כן, הרלוונטיות של תורת מרקס לכלכלות המערביות המודרניות מוטלת בספק (כך בניסוחים אוהדי-מרקס של הבעיה. הניסוחים של מתנגדי-המרקסיזם נחרצים ונעדרי-ספקות: תורת הכלכלה של מרקס בלתי רלוונטית לחלוטין!). אדגיש שוב, כי טענה ביקורתית זו לא מאפיינת רק את שונאיו של מרקס ואויבי הסוציאליזם. אני למדתי אותה מפי מורי המרקסיסטים, תחת הכותרת "מהתרוששות מוחלטת להתרוששות יחסית". על פי פרשנות זו, מרקס ניבא שהדחף המתמיד של הקפיטליזם להגדיל את ההון על חשבון שכר העבודה, יביא לדחיקתו של השכר (ובאופן כללי יותר – לדחיקת מכלול תנאי החיים של הפועל) אל סף ההתרוששות המוחלטת ואף מעבר לסף זה. מרקס לא יכול היה לנחש שהתפתחויות טכנולוגיות בעיקרן (שהתרחשו אחרי מותו) יביאו למצב חדש, שבו אפשר יהיה לרושש את הפרולטר באופן יחסי, אבל לשפר את רמת החיים שלו מבחינה מוחלטת. נישא על גבה של הטכנולוגיה המודרנית הסופר-מתוחכמת, שהגדילה עד-מאוד את הפרודוקטיביות של העבודה, יכול הקפיטליסט לגרוף ערך עודף עצום מעבודתם של פועליו, למרות שהוא מעלה את שכרם ולא מוריד אותו. כך, חלקו של הפרולטר המודרני בתפוקות הייצור הולך וְקָטֵן ביחס לחלקו של הקפיטליסט.  מה שהוא מקבל קָטֵן, איפוא, באופן יחסי למה שנשאר בידי הקפיטליסט. אבל מבחינה מוחלטת (בערכים מוחלטים) מה שהוא מקבל אינו מועט כל כך, ובוודאי שאי אפשר להגדיר את הפועל המודרני בארצות המערב כ"מרושש". להמשיך לקרוא התרוששות הפועלים וסיכויי המהפכה (עיון ב"עבודה שכירה והון" ובחיבורים אחרים של מרקס)

מרקסיזם, זהות ושייכות

בהכללה שאינה רחוקה מדי מן האמת אפשר לומר, שכל הפילוסופים של הנאורות הקלאסית, מדקרט ועד קנט, החזיקו באותו דימוי-אדם: הם תפסו את האדם כפרט אטומיסטי ובלתי תלוי, א-חברתי או אפילו אנטי-חברתי במהותו. הם לא כפרו בכך שבני האדם מתקיימים בפועל במסגרות חברתיות, אבל נטו לראות במסגרות הללו יצירות מלאכותיות.

עמדתו המורכבת, כפולת הפנים,  של מרקס אל מול הנאורות הקלאסית ניכרת גם כאן. הוא ערער על יסוד-מוסד זה של הפילוסופיה הבורגנית וחיבר מחדש את מחשבת הנאורות אל הפילוסופיה של אריסטו, ואל תפיסת האדם כיצור חברתי או קהילתי במהותו (בכך מרקס הוא ממשיכו של מהלך שהתחיל בו הגל). ואולם, בתורת-השחרור שלו חוזר מרקס על טעות יסודית של הנאורים שקדמו לו: על פי מרקס, "האדם הנאור" – כלומר הפרולטר הנאבק לשחרור –  מכונן את קשרי ההשתיכות וההזדהות שלו על מסדה של בחירה רציונאלית, או במלים פשוטות יותר: השכל, ולא הרגש, הוא הבוחר לו לאדם את חבריו. להמשיך לקרוא מרקסיזם, זהות ושייכות

לחשוב ביחד: פרידריך האייק במאה העשרים ואחת (קריאה ביקורתית ב"חוקת החירות")

[לפני מספר חודשים ניהלתי כמה שיחות פייסבוק ערות עם ליברטריאנים ישראלים. השיחות הללו היו בין הגורמים שהביאו אותי לקרוא את ספרו הגדול של פרידריך האייק "חוקת החירות" (יצא לאור בעברית בהוצאת 'שלם'). הדברים הבאים הם תולדת העיון שלי בהאייק.] להמשיך לקרוא לחשוב ביחד: פרידריך האייק במאה העשרים ואחת (קריאה ביקורתית ב"חוקת החירות")

שומר ההון (על דמוקרטיה וליברליזם, קפיטליזם וכפיה)

בשבועות האחרונים הקדשתי זמן רב לשיחה מתמשכת עם כמה ליברטריאנים.  לא ברור לי עד תום מדוע עשיתי זאת, שהרי מדובר באסכולה שאת מקומה בתוך המרחב האידאולוגי של הימין אפשר לתאר בעזרת פרפראזה על מה שאמר מרקס אודות הסוציאליסטים האוטופיסטים בני הדור השני: "הם נבללים בקהל הריאקציונרים או השמרנים … ואינם נבדלים עוד מהם אלא בקפדנות שיטתית יותר, באמונת ההבל הקנאית בקסמי מדע הכלכלה שלהם".

להמשיך לקרוא שומר ההון (על דמוקרטיה וליברליזם, קפיטליזם וכפיה)

מדרגות לרקיע (על מצע בחירות מרקסיסטי אחד, על המחלוקת שעורר ועל מה שאפשר ללמוד ממנה)

בשיחה שהתקיימה בערוב ימיו אמר מרקס את הפסוק הפרדוקסלי: "דבר אחד בטוח, אני עצמי אינני מרקסיסט". הדברים הוטחו באזניו של פול לַפַארְג, חתנו של מרקס, שהיה, יחד עם ז'יל גֶד, מראשוני הסוציאליסטים הצרפתים שהגדירו עצמם כ"מרקסיסטים". מרקס ואנגלס לא רוו נחת מ"נציגיהם" בצרפת ומתחו עליהם ביקורת בשיחות ובמכתבים אישיים. לביקורת היו כמה היבטים: מרקס הסתייג כנראה מעצם המושג "מרקסיסט" (כמציין חסיד של דוקטרינה סוציאליסטית מסויימת). חשוב מכך: מרקס ואנגלס ביקרו את גד ולפארג על השטחיות של מחשבתם התאורטית, ועל קוצר-הראות הפוליטי שלהם. מרקס אמר שהשניים עוסקים בהפרחת ססמאות מהפכניות….

להמשיך לקרוא מדרגות לרקיע (על מצע בחירות מרקסיסטי אחד, על המחלוקת שעורר ועל מה שאפשר ללמוד ממנה)

שיחה רדיופונית על מרקס, וקצת גם עלינו

בקישור המצורף, שיחה רדיופונית שהתקיימה ב 26/03/14, ביני לבין המראיין אושי קראוס (חבר ותיק שלי) בתכניתו "קצה הקרחון" ברשת א'.

נושא השיחה: קרל מרקס, הגותו ומעשיו, וגם קצת התייחסות לאקטואליה ישראלית (בעיקר לקראת הסוף).מוזמנים להאזין (צריך להוריד את הקובץ. זה לוקח כשתי דקות).

לקראת האחד במאי הקרב ובא אפרסם, כמידי שנה, פוסט על משנתו של מרקס. זה יקרה, אני מקווה, בשבוע האחרון של אפריל.

שיחה רדיופונית על מרקס

שלוש שאלות על מדינת הרווחה החדשה

(פורסם בגליון 58 של "חברה: כתב עת סוציאל-דמוקרטי", ינואר 2014).

בשנים האחרונות הסוציאל-דמוקרטיה בישראל הנכיחה את עצמה מחדש בשיח הציבורי וכבר אי אפשר להתעלם ממנה או לפטור אותה כהזיה מיושנת. אפילו ההפסד של שלי יחימוביץ בבחירות המקדימות במפלגת 'העבודה' לא מהווה הפרכה של טענה זו, אלא אישוש (פרדוקסלי למדי) שלה.   לכן, אין הסוציאל-דמוקרטים יכולים להסתפק עוד במחאות, הפגנות, ביקורת ומאמצי בלימה. גם תכנית כלכלית סוציאל-דמוקרטית איננה מספיקה עוד (אף כי בשנים האחרונות הוצגו כמה תוכניות כאלה, שהיו טובות בהחלט). הגיעה העת להציג מצע מפורט, ובו התייחסות לכל שאלות המדיניות שעל הפרק. אם לשאול לצרכינו, בשינויים קלים, פסוק ידוע ממסמך ישן, שנכתב על ערש לידתה של הסוציאל-דמוקרטיה, נומר: "הגיעה השעה שהסוציאל-דמוקרטים יגוללו, קבל העולם כולו, את אורח-השקפותיהם, מטרותיהם ומגמותיהם, וכנגד סיפורי הבדים על רוח-הבלהות של הסוציאליזם יעמידו חזון פוליטי מגובש ופוזיטיבי משל עצמם".

להמשיך לקרוא שלוש שאלות על מדינת הרווחה החדשה

"חוק הנכדים" של המהפכה החברתית

(יסודה של רשימה זו במשפט שאני נוהג לומר בשיעורים שלי על מרקס, כשאני מסביר את תופעת הצבר ההון. בשבוע שעבר, אחרי השיעור, בדרך מחיפה לרחובות, התפתח המשפט הזה למאמר קצר).

 דובריו ומגיניו של קפיטליזם התאגידים טוענים לא פעם שהסוציאליזם יסודו בקנאה. לכאורה, אין הסוציאליזם השקפה הומניסטית נאצלת החותרת לשחרור האדם, אלא כסות תיאורטית קלושה שמתחתיה מסתתרת קנאה פשוטה, עלובה וקנטנונית: קנאה בעושרם של המצליחים. יסודותיו של רעיון זה מצויים בפילוסופיה הגדולה של ניטשה (בעיקר ב"לגניאולוגיה של המוסר"), אבל ביטויו הפוליטיים והאידאולוגיים האקטואליים נמוכים ושטחיים יותר. כך, למשל, מרגרט תאצ'ר, באחד מנאומי האיימים שלה, טענה שאנשי הלייבור מוכנים שלעניים יהיה פחות, ובלבד שלעשירים יהיה הרבה פחות. ובישראל – תועמלנים כרותם סלע ואורי רדלר טוענים ש"על פי מדד האי-שוויון שהינו למעשה מדד הקינאה הדבר היחיד שמעניין [את סימונה מדימונה] הוא אם פרנסי כפר שמריהו שדרגו ממלון של 5 כוכבים ל-5 כוכבים דה-לוקס בביקורם האחרון בפריז או אם יצחק תשובה קנה עוד מטוס".

להמשיך לקרוא "חוק הנכדים" של המהפכה החברתית

הפועל שוב הפסידה

מחשבות בעקבות לכתו של אריק אינשטיין
לא בדיוק "אחרי מות"…

לאריק אינשטיין היה קול עמוק, חם, עוטף וכובש. הוא היה זמר שלא רק שר את השירים שלו, אלא הגיש אותם, שיחק אותם, חי אותם… הוא היה שחקן מעולה, לא רק בסרטים שבהם השתתף אלא גם בשיריו. אשתי מספרת לי, שהוא מעולם לא ניגן בכלי נגינה כלשהו ולא ידע לקרוא תווים. אולי זה היה הסוד שלו. הוא היה רק זמר, ולכן יכול היה להיות יותר מזמר. אולי כאן גם נמצא המפתח להבנת הכשלונות שלו, כאשר ניסה, בכל זאת, להיות לא-רק-זמר. הוא לא נכשל בביצוע אלא בבחירת הרפרטואר. ועוד יותר מכך – בכתיבת שירים.

להמשיך לקרוא הפועל שוב הפסידה

הכל מתחבר

(פורסם לראשונה באתר "עבודה שחורה")

א. איגודי עובדים

שנת 2012 היתה שנת שיא בהתאגדויות עובדים. במהלכה התאגדו שלושה-עשר אלף עובדים בכארבעים מקומות עבודה. אבל השיא נשבר עד מהרה. מאז ראשית 2013 התאגדו כבר יותר מעשרים אלף עובדים חדשים. גל של התאגדות עובדים שוטף את המשק הישראלי, ולמרבה הפלא, זה קורה דווקא בשעה שמשרד האוצר, שרים בכירים בממשלה ועיתונאים מרכזיים בעיתונות הכלכלית מוליכים מסע הסתה נגד העבודה המאורגנת, נגד ה"מחוברים" כפי שקורא להם גיא רולניק (שם שאמור להיות כינוי גנאי).

להמשיך לקרוא הכל מתחבר