רשימות על פילוסופיה, סוציאליזם, חברה, תרבות וחינוך
השיחה שנקטעה
[הרצאה שנשאתי במכללת "אורנים", במסגרת כנס שנושאו "הנאורות והחינוך בימינו". הדברים הכתובים כאן דומים מאוד למה שכתבתי במסה "המלמד אדם דעת", שאותה פרסמתי כאן לפני חצי שנה. למרות הדמיון הרב אני מעלה גם הרצאה זו לאתר משלוש סיבות: ראשית, יש בכל זאת הבדלים מסויימים בין הטקסטים, לפחות בדגשים. שנית, הטקסט הנוכחי קצר ותמציתי יותר. שלישית, אני נענה בכך לבקשתם של מארגני הכנס ומשתתפיו]
בשבועות האחרונים הקדשתי זמן רב לשיחה מתמשכת עם כמה ליברטריאנים. לא ברור לי עד תום מדוע עשיתי זאת, שהרי מדובר באסכולה שאת מקומה בתוך המרחב האידאולוגי של הימין אפשר לתאר בעזרת פרפראזה על מה שאמר מרקס אודות הסוציאליסטים האוטופיסטים בני הדור השני: "הם נבללים בקהל הריאקציונרים או השמרנים … ואינם נבדלים עוד מהם אלא בקפדנות שיטתית יותר, באמונת ההבל הקנאית בקסמי מדע הכלכלה שלהם".
להמשיך לקרוא שומר ההון (על דמוקרטיה וליברליזם, קפיטליזם וכפיה)
"רכישת השכלה" מתפרשת בדרך כלל כתהליך צבירה כמותית של ידיעות, יכולות וכישורים העומדים לרשותו של הלומד (לאחר ש"השתלט על החומר"), לשם סיפוק צרכיו והגשמת מטרותיו. מאפיין אינסטרומנטלי זה של ההשכלה היה קיים בחינוך מאז ומעולם, אולם בדורות קודמים הוא נחשב בדרך כלל למשני או לטפל. עיקר תהליך הלימוד לא היה מכוון להקניית כלים ללומד אלא לפיתוח עצמיותו, ומשימתו הראשית של המורה היתה עיצוב האישיות של תלמידיו. מבעד לתהליך ההתחנכות אמור היה התלמיד להפוך לאדם בעל נפש עשירה, לאדם יפה, טוב, מוסרי, מעודן בהליכותיו… זהו האידאל החינוכי של אפלטון, למשל, וזו תכליתן האחרונה של השיחות שמנהל סוקרטס עם תלמידיו. משהו דומה לזה מתבטא במושג ה"בילדונג" הגרמני (לפחות בכמה מגירסאותיו), ואולי עוד יותר מכך – באידאל החינוכי של הג'נטלמן האנגלי. בדורות קרובים יותר, החזיקו בהשקפה כזאת אודות החינוך פילוסופים שונים ומנוגדים כמו פרידריך ניטשה, ג'והן דיואי, אלן בלום ומרטין בובר.
בשיחה שהתקיימה בערוב ימיו אמר מרקס את הפסוק הפרדוקסלי: "דבר אחד בטוח, אני עצמי אינני מרקסיסט". הדברים הוטחו באזניו של פול לַפַארְג, חתנו של מרקס, שהיה, יחד עם ז'יל גֶד, מראשוני הסוציאליסטים הצרפתים שהגדירו עצמם כ"מרקסיסטים". מרקס ואנגלס לא רוו נחת מ"נציגיהם" בצרפת ומתחו עליהם ביקורת בשיחות ובמכתבים אישיים. לביקורת היו כמה היבטים: מרקס הסתייג כנראה מעצם המושג "מרקסיסט" (כמציין חסיד של דוקטרינה סוציאליסטית מסויימת). חשוב מכך: מרקס ואנגלס ביקרו את גד ולפארג על השטחיות של מחשבתם התאורטית, ועל קוצר-הראות הפוליטי שלהם. מרקס אמר שהשניים עוסקים בהפרחת ססמאות מהפכניות….
להמשיך לקרוא מדרגות לרקיע (על מצע בחירות מרקסיסטי אחד, על המחלוקת שעורר ועל מה שאפשר ללמוד ממנה)
בקישור המצורף, שיחה רדיופונית שהתקיימה ב 26/03/14, ביני לבין המראיין אושי קראוס (חבר ותיק שלי) בתכניתו "קצה הקרחון" ברשת א'.
נושא השיחה: קרל מרקס, הגותו ומעשיו, וגם קצת התייחסות לאקטואליה ישראלית (בעיקר לקראת הסוף).מוזמנים להאזין (צריך להוריד את הקובץ. זה לוקח כשתי דקות).
לקראת האחד במאי הקרב ובא אפרסם, כמידי שנה, פוסט על משנתו של מרקס. זה יקרה, אני מקווה, בשבוע האחרון של אפריל.
לפני כמעט שנה, בנסיעה מחיפה לרחובות, שמעתי את מאיר ויזלטיר קורא שיר ברדיו. הוא אמר שזה שיר של משוררת בשם ענת לוין, ושקוראים לשיר "התינוקת". הוא גם אמר שזה שיר יפה להפליא.
להמשיך לקרוא דוחפת מטענים של רוך במעלה הזמן: על הספר "מִפֶּה לְפֶּה" מאת ענת לוין
(פורסם בגליון 58 של "חברה: כתב עת סוציאל-דמוקרטי", ינואר 2014).
בשנים האחרונות הסוציאל-דמוקרטיה בישראל הנכיחה את עצמה מחדש בשיח הציבורי וכבר אי אפשר להתעלם ממנה או לפטור אותה כהזיה מיושנת. אפילו ההפסד של שלי יחימוביץ בבחירות המקדימות במפלגת 'העבודה' לא מהווה הפרכה של טענה זו, אלא אישוש (פרדוקסלי למדי) שלה. לכן, אין הסוציאל-דמוקרטים יכולים להסתפק עוד במחאות, הפגנות, ביקורת ומאמצי בלימה. גם תכנית כלכלית סוציאל-דמוקרטית איננה מספיקה עוד (אף כי בשנים האחרונות הוצגו כמה תוכניות כאלה, שהיו טובות בהחלט). הגיעה העת להציג מצע מפורט, ובו התייחסות לכל שאלות המדיניות שעל הפרק. אם לשאול לצרכינו, בשינויים קלים, פסוק ידוע ממסמך ישן, שנכתב על ערש לידתה של הסוציאל-דמוקרטיה, נומר: "הגיעה השעה שהסוציאל-דמוקרטים יגוללו, קבל העולם כולו, את אורח-השקפותיהם, מטרותיהם ומגמותיהם, וכנגד סיפורי הבדים על רוח-הבלהות של הסוציאליזם יעמידו חזון פוליטי מגובש ופוזיטיבי משל עצמם".
דובריו ומגיניו של קפיטליזם התאגידים טוענים לא פעם שהסוציאליזם יסודו בקנאה. לכאורה, אין הסוציאליזם השקפה הומניסטית נאצלת החותרת לשחרור האדם, אלא כסות תיאורטית קלושה שמתחתיה מסתתרת קנאה פשוטה, עלובה וקנטנונית: קנאה בעושרם של המצליחים. יסודותיו של רעיון זה מצויים בפילוסופיה הגדולה של ניטשה (בעיקר ב"לגניאולוגיה של המוסר"), אבל ביטויו הפוליטיים והאידאולוגיים האקטואליים נמוכים ושטחיים יותר. כך, למשל, מרגרט תאצ'ר, באחד מנאומי האיימים שלה, טענה שאנשי הלייבור מוכנים שלעניים יהיה פחות, ובלבד שלעשירים יהיה הרבה פחות. ובישראל – תועמלנים כרותם סלע ואורי רדלר טוענים ש"על פי מדד האי-שוויון שהינו למעשה מדד הקינאה הדבר היחיד שמעניין [את סימונה מדימונה] הוא אם פרנסי כפר שמריהו שדרגו ממלון של 5 כוכבים ל-5 כוכבים דה-לוקס בביקורם האחרון בפריז או אם יצחק תשובה קנה עוד מטוס".
מחשבות בעקבות לכתו של אריק אינשטיין
לא בדיוק "אחרי מות"…
לאריק אינשטיין היה קול עמוק, חם, עוטף וכובש. הוא היה זמר שלא רק שר את השירים שלו, אלא הגיש אותם, שיחק אותם, חי אותם… הוא היה שחקן מעולה, לא רק בסרטים שבהם השתתף אלא גם בשיריו. אשתי מספרת לי, שהוא מעולם לא ניגן בכלי נגינה כלשהו ולא ידע לקרוא תווים. אולי זה היה הסוד שלו. הוא היה רק זמר, ולכן יכול היה להיות יותר מזמר. אולי כאן גם נמצא המפתח להבנת הכשלונות שלו, כאשר ניסה, בכל זאת, להיות לא-רק-זמר. הוא לא נכשל בביצוע אלא בבחירת הרפרטואר. ועוד יותר מכך – בכתיבת שירים.
(פורסם לראשונה באתר "עבודה שחורה")
א. איגודי עובדים
שנת 2012 היתה שנת שיא בהתאגדויות עובדים. במהלכה התאגדו שלושה-עשר אלף עובדים בכארבעים מקומות עבודה. אבל השיא נשבר עד מהרה. מאז ראשית 2013 התאגדו כבר יותר מעשרים אלף עובדים חדשים. גל של התאגדות עובדים שוטף את המשק הישראלי, ולמרבה הפלא, זה קורה דווקא בשעה שמשרד האוצר, שרים בכירים בממשלה ועיתונאים מרכזיים בעיתונות הכלכלית מוליכים מסע הסתה נגד העבודה המאורגנת, נגד ה"מחוברים" כפי שקורא להם גיא רולניק (שם שאמור להיות כינוי גנאי).