יש איזה שורש עמוק שאיננו מצמיח: לביקורת הפילוסופיה הנגטיבית של אסכולת פרנקפורט

[דברים שאמרתי בכנס באוניברסיטת תל אביב, בקיץ 2017]

בדברים הבאים אנסה להציג הערכה ביקורתית (ולא מאוד אוהדת) על אודות פועלם התאורטי של אנשי האסכולה מפרנקפורט. אין זה עניין פשוט עבורי. המפגש הראשון שלי עם הגותם של אנשי האסכולה, לפני חצי יובל שנים, בלימודַי לתואר ראשון בחוגים להיסטוריה ולפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב, היה מפגש מסעיר, מטלטל, פורמטיבי. באותם ימים הרגשתי כמי שנפקחו עיניו לראות, או מוטב: כאסיר מערה אפלטוני, שעד עתה התבונן בצללים, ועכשיו הופנו עיניו אל הכיוון הנכון. אלא שכחלוף הזמן הלכו עיוני והתרחקו משדותיהם של אנשי האסכולה, ומה שחמור יותר: הלכו ונעשו ביקורתיים מאוד כלפי חלקים מרכזיים בהגותם של אנשי פרנקפורט. בבואי להציג כאן את הביקורת, איני יכול, ואיני רוצה, להתכחש לאותה חוויה אינטלקטואלית מטלטלת שהיתה ראשית הדרך.

להמשיך לקרוא יש איזה שורש עמוק שאיננו מצמיח: לביקורת הפילוסופיה הנגטיבית של אסכולת פרנקפורט

רוּסוֹ: הקִדמה כמלכודת

אני שמח לבשר על צאתו לאור, בהוצאת מאגנס, של ספרי החדש "רוסו: הקִדמה כמלכודת" פרטים בפוסט או באתר ההוצאה

אני שמח לבשר על צאתו לאור, בהוצאת מאגנס, של ספרי החדש "רוסו: הקדמה כמלכודת".

להלן הפרטים.

רוסו: הקִדמה כמלכודת

מאת יפתח גולדמן
מו"ל: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס

רוסו: הקדמה כמלכודת
לחץ להגדלת תמונת הכריכה

האם תהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני, או שמא רק באמצעותו יוכלו להגשים את חירותם?

ז`ן ז`ק רוסו מוכר כהוגה דעות פרדוקסלי שהפילוסופיה שלו נדמית לא פעם כסותרת את עצמה. השקפותיו הפוליטיות היו מקור השראה לדמוקרטיה המודרנית אבל גם למשטרים טוטליטריים. רוסו מציג תמונה מורכבת, כפולת פנים, כמעט בכל נושא שבו עסק. הפרדוקסליות שלו באה לידי ביטוי גם ביחסו אל שאלת הקִדמה והקשר בינה לבין חירות האדם. רוסו טוען, מחד גיסא, שתהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני. מאידך גיסא הוא טוען שרק באמצעות תהליך היסטורי של קִדמה יוכלו בני האדם להגשים את חירותם הלכה למעשה. האם רוסו סותר את עצמו?

בספר רוסו: הקִדמה כמלכודת מנסה המחבר להראות שלא כך הדבר. רוסו אכן החזיק בשתי הטענות, אולם הן ארוגות אצלו במערך דיאלקטי, שבו היסודות הסותרים-לכאורה שלובים זה בזה, מבנים זה את זה ומעצבים זה את זה. הקִדמה, על פי רוסו, אכן החריבה את החירות הטבעית של האדם, אבל דווקא משום כך רק באמצעותה אפשר לכונן מחדש את החירות כחירות אזרחית. הכינון מחדש של החירות אינו מובטח; בני האדם צריכים לכוון לשם כך את הקִדמה, להנחותה, ולא לצעוד בעקבותיה כעיוורים. כל עוד נמנעים בני האדם מלאחוז באופן מודע בהגה הקִדמה, היא תישאר תהליך של דיכוי ולא של שחרור. בחשיפתו את הקו האפל שבתהליך הקִדמה מראה יפתח גולדמן כי רוסו חורג מן אופטימיזם שאפיין את הפילוסופיה הפוליטית של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. נוסף על כך, על ידי עימות הגותו של רוסו עם הגותם של מרקס ושל אנשי אסכולת פרנקפורט מראה המחבר כי אפשר למצוא אצל רוסו יסודות של התאוריה הביקורתית שעלתה לגדולה במאה העשרים, ובעיקר שילוב דיאלקטי בין נאמנות לערכי הנאורות ולאידאת הקִדמה מזה ויחס פסימי וספקני כלפיהן מזה.

בדף הספר באתר ההוצאה אפשר גם להוריד קובץ פי.די.אף. עם תוכן העניינים והמבוא (ניסיתי להדביק את הקובץ כאן אבל לא מצאתי איך עושים זאת. אם מישהו פחות מאותגר-אינטרנט ממני יכול ללמדני, אשמח).

ליקוי מאורות התבונה מאת מקס הורקהיימר

על הספר "ליקוי מאורות התבונה" מאת מקס הורקהיימר שיצא לאחרונה בתרגום לעברית

הוצאת "שלם" הוציאה לאחרונה תרגום לעברית של הספר "ליקוי מאורות התבונה"
("Eclipse of Reason")  מאת מקס הורקהיימר. ביום חמישי שעבר התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס לכבוד הספר. את ספרו של הורקהיימר פגשתי לפני שנים (אז בגרסתו האנגלית) בקורס של פרופסור משה צוקרמן (שהיה אחד מן הדוברים כנס בשבוע שעבר). את הפרק הראשון של החיבור לימדתי בכמה הזדמנויות לתלמידי תואר ראשון בפילוסופיה. טוב הדבר ש"מרכז שלם" החליט לתרגם את ספר זה, שנכתב בשנת 1947 (והתבסס על סדרת הרצאות משנת 1944), והרלוונטיות שלו לזמננו מוטלת לכאורה בספק. מקס הורקהיימר, מי שהיה מנהלו השלישי של "המכון למחקר חברתי" בפרנקפורט (שסביבו התגבשה "אסכולת פרנקפורט"), נחשב לפעמים, ולא בצדק, לאינטלקטואל מן השורה השניה, אדם שהצטיין יותר באדמיניסטרציה ובגיוס כספים מאשר בהגות תיאורטית, או כשותפו הצנוע של אדורנו הענק (כמה מהדוברים בכנס באוניברסיטת תל אביב התבלבלו שוב ושוב ואמרו "אדורנו" במקום הורקהיימר). לדעתי, הערכה זו אינה עושה צדק עם הורקהיימר (ואולי גם לא עם אדורנו).

להמשיך לקרוא ליקוי מאורות התבונה מאת מקס הורקהיימר