קטגוריה: כללי

בפרק השישי של הפודקסט על מרקס אני בוחן את המושגים "סחורה", ו"סחר חליפין" ("ברטר"), תוהה, יחד עם הכלכנים הקלאסיים, על מקורו של הכסף ומציג את "תורת הערך של העבודה". כל זאת כהכנה לדיון של מרקס באופן הייצור הקפיטליסטי, שבו כוח-העבודה האנושי מופיע כסחורה בשוק הסחורות.

מקורות:
אפלטון, הספר השני של "הפוליטיאה" הדיון על חלוקת העבודה, סחר החליפין והמטבע מופיע בעמ' 216-221.
אריסטו, "הפוליטיקה", ספר ראשון (קטע) הדיון על ערך השימוש, ערך החליפין, סחר החליפין והמטבע מתחיל בעמ' 43.
ג'והן לוק, "המסכת השניה על הממשל המדיני", פרק 5 ("על הקניין"), סעיפים 27, 28 ו-43.
 Money: The Unauthorized Biography" by Felix Martin"
 Debt: The first 5,000 years" by David Graeber

 

בתמונה: "בראשית היה הברטר" בעקבות מיכלאנג'לו (או: "ראיה ניצחת להיותי חסר כל כשרון להמחשות גרפיות")

 

 

בפרק החמישי של הפודקסט על מרקס אני דן במושג "עבודה" ומברר כמה ממשמעויותיו והשלכותיו בהגות ובמציאות החברתית. זאת, בעיקר כהכנה לדיון של מרקס על אודות הניכור והניצול שבעבודה השכירה.

קישורים לטקסטים שעליהם מבוססים הדברים בפרק:

"כתבי היד הכלכליים פילוסופיים" של מרקס (מתוך "הספריה הסוציאליסטית", באדיבות החבר והספרן הבלתי נלאה רענן שמש פורשנר)
אפלטון, פוליטיאה, ספר ב (הדיון בהקמת המדינה וחלוקת העבודה בתוכה מתחיל בעמ' 216)
סמית אדם, עושר העמים, פרקים א-ב ועמוד אחד מפרק ח

בתמונה: חברי להקת הרוק האוסטרלית "גברים בעבודה"
("Men at Work") – לאלה מאתנו שכבר היו בסביבה בתחילת שנות השמונים

בפרק זה אני ממשיך ומסביר את המטיריאליזם ההיסטורי של מרקס, ומצרף אל הדיון את המושג המאתגר "תודעה". אגב כך גם מתברר "מותר האדם מן הבהמה" על פי מרקס.

גירסה מתורגמת ומוערת של "האידאולוגיה הגרמנית" שהוציאה תנועת בנק"י. בפודקסט אקרא חלק מן הקטעים המסומנים בטקסט באפור.

אתר המוזיאון הארכיאולוגי של דרום טירול בעיר בולצנו שבאיטליה – המוזיאון שבו מוצגים אוצי איש הקרח וחפציו

זה לא אוצי איש הקרח כמובן, אלא השחקן יורגן פוגל בסרט עלילתי מ 2017
שנעשה בהשראת דמותו של אוצי. לא ראיתי את הסרט כך שאיני יכול להעיד
על טיבו, אבל שחזור הביגוד והציוד של אוצי נראה אמין למדי (אם כי אוצי
האמיתי לא הספיק להשלים את הכנתם של הקשת והחיצים שנמצאו לצד
גופתו).

הפרק הרביעי יעלה ביום חמישי, 2 ביוני

לכבוד יום הולדתו ה 204 של קרל מרקס, העלתי לרשת את הפרק השני בפודקסט על מרקס.
בפרק זה אני מתחיל לברר את המושג הסבוך "מטיריאליזם היסטורי" (או "מטיריאליזם דיאלקטי").

מאז עליתי לאוויר ביום ראשון ה 1 במאי קרו המון דברים:

ראשית, הלך לעולמו החבר היקר אילן גילאון ולכן הפודקסט על מרקס יוקדש מעתה לזכרו.

שנית, למדתי שלהעלות פודקסט זה הרבה יותר מסובך ממה שחשבתי אבל בד בבד
למדתי, שלישית, שיש הרבה אנשים טובים שיכולים ורוצים לעזור לי.

אז בעזרתו הנפלאה של החבר עומר לובי לובטון אני עומל על "חשיפת" הפודקסט על מרקס לכל האפליקציות שאתם שומעים בהן פודקסטים. בחלק מהן הפרוצדורה עלולה לקחת אפילו שבועיים, אז סבלנות. בינתיים אפשר להאזין לפרק השני כאן.

<>
במרכז הדיון שלנו יעמוד החיבור של מרקס ואנגלס "האידאולוגיה הגרמנית". בקובץ המצורף, גירסה מלאה, מתורגמת ומוערת של "האידאולוגיה הגרמנית" שהוציאה תנועת בנק"י לפני שנים (פרוייקט נהדר!). בפודקסט אקרא חלק מן הקטעים המסומנים בטקסט באפור.

הפרק השלישי יעלה בעוד שבועיים, ב 19 במאי

תגובות, שאלות, הערות, ביקורות והצעות יתקבלו בברכה.

מה מספרות לנו הערים העתיקות שעל גדות נהר האינדוס על הציוויליזציה שלנו, והאם היררכיה היא תנאי לקידמה ושגשוג אנושי? 

להמשיך לקרוא ערי הנהר

 

הסרט "ארץ הנוודים" מעוגן בהקשר ספרותי וקולנועי ברור. "ענבי זעם" בראש ובראשונה, אבל גם סרטי-מסע וספרי-מסע אחרים מן התרבות האמריקאית. יש לסרט גם הקשר אחר: יצירות דיסטופיות המתארות את אמריקה (או העולם) שלאחר הקטסטרופה (ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה כאלה נפוצים, כך נדמה, היום יותר מבעבר). בדרך כלל מדובר ביצירות של בידור זול (כמו סדרת "מקס הזועם" למשל). אבל בידיהם של יוצרים מחוננים כמו קורמאק מקארתי והאחים כהן מנפיק הז'אנר הזה גם יצירות מופת. האם "הדרך" ו"לא ארץ לזקנים" נכחו בתודעתה של במאית "ארץ הנוודים" קלואי ז'או? אינני יודע. אבל הספרים (והסרטים) הללו נכחו בתודעתי בכל זמן הצפייה.

להמשיך לקרוא על "ארץ הנוודים": מעין ביקורת קולנוע

על מנת שנוכל לדבר על חינוך דיאלוגי, עלינו להשתחרר, תחילה, מטעות מקובלת בהבנת המושג "דיאלוג" – טעות הנובעת בעיקר מן האקלים התרבותי הפוסט-מודרניסטי והרלטיוויסטי של תקופתנו. פעמים רבות נתפס הדיאלוג כמרחב שבו כל אחד מן הדוברים מקבל אפשרות מלאה להביע את עצמו, ואף זוכה לכך שדבריו יישמעו על ידי האחרים ויתקבלו בלי ביקורת או שיפוט. זה ותו לא. כך הופך הדיאלוג לסדרה של מונולוגים הבאים בזה אחר זה. אמפתיה, רגישות, הקשבה וקבלה נתפסות כאיכויות העיקריות, או היחידות, הנדרשות ממשתתפיו של דיאלוג. גישה זו, לדעתי, מקטינה את הדיאלוג ומבטלת את עיקר חשיבותו. היא הופכת אותו מערוץ תקשורת לערוץ של ונטילציה רגשית או הזדמנות לשכלול ניסוחים. בדיאלוג של ממש צריך להתהוות משהו חדש מן הדברים שכל אחד מן המשתתפים מנכיח בחללה של השיחה. אם משתתפי השיחה יוצאים ממנה בדיוק כפי שנכנסו אליה,  הרי שהשיחה נכשלה. ואם כל מה שרכשו בה זו התובנה, שיש להתייחס בפתיחות ובקבלה לדבריו של הזולת, הרי שרכשו מעט מדי. להמשיך לקרוא חינוך דיאלוגי (פרק מתוך כתב היד של ספר בהכנה)