אין מקום ושמו אַנַארֶס על גדות נהר האִינְדוּס. ככל שידיעתי מגעת, אין מקום כזה על פני כדור הארץ. אַנַארֶס הוא שמה של פלנטה דמיונית שהיא זירת העלילה העיקרית ברומן המדע הבדיוני "המנושל" מאת אורסולה לה-גווין. "המנושל" מוכר לא רק לחובבי הז'אנר של המד"ב, אלא גם לעוסקים בפילוסופיה פוליטית, משום שזוהי אוטופיה מודרנית. בספרה זה מתארת לה-גווין את דמותה של ציויליזציה סוציאליסטית-אנארכיסטית. באַנַארֶס אין שלטון, וגם לא יתר הדברים הנלווים אליו בדרך כלל: משטרה, צבא, בתי סוהר, אנשי שררה ופוליטיקה. גם אין שם רכוש פרטי, ולכן אין מעמדות, אין עשירים ואין עניים. ובכל זאת, אַנַארֶס היא ציויליזציה: יש בה חברה מאורגנת, עבודה, ייצור, מוסדות תרבות, מוסדות חינוך, סדר ציבורי ודרכים לקבלת החלטות משותפות. והתופעה המוזרה הזאת מקיפה אלפים רבים של בני אדם: אַנַארֶס אינה קיבוץ או קומונה או כפר שיתופי ואפילו לא עיר. היא פלנטה.
קטגוריה: כללי
"הקפיטל" וקוראי העברית
[הטקסט שלהלן הוא טיוטה (בעברית) למאמר (באנגלית) העתיד להתפרסם בשנת 2017, במסגרת אסופת מאמרים בהוצאת routledge, אודות התקבלות "הקפיטל" והשפעתו בתרבויות ובשפות שונות. האסופה תצא לאור לרגל מלאת 150 שנה להוצאה הראשונה של הכרך הראשון של "הקפיטל". השמטתי מן הפרסום כאן את האפרט האקדמי.]
מ"אני ואתה" אל "רחק וזיקה": מוקדם ומאוחר באנתרופולוגיה הפילוסופית של מרטין בובר
לפני כמעט ארבעים שנה, בכנס שנערך באוניברסיטת בן גוריון לכבוד מאה שנים להולדתו של בובר, עמד המלומד סטיבן כץ ומנה, באריכות ובנוקדנות, שורה של קשיים ובעיות בתפיסת האני-אתה של בובר. בסיום הרצאתו הגיב לדברים פרופסור מיכאל וישוגרוד והשווה את דבריו של כץ לבדיחה מפורסמת אודות המהנדס, שהוכיח בחיבור מדעי כי על פי חוקי האווירודינמיקה, אין הדבורה מסוגלת לעוף. "אני ואתה עף", הכריז וישוגרוד, "ותפקידו של הפילוסוף הוא לא להראות שאני ואתה אינו עף, אלא להראות כיצד עלינו להתאים את האונטולגיה שלנו, את ההגיון שלנו, את קטגוריות החשיבה שלנו לעובדה זו כדי לטפל בה, או לפחות כדי להתמודד עמה".
סטיבן כץ נטל שוב את רשות הדיבור וקבע כי הטענה ש"אני ואתה עף" היא שקרית. בכך, פחות או יותר, הסתכם הדיון. בין זה החווה בעומק יישותו את המעוף של "אני ואתה" לבין זה הבוחן את התזה באנליזה מושגית קפדנית ומוצא בה פירכות מהותיות – אין בעצם שפה משותפת.
הקושי המתעורר אצלי למקרא ביקורתו של סטיבן כץ על בובר, ולמקרא ביקורתו של מיכאל וישוגרוד על סטיבן כץ, נובע מן התחושה המביכה ששניהם צודקים. "אני ואתה" הוא טקסט מכושף ומכשף. מיום שקראתי אותו לראשונה, ובכל פעם מאז, הוא פועל עלי בכוח שמעבר ללוגיקה ולפילוסופיה; בכוח של ספרות אותנטית גדולה (בדומה, אולי, לכתביו של ניטשה). אין ספק שהוא עף, וליתר דיוק: מעיף. ומצד שני, שנים של עיסוק בטקסט הזה, ובעיקר נסיונות חוזרים ונשנים להורותו לסטודנטים, העמידו אותי על כשלים מהותיים בו. להמשיך לקרוא מ"אני ואתה" אל "רחק וזיקה": מוקדם ומאוחר באנתרופולוגיה הפילוסופית של מרטין בובר
קהילה מסורתית, קהילה מודרנית והקהילות של העתיד
הרצאה שנשאתי בכנס הלקסיקלי ה-13 למחשבה פוליטית ביקורתית. חידושים גדולים אין כאן. כמה חידודים, וארגון מחדש של טענות ישנות – אולי כן.
ילדי העניים כבר לא משחקים באולינג
על מצבה של החברה האמריקאית כפי שהוא משתקף בספרו החדש של רוברט פטנם, "הילדים שלנו"
התרוששות הפועלים וסיכויי המהפכה (עיון ב"עבודה שכירה והון" ובחיבורים אחרים של מרקס)
[בשתי רשימות קודמות שלי – "חוק הנכדים של המהפכה החברתית" ו"מדרגות לרקיע" נגעתי בקצרה בכמה מן העניניים הנדונים ביתר פירוט במאמר זה.]
תזה ביקורתית נפוצה למדי ביחס לתורתו של מרקס גורסת כך: מרקס לא חזה את האפשרות שהניצול הכלכלי יעמיק תוך-כדי עלייה ברמת החיים של הפועלים. והנה, דווקא אפשרות זו היא שהתממשה במאה העשרים, לפחות בארצות המערב. על כן, הרלוונטיות של תורת מרקס לכלכלות המערביות המודרניות מוטלת בספק (כך בניסוחים אוהדי-מרקס של הבעיה. הניסוחים של מתנגדי-המרקסיזם נחרצים ונעדרי-ספקות: תורת הכלכלה של מרקס בלתי רלוונטית לחלוטין!). אדגיש שוב, כי טענה ביקורתית זו לא מאפיינת רק את שונאיו של מרקס ואויבי הסוציאליזם. אני למדתי אותה מפי מורי המרקסיסטים, תחת הכותרת "מהתרוששות מוחלטת להתרוששות יחסית". על פי פרשנות זו, מרקס ניבא שהדחף המתמיד של הקפיטליזם להגדיל את ההון על חשבון שכר העבודה, יביא לדחיקתו של השכר (ובאופן כללי יותר – לדחיקת מכלול תנאי החיים של הפועל) אל סף ההתרוששות המוחלטת ואף מעבר לסף זה. מרקס לא יכול היה לנחש שהתפתחויות טכנולוגיות בעיקרן (שהתרחשו אחרי מותו) יביאו למצב חדש, שבו אפשר יהיה לרושש את הפרולטר באופן יחסי, אבל לשפר את רמת החיים שלו מבחינה מוחלטת. נישא על גבה של הטכנולוגיה המודרנית הסופר-מתוחכמת, שהגדילה עד-מאוד את הפרודוקטיביות של העבודה, יכול הקפיטליסט לגרוף ערך עודף עצום מעבודתם של פועליו, למרות שהוא מעלה את שכרם ולא מוריד אותו. כך, חלקו של הפרולטר המודרני בתפוקות הייצור הולך וְקָטֵן ביחס לחלקו של הקפיטליסט. מה שהוא מקבל קָטֵן, איפוא, באופן יחסי למה שנשאר בידי הקפיטליסט. אבל מבחינה מוחלטת (בערכים מוחלטים) מה שהוא מקבל אינו מועט כל כך, ובוודאי שאי אפשר להגדיר את הפועל המודרני בארצות המערב כ"מרושש". להמשיך לקרוא התרוששות הפועלים וסיכויי המהפכה (עיון ב"עבודה שכירה והון" ובחיבורים אחרים של מרקס)
מרקסיזם, זהות ושייכות
בהכללה שאינה רחוקה מדי מן האמת אפשר לומר, שכל הפילוסופים של הנאורות הקלאסית, מדקרט ועד קנט, החזיקו באותו דימוי-אדם: הם תפסו את האדם כפרט אטומיסטי ובלתי תלוי, א-חברתי או אפילו אנטי-חברתי במהותו. הם לא כפרו בכך שבני האדם מתקיימים בפועל במסגרות חברתיות, אבל נטו לראות במסגרות הללו יצירות מלאכותיות.
עמדתו המורכבת, כפולת הפנים, של מרקס אל מול הנאורות הקלאסית ניכרת גם כאן. הוא ערער על יסוד-מוסד זה של הפילוסופיה הבורגנית וחיבר מחדש את מחשבת הנאורות אל הפילוסופיה של אריסטו, ואל תפיסת האדם כיצור חברתי או קהילתי במהותו (בכך מרקס הוא ממשיכו של מהלך שהתחיל בו הגל). ואולם, בתורת-השחרור שלו חוזר מרקס על טעות יסודית של הנאורים שקדמו לו: על פי מרקס, "האדם הנאור" – כלומר הפרולטר הנאבק לשחרור – מכונן את קשרי ההשתיכות וההזדהות שלו על מסדה של בחירה רציונאלית, או במלים פשוטות יותר: השכל, ולא הרגש, הוא הבוחר לו לאדם את חבריו. להמשיך לקרוא מרקסיזם, זהות ושייכות
לחשוב ביחד: פרידריך האייק במאה העשרים ואחת (קריאה ביקורתית ב"חוקת החירות")
[לפני מספר חודשים ניהלתי כמה שיחות פייסבוק ערות עם ליברטריאנים ישראלים. השיחות הללו היו בין הגורמים שהביאו אותי לקרוא את ספרו הגדול של פרידריך האייק "חוקת החירות" (יצא לאור בעברית בהוצאת 'שלם'). הדברים הבאים הם תולדת העיון שלי בהאייק.] להמשיך לקרוא לחשוב ביחד: פרידריך האייק במאה העשרים ואחת (קריאה ביקורתית ב"חוקת החירות")
השיחה שנקטעה
השיחה שנקטעה
[הרצאה שנשאתי במכללת "אורנים", במסגרת כנס שנושאו "הנאורות והחינוך בימינו". הדברים הכתובים כאן דומים מאוד למה שכתבתי במסה "המלמד אדם דעת", שאותה פרסמתי כאן לפני חצי שנה. למרות הדמיון הרב אני מעלה גם הרצאה זו לאתר משלוש סיבות: ראשית, יש בכל זאת הבדלים מסויימים בין הטקסטים, לפחות בדגשים. שנית, הטקסט הנוכחי קצר ותמציתי יותר. שלישית, אני נענה בכך לבקשתם של מארגני הכנס ומשתתפיו]
שומר ההון (על דמוקרטיה וליברליזם, קפיטליזם וכפיה)
בשבועות האחרונים הקדשתי זמן רב לשיחה מתמשכת עם כמה ליברטריאנים. לא ברור לי עד תום מדוע עשיתי זאת, שהרי מדובר באסכולה שאת מקומה בתוך המרחב האידאולוגי של הימין אפשר לתאר בעזרת פרפראזה על מה שאמר מרקס אודות הסוציאליסטים האוטופיסטים בני הדור השני: "הם נבללים בקהל הריאקציונרים או השמרנים … ואינם נבדלים עוד מהם אלא בקפדנות שיטתית יותר, באמונת ההבל הקנאית בקסמי מדע הכלכלה שלהם".
להמשיך לקרוא שומר ההון (על דמוקרטיה וליברליזם, קפיטליזם וכפיה)