רשימות על פילוסופיה, סוציאליזם, חברה, תרבות וחינוך
למרות שהסוציאליזם מוזכר ב"מכתבים מבית הסוהר" של רוזה לוקסמבורג פעם או פעמיים לכל היותר, וגם זאת בחטף, זהו טקסט בעל ערך חינוכי גדול עבור כל סוציאליסט. היכולת לשלב מאבק עיקש ואהבה עיקשת מבלי לוותר על אחד מהם – זה הדבר שאותו יכולים אנו ללמוד מרוזה לוקסמבורג.
(דברים שנאמרו בכנס במכון לאו בק לרגל ההוצאה המחודשת של "מכתבים מבית הסוהר")
מבין חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית בראשית המאה העשרים היתה רוזה לוקסמבורג הנאמנה ביותר למשנתו של מרקס. מבחינת עומק מחשבתה, חריפותה האנליטית, אומץ ליבה וגאון רוחה היא היתה ממשיכה ראויה למרקס. כמוהו היא הציגה סינתזה מרשימה של תיאוריה כלכלית, פילוסופיה פוליטית ומעש מהפכני (אגב, אפשר שנאמנות זו הביאה לכך שכמה בעיות שלא נפתרו בהגותו של מרקס נותרו בלתי פתורות גם בהגותה של לוקסמבורג).
להמשיך לקרוא שושנת מהפכות אדומה (על רוזה לוקסמבורג, לרגל ההוצאה המחודשת של "מכתבים מבית הסוהר")
על חייהן של קבוצות שיתופיות מבעד לשני סיפורים מן "הערים הסמויות מעין" של איטאלו קאלווינו.
מאמר זה נכתב במקור לפרסום בקובץ שיוקדש לקבוצות השיתופיות-משימתיות החדשות. בינתיים הוצאת הקובץ מתעכבת…
הרשת במִתאר הכוכבים
יפתח גולדמן
ספרו של איטאלו קאלווינו "הערים הסמויות מעין" הוא סידרה של סיפורים קצרצרים שמספר הנוסע מרקו פולו לשליט האימפריה המונגולית קובלאי חאן. אלה סיפורים בעלי אופי פנטסטי, המספרים בלשון פיוטית על אודות ערים דמיוניות שלהן שמות של נשים. בה בעת אלו משלים פילוסופיים מדוייקים ועדינים על מוזרותו, יופיו ורב-גוניותו של הקיום האנושי. לאורך השנים נעזרנו כמה פעמים בספר הזה בשיחות שניהלנו על אודות חיינו המשותפים בתמוז (הקיבוץ העירוני שבו אני חבר). בכל פעם שפנינו אל הערים הסמויות מן העין, גילינו שהן מציגות בפנינו דיוקן מסויים של עצמנו – מבליטות קווים אחדים, ומצניעות אחרים. לא תמיד היה קל להביט בדיוקנאות הללו, אך השיחה שהתפתחה בעזרת משליו של קאלוינו היה כמעט תמיד מרתקת. על שניים מן המשלים הללו ברצוני לכתוב כאן, ולדבר מבעדם על תמוז ועל קבוצות שיתופיות אחרות.
על האופן שבו משמש מושג ה"קהילה" כמסווה אידאולוגי להפרטה, ועל כך ש"מדינה" ו"קהילה" אינן שני הפכים פשוטים (ככל שזו גדלה זו קטנה ולהפך). הקהילה יכולה לשגשג דווקא במדינה חזקה.
(פורסם לראשונה באתר "העוקץ")
לפני כמה ימים, בעודי מזדחל בפקק במבואות תל אביב, האזנתי לקרן נויבך שראיינה ברדיו יושב-ראש ועד שכונה כלשהי ברחובות (שכחתי את שם השכונה). ראש הועד סיפר ששכונתו הפכה ליעד של עברייני רכוש הפורצים לבתים בכל שעות היממה וממררים את חיי התושבים.
– "פניתם למשטרה?" שאלה המראיינת.
– "פנינו", השיב ראש הועד.
– "ומה אמרו לכם?"
(תתכונן, אמרתי לעצמי, הנה זה בא. ואכן זה בא)
– "מפקד המשטרה הציע לנו להתראגן כקהילה ולקחת על עצמנו את משימת השיטור בשכונה", אמר ראש הועד.
דני גוטווין קורא לשמאל הישראלי להציב על סדר היום הציבורי את רעיון ה"הלאמה החוזרת" של הנכסים שהופרטו. כתרומה ראשונית לדיון זה אני רוצה להעלות את השאלה – הלאמה כיצד? אין כוונתי לאופן שבו תבוצע ההלאמה (מבחינה משפטית או אחרת) אלא לאופן שבו ינוהלו הנכסים, השירותים והחברות לאחר שיולאמו.
(פורסם לראשונה באתר "עבודה שחורה")
דני גוטווין קורא לשמאל הישראלי שלא להסתפק בקרב מאסף נגד כוחות ההפרטה, אלא להעלות על סדר היום הציבורי את המושג הלאמה-חוזרת. לדבריו, אנשי השמאל צריכים להודיע במפורש שכאשר יחזור השמאל לעמדת כוח פוליטית ישוב וילאים את מה שהופרט (נכסי ציבור, שירותים חברתיים, חברות). כדי לתת תוקף של רצינות להצהרה כזאת קורא גוטווין להתחיל מייד בעיסוק תיאורטי במושג ה"הלאמה החוזרת" – דיון ומחקר שיתרגמו לתכנית פוליטית.
אני תומך בכל לב בקריאתו של גוטווין. כתרומה ראשונית בסוגיית ה"הלאמה החוזרת" אני רוצה להעלות את השאלה – הלאמה כיצד? אין כוונתי לאופן שבו תבוצע ההלאמה (מבחינה משפטית או אחרת) אלא לאופן שבו ינוהלו הנכסים, השירותים והחברות לאחר שיולאמו.
מדוע השילוב הרווח בימינו בין "יהדות" ל"צדק חברתי" או "סוציאליזם" הוא בעייתי, ומדוע (או באילו תנאים) הוא בכל זאת מוצדק
יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה", גליון מס' 33. עלה לאוויר לראשונה באתר יסו"ד אוקטובר 2008)
השיבה אל 'ארון הספרים היהודי' היא תופעה תרבותית רווחת בישראל. בשנים האחרונות נוסף לה מימד חדש: החיבור שבין יהדות ו"צדק חברתי", אליו מתלווה לא פעם גם דגש על "ערכי הקהילה". ארגונים ואנשים מחפשים במקורות העתיקים חיזוק למאבקם הפוליטי נגד המדיניות הכלכלית-חברתית הנוהגת. במגמה כללית זו ניתן לזהות שתי מגמות-משנה: זו ה"מתונה", הרואה בעיסוק ביהדות השלמה הכרחית לתיאוריות הפוליטיות והכלכליות המניעות את המאבק החברתי; והקיצונית הרואה ביהדות מצע טוב יותר לניהול המאבק החברתי ממצעים אידיאולוגיים כמו הסוציאליזם. המתונים מבקשים, איפוא, ליצור סוציאליזם "יהודי". הקיצוניים מבקשים להחליף את הסוציאליזם ביהדות. לשניהם אקרא במאמר זה, למען הקיצור "המשלבים" [בין יהדות ובין שיח הצדק החברתי].
במאמר זה אדון במשלבים באופן ביקורתי, אך לא שוללני נחרץ: בתחילה אעמוד על הטעויות שלדעתי המשלבים לוקים בהן. בהמשך אשרטט את הגבולות שבתוכם יש לקבל בברכה את מגמתם של המשלבים.
להמשיך לקרוא שירת המהפכה והסמלים שבארון: על "יהדות" ו"מאבק חברתי"
האם האוטופיה היא גורם שמרני או פרוגרסיבי? האם הצגתן של תוכניות לסדר חברתי טוב (או מושלם) משרתות את הקידמה או את השמרנות? התשובה לשאלה תלויה בשאלת אפשרות המעבר "מכאן לשם" – מן המציאות הקיימת אל האפשרות האוטופית. בחינה ביקורתית של אוטופיות שונות מגלה כי אפשרות זו מוטלת בספק: נדמה שהגורם האמור ליצור את החברה האוטופית יכול להתהוות רק בחברה האוטופית עצמה. מעגל קסמים המכשיל את תיקון החברה.
יפתח גולדמן
(הרצאה בפני החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007)
פילוסופים שונים הציגו בהגותם ביקורת רדיקלית על המציאות האנושית. לעתים היתה הביקורת מכוּוֶנת באופן קונקרטי אל חברת זמנו של הכותב, ולעתים לבשה אופי של דיון כללי על מצבו של האדם בכל זמן ובכל מקום. הגבולות שבין הביקורת על מציאות היסטורית-ספציפית, לבין זו שעניינה מאפיינים אוניברסאליים או טראנס-היסטוריים של האדם – גבולות אלה הם כמובן מטושטשים. לעתים אנו שומעים בביקורת שמציג הפילוסוף על מציאות זמנו גם טענות בעלות תוקף כולל יותר. כך, למשל, כאשר מבקר מארקס את ההתנכרות האנושית בחברת הסחורות של הקפיטאליזם, ארוגה הביקורת בתפיסה כוללת אודות ההיסטוריה האנושית כהיסטוריה של ניכור, ניצול ואנטגוניזם חברתי. ולעתים, כשמציג הפילוסוף טענות כלליות אודות מצבו של האדם באשר הוא, אנו מאתרים בדבריו מאפיינים קונקרטיים של הזמן ההיסטורי שבו הוא מציג את ביקורתו. כך, למשל, אצל רוסו. הביקורת האוניברסאלית שלו על מצבו של האדם ("האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים") היא גם, אולי בעיקר, ביקורת היסטורית-קונקרטית על דפוס האזיקים של החברה הבורגנית ההולכת ומתהוָוה בימיו.
להמשיך לקרוא ביקורת רדיקלית ואוטופיה: מעגל הקסמים של התיקון הפוליטי
משנתו הסוציאליסטית של מרטין בובר והרלוונטיות שלה לזמננו, מול השתלטות הקפיטליזם על חיינו הכלכליים ואידיאולוגיית ההפרטה על חיינו החברתיים והתרבותיים
יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "פנים", גליון 41, דצמבר 2007. עלה לאוויר לראשונה באתר "הסתדרות המורים")
בעולם המערבי נישא דגל ה"קהילה" לרוב על ידי הימין השמרני. בישראל, משמשת ה"קהילה" אחד מהכלים האידיאולוגיים והארגוניים של מהפכת ההפרטה ושל פירוק מדינת הרווחה. "העברת האחריות לקהילה" פירושה לא פעם הסתלקות של המדינה מאחריותה, ו"העצמת הקהילה" מתגלה לעתים קרובות כהפקרתם של ציבורי אדם לשררתם ולנדבת לבם של בעלי הון ושל קרנות פילנטרופיות.
הערך "קיבוץ" ב"מילון ההיסטורי-ביקורתי למרקסיזם" . פורסם בשפה הגרמנית ב 2008. כאן מובאת הגירסה האנגלית.
Yiftah Goldman
הערך "קיבוץ" ב"מילון ההיסטורי-ביקורתי למרקסיזם" . פורסם בשפה הגרמנית ב 2008. כאן מובאת הגירסה האנגלית
The Kibbutz is a form of communal village first established in Palestine in the second decade of the twentieth century. At present, there are about 270 Kibbutzim (plural of "kibbutz") in the state of Israel, with a total of some 120,000 members. In the last two decades, Kibbutz movement has been undergoing a serious economic, social and ideological crisis.
מבט על ישראל מבעד לתיאוריה של הפרקסיס המשחרר בסוציאליזם האירופי ( מאמר המבוסס על גירסה מוקדמת של פרק מעבודת הדוקטורט. פורסם בכתב העת "עיונים בתקומת ישראל")
מאמר זה מוקדש לבירורה של מחלוקת בקרב התנועה הסוציאליסטית על דרך שחרור החברה (כלומר: על הפרקסיס האמנסיפטורי) ולבירור השלכותיה של מחלוקת זו על מגמות ואפשרויות בחברה הישראלית בעבר ובהווה. שורשיה של המחלוקת במפלגות ובזרמים הסוציאליסטיים באירופה של המאה התשע-עשרה, אולם, כפי שיובהר במאמר, יש לדיון זה נגיעה ישירה אל נסיונות הגשמת הסוציאליזם בישראל מאז ראשית הציונות ועד ימינו. כשם שהציונות בכללה היתה תולדה מאוחרת של עלית הלאומיות באירופה, כך תנועת העבודה הציונית הושפעה עמוקות מן הסוציאליזם האירופי. יתר על-כן, הציונות הסוציאליסטית הכילה יסודות של זרמים סוציאליסטים מנוגדים זה לזה (זרמים פוליטיים ואוטופיסטיים, כפי שיוסבר להלן) ודרכה המיוחדת בסוציאליזם היתה סינתזה דיאלקטית של היסודות הללו. סינתזה זו צלחה בארץ ישראל יותר מכפי שצלחה באירופה. אולם, כפי שאראה בסוף המאמר, גם תנועת העבודה הציונית נטשה לבסוף את הדרך הסינתטית, ונטישה זו קשורה באובדן הדרך של תנועת העבודה בימינו. בשנים האחרונות מופיעים בישראל רמזים לאפשרות של תחייה מחודשת של הסינתזה בין הדרך הפוליטית והדרך האוטופיסטית בסוציאליזם.
קיצור תולדות העבודה, מאדם הראשון ועד קארל מארקס
יפתח גולדמן
(פורסם לראשונה בכתב העת "חברה", גליון מס' 13. עלה לאוויר לראשונה באתר יסו"ד
ב 18/08/2004)
"וּלְאָדָם אָמַר: […] אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ. בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה…" (בראשית, ג', י"ז-י"ט)
העבודה היא קללת אלוהים לאדם. רעיון זה נטוע בעומק מקורותיה של הציוויליזציה המערבית. העבודה היא תולדת הגירוש מגן-העדן הקדמון. היא מופיעה, כקללה, בראשית ההיסטוריה, בראשית החברה, בראשית התרבות האנושית. במשך אלפי שנים ראו בני האדם בעבודה קללה, עונש או קורבן. גם כשדברו בשבחה, היא נתפסה לכל היותר כ'רע הכרחי' ולעולם לא כ'טוב' הרצוי מצד עצמו.